טון (בלשנות)

טון (בעברית: נֶגֶן) הוא תכונה פונמית המצויה בחלק ניכר משפות העולם, המתבטאת בשינוי גובה הקול בעת הגיית מילים מסוימות כדי ליצור הבחנה בין מילים. שפות המשתמשות בטונים מכונות שפות טונאליות. לפי הערכות, לפחות מחצית משפות העולם הן טונאליות. השפות הטונאליות הנפוצות ביותר הן ממשפחת השפות הסינו-טיבטיות.

שפה טונאלית כוללת מספר טונים, כלומר מספר מסוים של הבחנות בין תדירויות-צליל. מערכת פשוטה של טונים תכלול הבחנה בין טון גבוה, טון נמוך וטון נייטרלי. ההבחנה ביניהם היא יחסית, כלומר ייתכן שהטון הגבוה אצל גבר יהיה זהה לטון הנמוך אצל אישה, אולם הוא יזוהה כטון גבוה בהשוואה לטון הנמוך בדיבורו של אותו גבר. מערכות טונאליות מורכבות יותר כוללות הבחנות דקות יותר, למשל חמש רמות של גובה צליל במקום שלוש, או "טונים מעורבים" (contours), למשל טון המתחיל גבוה והופך נמוך.

הטון נשמע בעיקר תוך הגיית תנועה או עיצור הברתי, אולם למעשה היחידה הנושאת את הטון (Tone Bearing Unit) היא ההברה כולה, ולפעמים אף יחידות פונולוגיות גדולות יותר. בחלק ניכר מהשפות הטונאליות רוב המילים הן בנות הברה אחת, כך שהטון הוא רכיב קריטי להבחנה בין המילים.

האלפבית הפונטי הבינלאומי (IPA) מסמן טונים באמצעות סימנים דיאקריטיים על גבי סימני התנועות. חלק מסימני הטונים זהים לסימני ההטעמה. כיוון שבשפות טונאליות ההטעמה אינה משמעותית, הזהות בין הסימנים אינה מפריעה, אולם יש לדעת מראש מהו אופי השפה כדי לדעת איך לפרש את הסימנים הדיאקריטיים.

סימון הטונים באמצעות סימנים דיאקריטיים מעל סימני התנועות אומץ בשיטות כתיבה מודרניות של שפות טונאליות, בפרט אלה שאימצו את האלפבית הלטיני. כך, למשל, בכתב של וייטנאמית ושל יורובה.

שפה טונאלית טיפוסית בעלת מערכת טונים פשוטה היא יורובה המדוברת בניגריה, בבנין ובטוגו. זו כוללת הבחנה בין שלושה טונים בלבד. בשמה של השפה Yorùbá נהגית כל הברה בטון שונה. ההברה הראשונה בטון נייטרלי, ההברה השנייה בטון נמוך, וההברה האחרונה בטון גבוה.

שפות טונאליות נפוצות מאוד במזרח אסיה וכוללות בין היתר את השפות הסיניות (ארבעה עד תשעה טונים), וייטנאמית (ששה טונים), תאית ולאוטית (ארבעה טונים), בורמזית (שלושה טונים), ניבים שונים של טיבטית ושפות מיעוטים רבות.

בכמה שפות סקנדינביות יש שימוש מוגבל בטונים. כך לדוגמה בנורווגית המילה bære ("לשאת") נהגית כמילה bæret ("התות"), וההבדל היחיד ביניהן הוא הטון השונה. על כל פנים, צמדי מילים כאלה הם נדירים.

יש להבחין בין טון לבין אינטונציה. גם אינטונציה נוצרת בשינוי של גובה הקול, אך היא תכונה של המשפט כולו, והיא יוצרת הבחנה בין סוגים שונים של משפטים, ולא בין מילים. בשפות טונאליות רבות אין אינטונציה מיוחדת לסימון משפטי שאלה, אולי משום שהגיית הטונים מתנגשת לעיתים קרובות עם האינטונציה. לעומת זאת, בשפות שאינן טונאליות נעשה שימוש נרחב באינטונציה. למשל, בעברית ישראלית וברוסית ההבחנה בין משפט חיווי לבין שאלה נעשית באמצעות אינטונציה, אולם המילים עצמן אינן משתנות עקב השינוי בגובה הקול.

חקר הטונים בבלשנות הביא לפיתוח תאוריות פונולוגיות חדשות, בפרט בבלשנות גנרטיבית. התאוריה החשובה ביותר בתחום זה מכונה Obligatory Contour Rules, או Obligatory Contour Principles (בראשי תיבות: OCR או OCP בהתאמה).