תנו לקיסר את אשר לקיסר
.jpg)
"תְּנוּ לַקֵּיסָר אֶת אֲשֶׁר לַקֵּיסָר" הוא תחילתו של משפט המיוחס לאותו האיש ורשום בבשורות הסינופטיות הרשומות בברית החדשה. נוסח המשפט המלא הוא "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוקים את אשר לאלוקים" (ביוונית: Ἀπόδοτε οὖν τὰ Καίσαρος Καίσαρι καὶ τὰ τοῦ Θεοῦ τῷ Θεῷ (הבשורה על-פי מתי, כ"ב, 21).
זהו אחד הביטויים המוכרים והמצוטטים מהברית החדשה, והוא מצוטט באופן נרחב בדיונים הנוגעים ליחסי דת ושלטון (דת ומדינה). המשפט המקורי בא בתגובה לשאלה שנשאל אותו האיש, האם יהודי מאמין נדרש לשלם את המס לקיסר. השאלה ותשובתו של אותו האיש פותחים דיון נרחב בשאלה כיצד נדרש האדם המאמין להתייחס לסמכות המדינה הארצית, כאשר היא עומדת בסתירה או באי-התאמה לאמונותיו שלו או לציוויי הא-ל.
הפסוק בהקשרו
"הָלְכוּ הַפְּרוּשִׁים וְהִתְיָעֲצוּ לְהַכְשִׁיל אוֹתוֹ בִּדְבָרוֹ. שָׁלְחוּ אֵלָיו אֶת תַּלְמִידֵיהֶם יַחַד עִם חֲסִידֵי בֵּית הוֹרְדוֹס וְהַלָּלוּ אָמְרוּ: "רַבִּי, אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה אִישׁ אֱמֶת וְאֶת דֶּרֶךְ אֱלֹקִים אַתָּה מוֹרֶה עַל־פִּי הָאֱמֶת. גַּם אֵינְךָ חוֹשֵׁשׁ מֵאִישׁ, כִּי אֵינְךָ נוֹשֵׂא פָּנִים לָאֲנָשִּׁים. עַל כֵּן אֱמֹר נָא לָנוּ, מַה דַּעְתְּךָ: הַאִם מֻתָּר לָתֵת מַס לַקֵּיסָר אוֹ לֹא?" הִבְחִין יֵשׁוּעַ בְּרִשְׁעָתָם וְאָמַר: "לָמָּה אַתֶּם מְנַסִּים אוֹתִי? צְבוּעִים! הַרְאוּ לִי אֶת מַטְבֵּעַ הַמַּס." הִגִּישׁוּ לוֹ דִּינָר. שָׁאַל אוֹתָם: "שֶׁל מִי הַדְּמוּת הַזֹּאת וְהַכְּתֹבֶת?" הֵשִׁיבוּ: "שֶׁל הַקֵּיסָר." אָמַר לָהֶם: "אִם כֵּן, תְּנוּ לַקֵּיסָר אֶת אֲשֶׁר לַקֵּיסָר וְלֵאלֹקִים אֶת אֲשֶׁר לֵאלֹקִים." כְּשָׁמְעָם זֹאת הִשְׁתּוֹמְמוּ, הִנִּיחוּ לוֹ וְהָלְכו". (הבשורה על-פי מתי כ"ב, 15–21.)
הנרטיב
בכל שלוש הבשורות הסינופטיות מובהר שהשאלה נשאלה על מנת להציב מלכודת לאותו האיש, ולגרום לו להשיב תשובה שתציגו כמורד במלכות ותסכן אותו, בשאלה אודות עליונות סמכות האלוקים על סמכות הקיסר ורשויות האימפריה הרומית. בספר הבשורה על-פי מתי כ"ב, 15–22, ובבשורה על-פי מרקוס, י"ב, 13–17, רשום כי השואלים היו הפרושים (מהם יצאה לימים היהדות הרבנית) וחסידי המלך הורדוס. לעומתם, בבשורה על-פי לוקאס כ' 20–26, נאמר רק כי השואלים הם "מרגלים" שנשלחו על ידי אנשי החוק וראשי הכהנים.
הדבר הצפוי והמתבקש היה, שישו יתנגד למס, ויבהיר כי סמכות הא-ל עליונה על סמכות הקיסר ונציגיו ובכך יערער על סמכותו של המושל. מושל הפרובינקיה היה פונטיוס פילאטוס, שהיה האדם האחראי על איסוף של מיסים בממלכת יהודה, והיה נחוש בדעתו להכפיף את חוקי הדת לחוקי הקיסר.[1] בתחילה, השואלים משבחים את אותו האיש על היושרה שלו, על החלטותיו ללא משוא פנים, ועל מסירותו לאמת. בהמשך הם שואלים אותו, באם זה נכון עבור היהודים לשלם את המיסים שנדרשו על ידי קיסר. בבשורה על-פי מרקוס י"ב 15, מנוסחת השאלה באופן פרובוקטיבי אף יותר, "אנחנו צריכים לשלם או לא?".
בתחילת תשובתו, אותו האיש משיב לשואלים ומכנה אותם "צבועים". הוא שואל אותם האם יש ברשותם מטבע רומאי אשר יהיה מתאים לצורך תשלום מס לקיסר. אחד מהם הראה לו ססטרטיוס או דנאריוס (מטבע רומאי). אותו האיש שואל אותם, מי היא הדמות המתוארת על המטבע והכתובת המצורפת. הם השיבו "הקיסר", והוא הגיב: "אם כן, תנו לקיסר את אשר לקיסר; ולאלוקים את אשר לאלוקים".
ההקשר ההיסטורי
המטבע הרומי
ייתכן כי המטבע הרומי שהיה בשימוש באותו זמן, ולכן עליו הצביע אותו האיש, היה הדנאריוס המתאר את טיבריוס. הכיתוב בצד הקדמי הוא "הקיסר אוגוסטוס טיבריוס, בנו של אוגוסטוס". הטקסט רשום בכתב יווני עתיק, כתיבה שכפי הנראה שיוותה כבוד לדמות המופיעה עליה. בצד השני של המטבע מופיעה אישה יושבת, שדיוקנה הוא כפי הנראה של ליוויה, רעייתו השלישית של הקיסר אוגוסטוס והאישה הבולטת ביותר בתחילתה של התקופה האימפריאלית ברומא. היא מחזיקה שרביט ועלה זית, בדומה לאלת השלום פאקס.[2]
אחרים סוברים, לעומת זאת, כי הדנאריוס לא היה בשימוש באותה תקופה במקום כה מרוחק גאוגרפית כפרובינקיה יודיאה, אלא המטבע האתונאי טטרדרכמא, שעליו הייתה חקוקה דמות ראשו של טיבריוס בצד אחד, ושל אביו אוגוסטוס מהצד השני.[3] אפשרות נוספת היא כי היה ברשותו דנאריוס עם דיוקנם של אוגוסטוס, כאשר בצד השני היו גאיוס ולוקיוס, או לחלופין מטבע שעליו חקוקים יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס.[4] בכל מקרה, כל מטבע עליו הייתה חקוקה דמות של קיסר שדימה עצמו לא-ל, הייתה עשויה להיות עבירה על האיסור היהודי לעבודת אלילים, האוסר על "פסל וכל תמונה" .[5][6] כך שמעבר לסיכון בשאלת הנאמנות לקיסר, הייתה פה שאלה של חילול הקודש, בשימוש במטבעות אלה, דבר שהציב את אותו האיש במלכודת מילולית, לכאורה, בכל תשובה שבה היה בוחר.
ההתנגדות לתשלום מיסים בממלכת יהודה
המיסים הכבדים שהיו מוטלים על פרובינקיה יודיאה מצד רומא, הובילה להתנגדות עממית ולמהומות.[7] חוקר הברית החדשה ווילארד סווארטי, כותב:
המס המוזכר בטקסט היה מס ספציפי... היה זה מס גולגולת שהונהג בשנה השישית לספירה, כדי לאמוד את המשאבים העומדים בפני היהודים על מנת להיערך למרד אפשרי. יהודה הגלילי שחי באותה תקופה, היה מנהיג כת דתית יהודית בסוף תקופת בית שני, אשר מרדה באימפריה הרומית. האידאולוגיה שלו הוזכרה על ידי יוסף בן מתתיהו, וממנה צמחה מאוחר יותר תנועת הסיקריים. התנועה התנגדה למיסוי ולשליטה בהם, ותמכה בפעולות אלימות כנגד הרומאים כמו גם נגד מתנגדים פוליטיים מקרב היהודים. בספר מעשי השליחים (5:37), מתואר ניסיון ההתנגדות המאורגנת של יהודה הגלילי, שדוכאה על ידי הרומאים בקושי רב. יש חוקרים המזהים את האירוע, ולכן את עצם השאלה הרגישה גבי תשלום המס, עם אירועים אלה.[8]
האנציקלופדיה היהודית כותבת כך על הקנאים בימי בית שני:
כאשר, בשנת 5 לספירה, החל יהודה בן חזקיה לארגן בגליל, התנגדות מאורגנת לרומא, הצטרף אליו אחד ממנהיגי הפרושים, ר' צדוק, תלמידו של שמאי הזקן, שהיה לימים אחד העדים שחיו עד המצור על ירושלים (70). ההתנגדות לתשלום המיסוי לשלטון הרומי, הייתה לטעמם של הקנאים מרכיב משמעותי בשיעבוד הרומי, והמריצה את התלקחות המרידות.
הפרדת דת ומדינה
פסוק זה הוא בסיס לדיונים נרחבים גם כיום, בעולם המודרני, בהקשר של הפרדה בין דת למדינה וסרבנות מיסים.
אותו האיש מגיב כפי הנראה גם לנציב הרומי של ממלכת יהודה, פונטיוס פילאטוס על משנתו.
בקדמוניות היהודים (ספר שמונה-עשרה, פרק 3) מתאר יוסף בן מתתיהו את תקופת שלטונו של פילאטוס, שהחלה בתקרית חמורה. פילאטוס הציב בירושלים מספר "פרוטומות" - דיוקנאות של הקיסר טיבריוס. מבחינה שלטונית, הדבר נעשה כדי לשפר את מיתוגה של ירושלים, ובכך להשוותה לערים אחרות באימפריה, שנחשבו גדולות וחשובות, בהן הוצבו פיסלי הקיסר. הדבר היה אמור לרומם את מעמדה. אלא שמבחינת התושבים היהודים, היה הדבר בניגוד לנוהג שאסר הצבת פסלים בירושלים, דבר המנוגד לציווי התורה, נוהג שכובד בהסכמה בשתיקה עד אז על ידי הרומאים. תקרית זו נחשבה על ידי היהודים כהתגרות. בתגובה קיימו היהודים שביתת שבת מול ביתו של פילאטוס בקיסריה. משנוכח פילאטוס כי היהודים מוכנים להיהרג על קידוש השם ולא לאפשר את הצבת הפסלים בירושלים, למרות שדרוגה של העיר, הוא הורה על הסרתם.
אירוע נוסף עליו מספר יוסף בן מתתיהו, היה מה שנחווה על ידי היהודים כביזת אוצר בית המקדש. מבחינת פילאטוס, השימוש באוצר בית המקדש למעשה נועד להטיב עם העיר ותושביה: באמצעות הקמת אמת מים. אף שכוונתו של פילאטוס הייתה חיובית - להזרים מים לאזור המקדש על-מנת לאפשר את ניקוי רחבת המקדש מדם הקרבנות, הנוצות ושאר חלקי החיות הטבוחות - עורר אירוע זה במיוחד את כעס הבריות. במקרה זה, לנוכח ההתארגנות המרדנית כנגד הרומאים, שילח בהם פילאטוס את חייליו שערכו שם טבח באנשים.
משפטו של אותו האיש "תנו לקיסר את אשר לקיסר", תואם גם את עמדתו על ההתנגדות הדתית בממלכת יהודה למעשיו של פונטיוס פילאטוס. הוא מחווה דעה על ההתנגדות הדתית בממלכת יהודה למעשיו של פונטיוס פילאטוס, התנגדות שבמבט לאחור אכן קירבה את הקץ.
הדיון בשאלה האם הפרדת הדת מהמדינה היא הדבר המומלץ בכל עת, לא תמיד היה מקובל גם על העולם הנוצרי עצמו, ונחשב כמקובל יותר ויותר רק במאות שנים האחרונות.[9]
ראו גם
קישורים חיצוניים
Render unto Caesar and unto God, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
- ^ ראו הרחבה בהמשך הערך.
- ^ "Tiberius, Tribute Penny". אורכב מ-המקור ב-2011-09-08. נבדק ב-7 בספטמבר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lewis, Peter E.; Bolden, Ron (2002). The Pocket Guide to Saint Paul: Coins Encountered by the Apostle on his Travels. Wakefield Press. p. 19. ISBN 1-86254-562-6.
- ^ Michael E. Marotta (2001). "Six Caesars Of The Tribute Penny". אורכב מ-המקור ב-2011-10-12. נבדק ב-7 ספט' 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Exodus 20:4, Leviticus 20:1
- ^ Luke 20:1
- ^ Marshall, I.H. Gospel of Luke: A Commentary on the Greek Text p. 735; Gross, David (ed.) We Won't Pay!: A Tax Resistance Reader מסת"ב 1-4348-9825-3 pp. 1–7
- ^ Swartley, Willard M. The Christian and the Payment of Taxes Used For War 1980 [1]
- ^ Spivey, Jim (Summer 1994). "Separation No Myth". Southwestern Journal of Theology. 36 (5). נבדק ב-18 בפברואר 2017.
{{cite journal}}: (עזרה)
38935526תנו לקיסר את אשר לקיסר