תנועה (הגה)
בפונטיקה ובפונולוגיה, תנועה היא הגה המבוצע בשפה ומאופיין במרווח רחב יחסית בבסיס החיתוך שלו, ובדרך כלל הוא מהווה את ההגה המרכזי בהברה. זאת לעומת עיצור, שמאופיין במרווח צר יחסית בבסיס החיתוך ונמצא בדרך כלל בשולי ההברה. בשפות מסוימות קיימות כעשרים תנועות שונות ולמעשה מגוון התנועות האפשרי הוא אינסופי.
בהקשר דקדוקי עברי־מסורתי, (ראו להלן) מאופיינות תנועות על־פי תכונות לשוניות שאינן תואמות בהכרח למערכת פונולוגית שהייתה קיימת בנקודת זמן מסוימת בתולדות העברית (שכן לשון המקרא, שעליה מתבסס הדקדוק העברי המסורתי, מכילה רבדים היסטוריים שונים), לכן נהוג לציינן בשמותיהן המסורתיים (קמץ, חולם וכו'), ולא כמקובל בבלשנות כללית ישירות על־פי ייצוגן הפונולוגי (למשל /aː/ או /oː/) או הפונטי (למשל [ä] או [o]).
הגדרה
המושג תנועה מוגדר גם פונטית וגם פונולוגית.
תנועה על פי ההגדרה הפונטית היא הגה שהמרווח בבסיס החיתוך שלו רחב. במילים אחרות, האוויר היוצא החוצה מן הריאה אינו נתקל כמעט בהפרעה ופורץ החוצה בחופשיות.
תנועה על פי ההגדרה הפונולוגית היא ההגה שמהווה את גרעין ההברה. לרוב קיימת הקבלה בין שתי ההגדרות, למשל, בביצוע המילה קַו 'kav', כשהוגים את העיצור k האוויר נעצר בווילון, וכשהוגים את העיצור v האוויר נעצר בשפתיים אך כשהוגים את התנועה a האוויר משתחרר החוצה בלי חיכוך. כמו כן, באותה המילה, העיצורים ק', ו' הם צדדיים, לעומת התנועה a שהיא המרכזית בהברה המלכדת את כל העיצורים להברה אחת שלמה.
במקרים נדירים יש סתירה בין שתי ההגדרות. כגון המלה הצ'כית [krk] בה ההגה r מהווה את מרכז ההברה, אך מבחינת אופן חיתוכו הוא עיצור.
מאפייני תנועות
ניתן להבחין בין התנועות השונות והמגוונות לפי מספר תכונות כאשר לתנועה אחת יכולות להיות מספר תכונות בו זמנית המבחינות בינה לבין תנועות אחרות החולקות איתה חלק מתכונותיהן.
גובה
גובה התנועות מתייחס לגובה שבו נמצאת פסגת הלשון בעת הגיית התנועה יחסית לגג חלל הפה. תנועות שבעת הגייתן פסגת הלשון נמצאת מעל אמצע המרחק בין גג חלל הפה לתחתיתו נקראות תנועות גבוהות או תנועות סגורות ותנועות שבעת הגייתן פסגת הלשון נמצאת מתחת לאמצע המרחק בין גג חלל הפה לבין תחתית חלל הפה נקראות תנועות נמוכות או תנועות פתוחות. באופן כללי, התנועות u, i הן התנועות הגבוהות ביותר, והתנועה a היא הנמוכה ביותר.
מיקום
מיקום התנועות מתייחס למיקום פסגת הלשון בציר הרוחב של חלל הפה בעת ההגייה יחסית לגב חלל הפה. תנועות שבעת הגייתן פסגת הלשון מצויה באזור הקדמי של הפה נקראות תנועות קדמיות. תנועות שבעת הגייתן פסגת הלשון מצויה באזור המרכזי של הפה נקראות תנועות מרכזיות. תנועות שבעת הגייתן פסגת הלשון מצויה באזור האחורי של הפה נקראות תנועות אחוריות. לדוגמה: התנועות i, e הן תנועות קדמיות, התנועות o, u הן תנועות אחוריות והתנועה a היא תנועה מרכזית.
מעוגלות
מעוגלות התנועות מתייחסת לתכונה של מידת כיווץ השפתיים בעת הגיית התנועה. תנועות שבעת הגייתן השפתיים מכווצות נקראות תנועות מעוגלות ותנועות שבעת הגייתן השפתיים מצויות במצב רפוי נקראות תנועות בלתי מעוגלות. לדוגמה: התנועה u מבוצעת בשפתיים מכווצות והתנועה i בשפתיים רפויות.
אנפוף
אנפוף התנועות מתייחס לאופן זרימתו של חלק מהאוויר או כולו החוצה דרך חלל האף בעת הגיית תנועות מסוימות. רוב התנועות הן אוראליות כלומר כל האוויר זורם דרך הפה אך ישנן שפות בהן ישנן תנועות מאונפפות אשר בעת הגייתן יורד החך הרך (הווילון) וחלק מהאוויר משתחרר דרך חלל האף.
קוליות
קוליות התנועות מתייחסת למצב מיתרי הקול בעת הפקת התנועה. מיתרי הקול עשויים לרעוד או שלא לרעוד ללא קשר להתנהגות איברי ההגייה בחלל הפה. תנועות הן בדרך כלל קוליות, אך ישנן שפות מסוימות בהן תנועות קוליות ותנועות אטומות משמשות פונמות שונות.
רוטיזציה
תנועות שעברו רוטיזציה (בעברית: רִיּוּשׁ[1], מלשון רי״ש) הן תנועות שבעת הגייתן קצה הלשון כפוף אחורנית מה שמשווה לתנועה צליל לוואי הדומה לאות r האנגלית. כיפוף הלשון אחורנית עצמאי מתנועת גוף הלשון, כך שגוף הלשון יכול להיות בקדמת חלל הפה, באחורי חלל הפה, גבוה או נמוך בחלל הפה ובאותו הזמן קצה הלשון עשוי להיות כפוף או לא כפוף.
משך (אורך)
משך התנועות מתייחסת לתכונת אורך הגיית התנועה. בעברית המודרנית אין הבחנה בין תנועות קצרות לארוכות, לעומת זאת על־פי ההשערה בעברית הקדומה היו מספר אורכים שונים לכל תנועה. בגרמנית ובערבית, למשל, ישנה הבחנה בין תנועות קצרות לארוכות עד היום. בדרך כלל ישנו קשר בין אורכה של תנועה מסוימת להטעמת ההברה בה היא נמצאת.
טון
טון הוא הגדרת גובה הצליל בזמן הגיית התנועה (ולעיתים גם בזמן הגיית עיצורים). הטון יכול להיות ישר – למשל טון גבוה, טון נמוך; והוא יכול להשתנות לאורך הגיית התנועה – טון עולה, טון יורד או שילוב כלשהו של עלייה וירידה. שפות שבהן טונים הם פונמה לכל דבר מכונות שפות טונאליות. כמו כל פונמה, הטון בשפות אלה מבחין במשמעות, כך שהגיית אותה הברה או מילה משפיעה על משמעותה.
תנועות עם מאפיינים משתנים
תנועה שמאפייניה אינם משתנים במשך הגיית התנועה היא מונופתונג (חד־תנועה); המונופתונגים הם תנועות אמיתיות. תנועה שמאפייניה משתנים פעם אחת במשך הגיית התנועה היא דיפתונג (דו־תנועה) ותנועה שמאפייניה משתנים פעמיים במשך הגיית התנועה היא טריפתונג (תלת־תנועה). קיימות גם תנועות עם מעל שתי השתנויות במשך הגיית התנועה אך אלו נדירות יחסית.
טרפז התנועות
| אחורית | כמעט־אחורית | מרכזית | כמעט־קדמית | קדמית | |
|---|---|---|---|---|---|
| סגורה | [u] · [ɯ] | [ʉ] · [ɨ] | [y] · [i] | ||
| כמעט־סגורה | [ʊ] | ʊ̈ · [ɪ̈] | [ʏ] · [ɪ] | ||
| חצי־סגורה | [o] · [ɤ] | [ɵ] Error missing media source · [ɘ] | [ø] · [e] | ||
| אמצעית | [o̞] · ɤ̞ | [ə] Error missing media source | ø̞ · [e̞] Error missing media source | ||
| חצי־פתוחה | [ɔ] Error missing media source · [ʌ] | [ɞ] · [ɜ] | [œ] · [ɛ] | ||
| כמעט־פתוחה | [ɐ] | [æ] Error missing media source | |||
| פתוחה | [ɒ] · [ɑ] | [ä] Error missing media source | [ɶ] · [a] |
| אחורית | כמעט-אחורית | מרכזית | כמעט-קדמית | קדמית | |
| סגורה | |||||
| כמעט-סגורה | |||||
| חצי-סגורה | |||||
| אמצעית | |||||
| חצי-פתוחה | |||||
| כמעט-פתוחה | |||||
| פתוחה | |||||
כדי שיהיה נוח להתייחס לכל הגייה אפשרית של התנועות, הן ממוינות בטרפז התנועות של האלפבית הפונטי הבינלאומי (IPA). למעשה כל נקודה סביב הטרפז ובתוכו מגדירה הגייה של התנועה. הראשון שתיאר את טרפז התנועות הוא הפונטיקאי דניאל ג'ונס.
השורות מתארות את גובה התנועות, כאשר מיקומן הוא מיקום הלשון ביחס לחך. בשורה העליונה ביותר מצוינות התנועות הגבוהות – המכונות גם סגורות, ובשורה התחתונה ביותר מצוינות התנועות הנמוכות –
המכונות גם פתוחות. העמודות מתארות את מיקום התנועות כאשר בעמודה הימנית ביותר מצוינות התנועות האחוריות, ובעמודה השמאלית ביותר מצוינות התנועות הקדמיות. בכל מיקום וגובה תנועות בהם מופיעות שתי תנועות, התנועה השמאלית בלתי־מעוגלת והתנועה הימנית מעוגלת.
התנועות בדקדוק העברי
| התנועות העבריות, מסווגות על־פי הדקדוק העברי המסורתי (כשהן מצורפות לאות אל"ף) | |||
|---|---|---|---|
| תנועות גדולות (ארוכות) | תנועות קטנות (קצרות) | תנועות חטופות | |
| קמץ (אָ) | פתח (אַ) | חטף־פתח (אֲ) | |
| צירי מלא (אֵי) או צירי חסר (אֵ) | סגול (אֶ) | חטף־סגול (אֱ), שווא נע* (אְ) | |
| חיריק מלא (אִי) | חיריק חסר (אִ) | ||
| חולם מלא (אוֹ) או חולם חסר (אֹ) | קמץ קטן (אָ) | חטף־קמץ (אֳ) | |
| שורוק (אוּ) | קובוץ (אֻ) | ||
| * בלשון הדיבור בעברית מודרנית, שווא נהגה לעיתים כתנועת /e/ ולעיתים אינו נהגה, בלי קשר לאפיונו הדקדוקי כשווא נע או נח. | |||
המונח העברי "תנועה" נקבע על ידי מדקדקי העברית בימי הביניים על־פי המונח הערבי המקביל "חַרַכַּה". הם הגדירו בדרך כלל תנועה כהגה המלווה את העיצור ומבוצע ללא חסימה של האוויר בדרכו. המדקדקים עסקו – גם בעת החדשה ולאחר תחיית העברית – במניית התנועות ובחלוקתן ל"תנועות גדולות" (או "ארוכות"), ל"תנועות קטנות" (או "קצרות"), ול"תנועות חטופות", ובקביעת כללי הופעתן, התחלפותן והגייתן של התנועות. מאחר שלשון המקרא, שעליה מתבסס הדקדוק העברי המסורתי, מכילה רבדים היסטוריים שונים (טקסט עיצורי, אמות קריאה, ניקוד, מסורות קריאה), משקפים סיווגי התנועות וכללי הדקדוק העוסקים בהן מציאות לשונית שאיננה תואמת בהכרח למערכת פונולוגית שהייתה קיימת בנקודת זמן מסוימת בתולדות העברית.
בעברית הכתובה ההבדל בין עיצורים לתנועות בולט במיוחד, משום שהעיצורים מסומנים באותיות האלפבית, ואילו התנועות מסומנות בסימני הניקוד. בעברית הקדומה ובשפות שמיות אחרות לא סומנו התנועות כלל, והטקסט הכיל רק את העיצורים; בשלב מסוים נוספו אמות קריאה לציון התנועות, ורק בראשית ימי־הביניים הוסיפו בעלי המסורה את סימני הניקוד, במקביל להתפתחויות דומות בסורית ובערבית.
בפרוטו־שמית היו כנראה 3 תנועות קצרות (a, i, u) ו־3 ארוכות (ā, ī, ū). בעברית המקראית משתנה מספר סימני התנועות לפי שיטת המסירה; בניקוד הטברני יש 7 תנועות עיקריות (קמץ, פתח, צירה, סגול, חיריק, חולם, שורוק), בניקוד הבבלי 6 תנועות (הפתח והסגול הטברנים מתאחדים) ובניקוד הארץ־ישראלי 5 (הקמץ והפתח מתאחדים, וכן הצירה והסגול). לצד התנועות העיקריות קיימות גם תנועות חטופות, השווא והחטפים. מערכת התנועות המשיכה להשתנות בהגיות העברית השונות בימי הביניים (הגייה אשכנזית, הגייה ספרדית והגייה תימנית לענפיהן). בעברית המדוברת בת־זמננו התנועות קרובות להגייה הספרדית, אך הדקדוק הנלמד והניקוד בטקסטים מנוקדים נוהגים על פי מערכת הניקוד הטברני. שווא לעיתים נהגה כתנועת סגול או פתח ולעיתים אינו נהגה, ללא קשר לאפיונו הדקדוקי כשווא נע או נח.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אתר האגודה הבינלאומית לפונטיקה
- אשר לאופר, "לדרכי תיאור התנועות", בתוך: מ' בר־אשר (עורך), פרקים בעברית לתקופותיה, ירושלים תשנ"ז
- תנועה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
| צלילי שפות העולם | |
|---|---|
| עיצורים | |
| בסיסי החיתוך | אופני החיתוך |
| דו־שפתיים - שפתיים־שיניים - שיניים־שפתיים - לשוניים־שפתיים שיניים - מכתשיים - בתר־מכתשיים - מכתשיים־חיכיים - כפופים חיכיים - וילוניים - ענבליים - סדקיים - כיסוי־גרוניים - לועיים בסיס חיתוך משני: מלועלעים - מוולנים - מחונככים - משופתתים |
ריאתיים: אפיים - סותמים - חוככים - מקורבים מקישים - רוטטים - צידיים - מחוככים לא ריאתיים: מסודקים - מפונמים - מצוצים |
| תנועות | |
| מיקום התנועות | גובה התנועות |
| אחוריות - כמעט־אחוריות - מרכזיות - כמעט־קדמיות - קדמיות | סגורות - כמעט־סגורות - חצי־סגורות - אמצעיות חצי־פתוחות - כמעט־פתוחות - פתוחות |
| ראו גם: אלפבית פונטי בין־לאומי - פורמנט | |
38895102תנועה (הגה)