תקופת הביניים הראשונה של מצרים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תקופת הביניים הראשונה של מצרים העתיקה, המתוארת כ"תקופה אפלה" בהיסטוריה המצרית העתיקה,[1] נמשכה כ-125 שנים, בין השנים 2181–2055 לפני הספירה, לאחר תום תקופת הממלכה הקדומה.[2] תקופה זו כללה את השושלות השביעית (אם כי זו נחשבת לרוב על ידי אגיפטולוגים כמלאכותית), השמינית, התשיעית, העשירית וחלק מהשושלת האחת-עשרה. המושג "תקופת ביניים ראשונה" נטבע בשנת 1926 על ידי האגיפטולוגים גאורג שטיינדורף (אנ') והנרי פרנקפורט.[3]

מעט מאוד עדויות מונומנטליות שרדו מתקופה זו, במיוחד מתחילת התקופה. תקופת הביניים הראשונה הייתה תקופה דינמית שבה שלטון מצרים היה מחולק בערך שווה בשווה בין שני בסיסי כוח מתחרים. אחד הבסיסים היה בהרקלאופוליס שבמצרים התחתונה, עיר ממש דרומית לאזור פיום, והשני היה בתבאי, שבמצרים העליונה.[4] חוקרי מצרים העתיקה מאמינים כי במהלך אותה תקופה, מקדשים נבזזו וחוללו, יצירות אמנות הושחתו ופסלי המלכים נשברו או נהרסו כתוצאה מהכאוס הפוליטי המשוער.[5] לאחר תקופה זו הגיעו שתי הממלכות בסופו של דבר לעימות, מה שהוביל לכיבוש הצפון על ידי מלכי תבאי ולאיחוד מחדש של מצרים תחת שליט יחיד, מנטוחוטפ השני (אנ'), במהלך חלקה השני של השושלת האחת-עשרה. אירוע זה סימן את תחילתה של הממלכה התיכונה של מצרים.

היסטוריה

אירועים שהובילו לתקופת הביניים הראשונה

נפילת הממלכה הקדומה מתוארת לעיתים קרובות כתקופה של כאוס ואי סדר על ידי ספרות מסוימת בתקופת הביניים הראשונה, אך בעיקר על ידי הספרות של תקופות עוקבות בהיסטוריה המצרית העתיקה. הסיבות שהביאו לנפילתה של הממלכה הקדומנה הן רבות, אך חלקן היפותטיות בלבד. סיבה אחת שמצוינת לעיתים קרובות היא שלטונו הארוך ביותר של פפי השני, הפרעה הגדול האחרון של השושלת השישית. הוא שלט מילדותו ועד גיל מבוגר מאוד, אולי בשנות ה-90 לחייו, אך משך שלטונו אינו ברור. הוא האריך ימים מעבר לחיי יורשיו, ובכך יצר בעיות בסדר הירושה.[6] כך, בתוך חוסר הארגון הזה התפורר משטר הממלכה הקדומה.[7][8] בעיה מרכזית נוספת הייתה עליית כוחם של הנומארכים המחוזיים. לקראת סוף תקופת הממלכה הקדומה עמדותיהם של הנומארכים הפכו לתורשתיים, ולכן משפחות החזיקו לעיתים קרובות בעמדת הכוח במחוזותיהם. ככל שכוחם והשפעתם של הנומארכים הללו גדל יותר ויותר, הם הפכו עצמאיים יותר מהמלך.[9] הם הקימו קברים בתחומם ולעיתים קרובות הקימו צבאות. עלייתם של הנומארכים הרבים הללו יצרה בהכרח סכסוכים בין מחוזות שכנים, שהביאו לעיתים קרובות ליריבויות עזות ולמלחמה ביניהם. סיבה שלישית לפירוק המלכות הריכוזית המוזכרת הייתה הרמות הנמוכות של הצפות הנילוס (אנ') שייתכן ונגרמו מאקלים יבש יותר, וכתוצאה מכך יבול קטן יותר שהביא לרעב ברחבי מצרים העתיקה[10] (ראה אירוע 4.2). עם זאת, אין הסכמה בנושא זה. לדברי מאנינג, אין קשר להצפות נמוכים בנילוס. "התמוטטות המדינה הייתה מסובכת, אבל לא קשורה להיסטוריה של הצפות הנילוס."[11]

השושלות השביעית והשמינית בממפיס

מכיוון שמעט מאוד ידוע על שליטי התקופות הללו, לעיתים קרובות מתעלמים מהשושלות השביעית והשמינית. מנתון, היסטוריון וכומר מתקופת תלמי, מתאר 70 מלכים ששלטו במשך 70 יום.[12] זוהי כמעט בוודאות הגזמה שנועדה לתאר את חוסר הארגון של המלוכה במהלך תקופה זו. ייתכן שהשושלת השביעית הייתה אוליגרכיה שכללה פקידים רבי עוצמה מהשושלת השישית, שבסיסה היה בממפיס, וניסו לשמור על השליטה במדינה.[13] שליטי השושלת השמינית שלטו גם הם מממפיס, בטענה שהם צאצאיהם של מלכי השושלת השישית.[14] מעט מאוד ידוע על שתי השושלות הללו שכן מעט מאוד עדויות טקסטואליות או אדריכליות שרדו לתיאור התקופה. עם זאת, נמצאו מספר חפצים, כולל חרפושיות שיוחסו למלך נפרקר השני מהשושלת השביעית, וכן גליל ישפה ירוק בעל השפעה סורית אשר נזקף לזכות השושלת השמינית.[15] כמו כן, זוהתה בסקארה פירמידה קטנה שלדעתו נבנתה על ידי המלך איבי (אנ') מהשושלת השמינית.[16] תפקידם של מספר מלכים בעלי אזכור היסטורי אחד, כדוגמת איתנו (Iytjenu), נותר לא ידוע.

עליית שליטי הרקליאופוליס

זמן מה לאחר שלטונם המעורפל של מלכי השושלות השביעית והשמינית קמה קבוצת שליטים בהרקליאופוליס שבמצרים התחתונה.[12] שליטים אלה היוו את השושלות התשיעית והעשירית, שלכל אחת מהן תשעה-עשר שליטים רשומים. על פי ההערכות, שליטי הרקלאופוליס הכריעו את השליטים החלשים של ממפיס כדי ליצור את השושלת התשיעית, אך למעשה אין ארכאולוגיה שמבהירה את המעבר, שככל הנראה היה כרוך בירידה דרסטית באוכלוסייה בעמק הנילוס.

מייסד השושלת התשיעית, אכטואס הראשון או אכטוי, מתואר לעיתים קרובות כשליט מרושע ואלים, בעיקר בכתיבתו של מנתון. אולי זהה לואכר חֶטי הראשון (Wahkare Khety I), אכטואס תואר כמלך שגרם נזק רב לתושבי מצרים, נתפס בטירוף, ולבסוף נהרג על ידי תנין.[17] היה זה אולי סיפור דמיוני, אבל ואכר רשום כמלך ברשימת המלכים מטורינו. את חטי הראשון ירש חטי השני (אנ'), הידוע גם בשם מריקר (Meryibre). אף על פי ששרדו מספר חפצים הנושאים את שמו, ישנה מעט וודאות בשלטונו. ייתכן שהיה זה יורשו, חטי השלישי (אנ'), אשר הביא מידה מסוימת של סדר לדלתא, אם כי כוחם והשפעתם של מלכי השושלת התשיעית הללו היה לכאורה חסר חשיבות בהשוואה לפרעונים של הממלכה הקדומה.[18]

שורה מובהקת של נומארכים קמה בסיוט (או אסיוט), מחוז רב עוצמה ועשיר בדרום הממלכה ההרקלאופוליטית. הנסיכים-לוחמים הללו שמרו על מערכת יחסים קרובה עם מלכי בית המלוכה ההרקלאופוליטני, כפי שמעידים הכתובות בקברים שלהם. כתובות אלו מספקות הצצה למצב הפוליטי ששרר בתקופת שלטונם. הם מתארים את נומארכי האסיוט חופרים תעלות, מפחיתים מיסוי, קוצרים יבול עשיר, מגדלים עדרי בקר ומתחזקים צבא וצי.[17] מחוז אסיוט פעל כמדינת חיץ בין השליטים הצפוניים והדרומיים, והנסיכים האסיוטים נשאו בנטל ההתקפות מצד מלכי תבאי.

ענח'טיפי

הדרום נשלט על ידי מצביאים, שהידוע שבהם הוא ענח'טיפי (Ankhtifi), שקברו התגלה ב-1928 במואלה, 30 קילומטרים דרומית ללוקסור. ענח'טיפי היה נומארך או מושל פרובינציאלי של הנום שבסיסו בהיירקונפוליס, אך לאחר מכן התרחב דרומה וכבש נום שני שמרכזו אדפו. לאחר מכן ניסה להתרחב צפונה כדי לכבוש את הנום שבמרכזו תבאי, אך לא הצליח, מכיוון שסורב לצאת ולהילחם.

קברו מעוטר מאוד ומכיל אוטוביוגרפיה אינפורמטיבית ביותר שבה מתוארת תמונה של מצרים השסועה במחסור חמור של מזון ורעב שמהם הוא, ענח'טיפי הגדול, הציל אותם. 'נתתי לחם לרעבים ולא נתתי לאף אחד למות'. על האסון הכלכלי הזה יש ויכוחים רבים בין פרשנים מודרניים: נראה שכל שליט העלה טענות דומות. אבל נראה בבירור שלכל מטרה מעשית, ענח'טיפי היה השליט ולא היה כוח עליון (פרעה) שהוא היה חייב לו אמונים. אחדות מצרים התפרקה.

עליית שליטי תבאי

הוצע כי פלישה למצרים העליונה התרחשה במקביל לייסודה של הממלכה ההרקלאופוליטית, שהקימה את שושלת תבאי, המהווה את השושלות האחת עשרה והשתים עשרה.[19] משערים כי שושלת מלכים זו היו צאצאיו של אנתפ הראשון (אנ'), שהיה הנומארך של תבאי, שנקרא לעיתים קרובות "שומר דלת הדרום".[20] יוחס לו ארגון מצרים העליונה לגוף שלטוני עצמאי בדרום, אם כי נראה שהוא עצמו לא ניסה לתבוע את התואר מלך. עם זאת, יורשיו בשושלות האחת-עשרה והשתים-עשרה עשו זאת מאוחר יותר עבורו.[21] אחד מהם, אנתפ השני, התחיל את ההתקפה על הצפון, במיוחד באבידוס.

בסביבות שנת 2060 לפני הספירה, הביס אנתפ השני את מושל נחן, ואיפשר התרחבות נוספת דרומה, לעבר יב. יורשו, אנתפ השלישי (אנ'), השלים את כיבוש אבידוס, ועבר למצרים התיכונה נגד שליטי הרקלאופוליס.[22] שלושת השליטים הראשונים של השושלת האחת-עשרה (שכולם נקראו אנתפ) היו, אם כן, גם שלושת השליטים האחרונים של תקופת הביניים הראשונה והוחלפו על ידי שורה של שליטים שנקראו כולם מנתוחותפ. מנתוחותפ השני (אנ'), הידוע גם בשם סנחקה-רע (Nebhepetra), הביס בסופו של דבר את המלכים ההרקלאופוליטיים בסביבות 2033 לפני הספירה ואיחד את המדינה כדי להמשיך את השושלת האחת-עשרה, והביא את מצרים לתקופת הממלכה התיכונה.[22]

פפירוס איפוור

פפירוס איפוור.
ערך מורחב – פפירוס איפוור

נראה כי הופעתה של ספרות בסטנדרטים מודרניים התרחשה במהלך תקופת הביניים הראשונה, עם פריחה של סוגות ספרותיות חדשות בתקופת ממלכה התיכונה.[23] יצירה חשובה במיוחד היא פפירוס איפוור, המכונה לעיתים קרובות "קינת איפוור" או "אזהרות איפוור", שלמרות שלא תוארך לתקופה זו על ידי מחקר מודרני עשוי להתייחס לתקופת הביניים הראשונה ולרשום ירידה ביחסים הבינלאומיים והתרוששות כללית במצרים.[24]

אמנות ואדריכלות

תקופת הביניים הראשונה של מצרים חולקה בדרך כלל לשני אזורים גאוגרפיים ופוליטיים עיקריים, האחד התרכז בממפיס והשני בתבאי. מלכי ממפיס, למרות שהיו חלשים בכוחם, החזיקו במסורות האמנותיות של ממפיס שהיו נהוגות ברחבי הממלכה הקדומה. הייתה זו דרך סמלית למדינת ממפיס המוחלשת להחזיק בשרידי התהילה שבהם התענגה הממלכה הקדומה.[25] מצד שני, מלכי תבאי, מבודדים פיזית ואמנותית מממפיס (בירת מצרים בתקופת הממלכה הקדומה), נאלצו לפתח "סגנון תבאי טרום האיחוד" משלהם כדי למלא את חובתיהם המלכותיות של יצירת סדר מתוך כאוס באמצעות אמנות.[26]

לא הרבה ידוע על סגנון האמנות מהצפון (במרכזו הרקלאופוליס) מכיוון שלא ידוע הרבה על מלכי הרקלאופוליס: אנדרטאות מהצפון מספקות מעט מידע המפרט על תקופת שלטונם. עם זאת, הרבה ידוע על הסגנון התבאי שלפני האיחוד, שכן מלכי תבאי מהשושלת האחת-עשרה שלפני האיחוד השתמשו באמנות כדי לחזק את הלגיטימיות של שלטונם, ונוצרו סדנאות מלכותיות רבות, שיצרו סגנון אמנות מצרי עליון ייחודי. מהקאנון של הממלכה הקדומה.[26]

תבליטים מסגנון האמנות התבאי שלפני האיחוד מורכבים בעיקר מתבליט גבוה או תבליט שקוע עמוק עם פרטים חרוכים. לדמויות המתוארות כתפיים צרות וגב קטן גבוה, עם גפיים מעוגלות וחוסר שרירים אצל גברים; זכרים גם מוצגים לפעמים עם גלילי שומן (מאפיין שמקורו בממלכה הקדומה כדי להציג זכרים בוגרים) ויש להם חזה זוויתי, בעוד שחזה הנקבה הוא יותר זוויתי או מחודד או מוצג דרך עקומה עדינה ארוכה ללא פטמה (בתקופות אחרות, השד הנשי מתואר כמעוקל). תווי פנים האופייניים לסגנון זה כוללים עין גדולה, המתוארת ברצועת תבליטים שנועדה לייצג צבע עיניים. פוגש את פינת העין החיצונית והקו הזה בדרך כלל חוזר לאוזן. הגבה מעל העין שטוחה ברובה; היא לא מחקה את צורת העפעף. נעשה שימוש בחתך עמוק ביצירת האף הרחב, והאוזן גם גדולה וגם אלכסונית.[26]

אסטלה של שומר הסף מעתי, מוזיאון MET.

דוגמה לתבליטים תבאים שלפני האיחוד היא אסטלה של שומר הסף מעתי, אסטלה מאבן גיר מתקופת מנטוחוטפ השני, בערך 2051-2030 לפני הספירה. בטסטלה זו מתיישב מעתי ליד שולחן מנחות ובידו השמאלית צנצנת שמנים "קדושים", והטקסט המקיף אותו מתייחס לדמויות אחרות מחייו, כמו הגזבר בבי ואבי משפחת אינטף השלטת, המדגימים את קשרים הדוקים הקושרים יחד שליטים וחסידים בחברה התבאית בתקופת הביניים הראשונה.[27]

תווי פנים דומיננטיים ומידול עגול של גפיים נראים גם בפסלים, כפי שניתן לראות בפסל אבן הגיר של הדייל מרי, מהשושלת האחת-עשרה מתקופת הביניים הראשונה, גם כן תחת שלטונו של מנטוחוטפ השני.[28]

זכרים עם חזה זוויתי מובהק המתוארים עם גלילי שומן, כמו גם נקבות עם חזה זוויתי או מחודד נראים באוסף תבליטי אבן הגיר של הפקיד הבכיר ג'טג'י (Limestone Reliefs of High Official Tjetji). תבליט אבן הגיר של הפקיד הבכיר ג'טג'י מכיל 14 שורות טקסט אופקיות בראש התבליט, עם תיאור חייו. חמישה עמודים אנכיים מימין לתבליט מכתיבים נוסחת הצעה משוכללת במיוחד לתקופת הביניים הראשונה. ג'טג'י פונה ימינה עם שני זכרים קטנים יותר בצד שמאל שהם ככל הנראה צוות זוטר רשמי. ג'טג'י עצמו מתואר כפקיד בוגר עם חזה בולט, גלילי שומן על פלג גופו וחצאית באורך אמצע השוק. הפקידים המוצגים משמאל צעירים יותר ולובשים חצאיות קצרות יותר, מה שמסמל את היותם פחות בוגרים ופעילים.[26] התיאור של דמות האישה הספציפית לתקופת הביניים הראשונה נראה גם הוא בתבליט אבן הגיר של הפקיד הבכיר ג'טג'י.[26]

פרויקטי הבנייה של מלכי הרקלאופוליס בצפון היו מוגבלים מאוד. רק פירמידה אחת (אנ') שנחשבת שייכת לשליט מריקארה (אנ') (2065–2045 לפני הספירה) מוזכרת במקום כלשהו בסקארה. כמו כן, קברים פרטיים שנבנו במהלך התקופה מחווירים באיכותם ובגודלם בהשוואה לאנדרטאות הממלכה הקדומה. יש עדיין סצנות תבליט של משרתים המכינים ציוד עבור הנפטרים, כמו גם סצנות המנחה המסורתיות המשקפות את אלו של קברי ממפיס מתקופת הממלכה הקדומה. עם זאת, הם באיכות נמוכה יותר והם הרבה יותר פשוטים מהמקבילות שלהם בממלכה הקדומה.[29] ארונות קבורה מלבניים מעץ עדיין היו בשימוש, אך העיטורים שלהם הפכו משוכללים יותר במהלך שלטונם של מלכי הרקלאופוליס. כתבי ארונות קבורה חדשים צוירו בפנים, וסיפקו לחשים ומפות לשימוש הנפטר בחיים שלאחר המוות.

יצירות אמנות ששרדו מתקופת תבאי מראות שבעלי המלאכה יצרו פרשנויות חדשות לסצנות מסורתיות. הם השתמשו בצבעים עזים בציוריהם ושינו ועיוותו את הפרופורציות של דמות האדם. סגנון ייחודי זה בלט במיוחד באסטלות הלוחות המלבניות שנמצאו בקברים בנאגה אל-דיר.[30] במונחים של אדריכלות מלכותית, מלכי תבאי מהשושלת האחת-עשרה המוקדמת בנו קברים חצובים בסלע הנקראים קברי צפת באל-טריף על הגדה המערבית של הנילוס. סגנון חדש זה של אדריכלות קברי המתים כלל חצר גדולה עם קולונדת עמודים חצובים בסלע בקיר הרחוק. חדרים נחצבו בקירות הפונים לחצר המרכזית שבה נקברו הנפטרים, מה שאפשר לקבור מספר אנשים בקבר אחד.[31] ייתכן שחדרי הקבורה הבלתי מעוטרים נבעו מהיעדר אמנים מיומנים בממלכת תבאי.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ↑ Redford, Donald B. (2001). The Oxford encyclopedia of ancient Egypt. Vol. 1. Cairo: The American University in Cairo Press. p. 526.
  2. ↑ Kathryn A. Bard, An Introduction to the Archaeology of Ancient Egypt (Malden: Blackwell Publishing, 2008), 41.
  3. ↑ Schneider, Thomas (27 August 2008). "Periodizing Egyptian History: Manetho, Convention, and Beyond". In Klaus-Peter Adam (ed.). Historiographie in der Antike. Walter de Gruyter. pp. 181–197. מסת"ב 978-3-11-020672-2.
  4. ↑ Gardiner, Alan (1961) Egypt of the Pharaohs (Oxford University Press), 107–109.
  5. ↑ Breasted, James Henry (1923). A History of the Ancient Egyptians. Charles Scribner's Sons, 133.
  6. ↑ Kinnaer, Jacques. "The First Intermediate Period" (PDF). The Ancient Egypt Site. Retrieved 4 April 2012.
  7. ↑ Gardiner, Alan (1961) Egypt of the Pharaohs (Oxford University Press), 110.
  8. ↑ Rothe, et al., (2008) Pharaonic Inscriptions From the Southern Eastern Desert of Egypt, Eisenbrauns.
  9. ↑ Breasted, James Henry. (1923) A History of the Ancient Egyptians Charles Scribner's Sons, 117-118.
  10. ↑ Malek, Jaromir (1999) Egyptian Art (London: Phaidon Press Limited), 155.
  11. ↑ Water, irrigation and their connection to State Power in Egypt (2012), p. 20; J.G. Manning, Yale University
  12. ^ 12.0 12.1 Sir Alan Gardiner, Egypt of the Pharaohs (Oxford: Oxford University Press, 1961), 107.
  13. ↑ Hayes, William C. The Scepter of Egypt: A Background for the Study of the Egyptian Antiquities in The Metropolitan Museum of Art. Vol. 1, From the Earliest Times to the End of the Middle Kingdom, p. 136, available online
  14. ↑ Breasted, James Henry. (1923) A History of the Ancient Egyptians Charles Scribner's Sons, 133-134.
  15. ↑ Baikie, James (1929) A History of Egypt: From the Earliest Times to the End of the XVIIIth Dynasty (New York: The Macmillan Company), 218.
  16. ↑ Bard, Kathryn A. (2008) An Introduction to the Archaeology of Ancient Egypt (Malden: Blackwell Publishing), 163.
  17. ^ 17.0 17.1 James Henry Breasted, Ph.D., A History of the Ancient Egyptians (New York: Charles Scribner's Sons, 1923), 134.
  18. ↑ Baikie, James (1929) A History of Egypt: From the Earliest Times to the End of the XVIIIth Dynasty (New York: The Macmillan Company), 224.
  19. ↑ Baikie, James (1929) A History of Egypt: From the Earliest Times to the End of the XVIIIth Dynasty (New York: The Macmillan Company), 221.
  20. ↑ Baikie, James (1929) A History of Egypt: From the Earliest Times to the End of the XVIIIth Dynasty (New York: The Macmillan Company), 135.
  21. ↑ Baikie, James (1929) A History of Egypt: From the Earliest Times to the End of the XVIIIth Dynasty (New York: The Macmillan Company), 245.
  22. ^ 22.0 22.1 James Henry Breasted, Ph.D., A History of the Ancient Egyptians (New York: Charles Scribner's Sons, 1923), 136.
  23. ↑ Kathryn A. Bard, An Introduction to the Archaeology of Ancient Egypt (Malden: Blackwell Publishing, 2008), 174–175.
  24. ↑ Gregory Mumford, Tell Ras Budran (Site 345): Defining Egypt's Eastern Frontier and Mining Operations in South Sinai during the Late Old Kingdom (Early EB IV/MB I), Bulletin of the American Schools of Oriental Research, No. 342 (May, 2006), pp. 13–67, The American Schools of Oriental Research. Article Stable URL: JSTOR 25066952
  25. ↑ Jaromir Malek, Egyptian Art (London: Phaidon Press Limited, 1999), 159.
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 26.4 Robins, Gay (2008). The Art of Ancient Egypt. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. pp. 80–89. מסת"ב 9780674030657.
  27. ↑ "Stela of the Gatekeeper Maati". The Metropolitan Museum of Art. Retrieved December 3, 2018.
  28. ↑ "British Museum". The British Museum. 2018. Retrieved December 6, 2018.
  29. ↑ Jaromir Malek, Egyptian Art (London: Phaidon Press Limited, 1999), 156.
  30. ↑ Jaromir Malek, Egyptian Art (London: Phaidon Press Limited, 1999), 161.
  31. ↑ Jaromir Malek, Egyptian Art (London: Phaidon Press Limited, 1999), 162.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תקופת הביניים הראשונה של מצרים בוויקישיתוף
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

תקופת הביניים הראשונה של מצרים40440795Q232211

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תקופת_הביניים_הראשונה_של_מצרים&oldid=2893866"