עידן הקרח הקטן
עידן הקרח הקטן (או תקופת הקרח הקטנה; בראשי תיבות: תק"ה) הוא כינויה של תקופה של התקררות שנמשכה בערך מהמאה ה-14 ועד לאמצע המאה ה-19. התקררות זו הביאה לסיום תקופה חמה באופן יוצא דופן הידועה כאופטימום האקלימי הימי-ביניימי. היו שלוש נקודות מקסימום בעידן הקרח הקטן, בערך ב־1650, 1770 ו־1850, כשביניהן היו תקופות של התחממות קלה.
בתחילה חשבו כי תקופת הקרח הקטנה הייתה תופעה גלובלית; כיום הדבר פחות ברור. יש שאומרים כי היא התרחשה רק בחצי הכדור הצפוני ולא בכל העולם.
חצי הכדור הצפוני
תקופת הקרח הקצרה גרמה לחורפים קרים מאד בחלקים שונים של העולם, אך היא תועדה בעיקר באירופה ובצפון אמריקה. באמצע המאה ה-17, הקרחונים באלפים השווייצרים התקדמו, כשהם בולעים בתים והורסים כפרים. נהר התמזה והתעלות והנהרות של ארצות השפלה קפאו פעמים רבות בחורף, ואנשים גלשו על הקרח. בחורף של 1780, נמל ניו יורק קפא, כך שאנשים יכלו ללכת ברגל ממנהטן לסטייטן איילנד. קרחונים הצפים בים בסביבות איסלנד הגיעו לקילומטרים רבים לכל כיוון, וסגרו את הנמלים של האי לספנות. הקרח בחוג הארקטי הגיע כל כך רחוק דרומה שישנן עדויות של סירות אסקימואים שהגיעו לסקוטלנד.
החורפים הקשים השפיעו על חיי האנשים בצורות שונות. אוכלסייתה של איסלנד נפלה ב־50%, ומושבות הוויקינגים בגרינלנד דעכו עד לסופן המוחלט. בצפון אמריקה, האינדיאנים יצרו אגודות כתגובה לחסר במזון.
ברבות מהשנים האלו כמות השלג הייתה גדולה הרבה יותר ממה שתועד לפני או לאחר מכן, והוא נותר על הקרקע למשך חודשים רבים מעבר למצב כיום. קייצים ואביבים רבים היו קרים ורטובים מהרגיל, אם כי היו שינויים רבים בין השנים השונות. היה צורך לשנות את הרגלי החקלאות באירופה על מנת להתאים את הגידולים לתקופת הגידול הקצרה יותר, והיו שנים רבות של רעב ומחסור. סופות קשות גרמו לשיטפונות נרחבים ולהרוגים רבים. חלק מאלה הביאו לאיבוד קרקעות לצמיתות בחוף הדני, הגרמני וההולנדי.
עד לתחילת המאה ה־19 כבר מופו כל הקרחונים. בדרום ובצפון קוי השלג היו נמוכים בכ-100 מטרים ממצבם ב־1975 [דרושה הבהרה].
באתיופיה ובמאוריטניה היה שלג קבוע על פסגות הרים בהם כיום אין שלג. טימבוקטו, עיר חשובה על דרך השיירות הטרנס-סהרית, הוצפה לפחות 13 פעמים על ידי נהר ניז'ר, ואין תיעוד של הצפות כאלה עד אז או מאז. בסין הפסיקו לגדל גידולים המתאימים למזג אוויר חם כמו תפוזים, במקומות שבהם גידלו אותם במשך מאות שנים. בצפון אמריקה, המתיישבים האירופיים הראשונים דיווחו על חורפים קשים ביותר.
ניתן לראות את תקופת הקרח הקטנה גם באמנות של אותה התקופה; לדוגמה, השלג שולט ברבות מתמונות הנוף של הצייר הפלמי פיטר ברויגל הבן, שחי בין 1564 ל־1638.
אדם מפורסם אחר שחי בתקופה זו היה אנטוניו סטרדיווארי, יצרן כינורות. האקלים הקר של אותה התקופה גרם לעצים מהם ייצר את הכינורות להיות דחוסים יותר; יש שמייחסים את הצליל המעולה של הכינורות שהוא יצר לעובדה זו.
השפעה תרבותית
אדריכלות
סדרת תקופות הקור היחסיות שהחלה בשנת 1650 שינתה לחלוטין את אורח הבנייה האירופי. עד לתקופה זו כללו הבתים חדר מרכזי רב־תכליתי שאח בערה במרכזו. החל מתקופה זו ועד לתחילת המאה העשרים הבתים חולקו לחדרים קטנים שבכל אחד מהם בערה אח. רק במאה העשרים החלו האדריכלים המערביים לאחד מחדש את חדר האורחים, פינת האוכל והמטבח.
החלוקה של אזורי השינה בבית לחדרי שינה פרטיים, השתרשה עמוק בתרבות ולא חלפה מן העולם. שינוי זה הכניס לתרבות הכרה עמוקה בפרטיותו של האדם.
תיאורים של חורף בציור האירופי
ציורי החורף המפורסמים של פיטר ברויגל האב צוירו כנראה ב־1565. ציורי החורף ההולנדיים מתחילים עם אברקמפ לאחר חורף שנת 1608. אז ישנה הפסקה בציור נושא זה בין 1627 ל־1640, ואילו בין השנים 1640 ו־1660 צוירו רוב הציורים האלה. תאריכים אלה מקבילים למה שידוע ממקורות מידע אחרים על האקלים. מצד שני, לאחר שנות ה-60 של המאה ה-17 הפסיקו לצייר נושא זה, למרות שלא ידוע על שינוי במזג האוויר. ברור כי גם לאופנה יש תפקיד חשוב בקביעת נושאי הציורים, ולא רק לאקלים.
חצי הכדור הדרומי
גלעיני קרח שהוצאו משדות קרח וקרחונים באנטארקטיקה ובהרי דרום אמריקה מעידים על קור יחסי בשנים האלה, מה שמראה כי לכאורה הייתה התקררות מקבילה גם בחצי הכדור הדרומי. מהאלמוגים באוקיינוס השקט נראה כי הצמיחה בהם הייתה רבה ביותר באמצע המאה ה־17, עיצומה של תקופת הקרח הקטנה.
דפוסי האקלים
בצפון האוקיינוס האטלנטי אדמת סחף שהצטברה מאז סוף תקופת הקרח האחרונה לפני אלפי שנים מראים על גידול תקופתי בכמות הסחף גס-הגרגר שהגיע מקרחונים שנמסו במה שהיום הוא ים פתוח, כאשר כל כ־1500 שנה יש התקררות תקופתית של 1-2 מעלות צלזיוס. הפעם האחרונה שהתקררות כזו אירעה הייתה בתקופת הקרח הקטנה. אפשר להבחין בתופעות דומות גם באדמת הסחף בחופי אפריקה, אך שם נראה שתנודות הטפרטורה היו גדולות יותר, בין 3.5-8 מעלות.
גורמים
מדענים זיהו שני גורמים לתקופת הקרח הקטנה, המנותקים למערכות האוקיינוס-אטמוספירה-אדמה: הפחתה בפעילות הסולרית וגעשיות מוגברת. מחקר מתבצע כיום על גורמים אפשריים אחרים כגון שינויים פנימיים במערכת האקלימית, וגורמים אנושיים. יש הסבורים כי גם להקטנת האוכלוסייה עקב המוות השחור ולירידה בהיקף החקלאות, הייתה השפעה על הארכת תקופת עידן הקרח הקטן.
פעילות סולרית
האסטרונום אדוארד מאונדר (Edward Walter Maunder) גילה ירידה ניכרת במיספר כתמי השמש בשנים 1715-1645, באמצעה של תקופת הקרח הקטנה, היו שנים בטווח זה שלא היו בהן כתמים כאלה כלל. תופעה זו נקראת המינימום של מאונדר (או prolonged sunspot minimum).
לא הוכח קשר ישיר בין ההפחתה בכמות כתמי השמש לבין ההתקררות, אך ההקבלה בתאריכים אומרת דרשני. אינדיקטורים נוספים לפעילות סולרית נמוכה בתקופה זו הם רמות הפחמן-14 והברליום-10.
פעילות געשית
במהלך תקופת הקרח הקטנה התקיימה פעילות געשית מוגברת ברחבי העולם. בעת התפרצות געשית פולט הר געש אפר געשי המגיע גבוה לתוך האטמוספירה ויכול להתפשט על פני כל כדור הארץ. ענן אפר זה יכול לחסום חלק מהקרינה הסולארית, וכך לגרום לחורף געשי – התקררות גלובלית העשויה להימשך זמן רב לאחר ההתפרצות. כמו כן, בהתפרצות נפלטים גזים געשיים, בהם גפרית דו-חמצנית. כשהגז מגיע לאטמוספירה, הוא הופך לחלקיקי חומצה גופרתית שמחזירים את קרני השמש. ההתפרצות בשנת 1815 של הר טמבורה באינדונזיה העלתה אפר רב לאטמוספירה; השנה שאחר כך, 1816, נודעה כשנה ללא קיץ, כאשר ירד שלג אף ביולי ויוני בניו-אינגלנד ובאנגליה.
סוף תקופת הקרח הקטנה
בערך מ־1850, אקלים העולם החל להתחמם שוב ויש שרואים את סוף תקופת הקרח הקטנה בתקופה זו. יש מדענים שחושבים כי האקלים עדיין יוצא מתקופת הקרח הקטנה וכי תהליך זה תורם להתחממות הנגרמת בידי אדם.
ראו גם
קישורים חיצוניים
24064173עידן הקרח הקטן