תגליות פורטוגזיות
תגליות פורטוגזיות ( אנגלית: Portuguese discoveries) מתייחס לשטחים והנתיבים הימיים הרבים שהתגלו על ידי הפורטוגזים כתוצאה מחקירתם הימית האינטנסיבית במאות ה -15 וה -16. מלחים פורטוגזים היו בחזית החיפושים האירופיים מעבר לים, גילו ומיפו את חופי אפריקה, קנדה, אסיה וברזיל, במה שכונה עידן הגילוי. משלחות שיטתיות החלו בשנת 1419 לאורך חופי מערב אפריקה בחסותו של הנסיך הנרי הנווט, כאשר ברטולומאו דיאס הגיע לכף התקווה הטובה ונכנס לאוקיינוס ההודי בשנת 1488. עשר שנים אחר כך, בשנת 1498, הוביל ואסקו דה גאמה את הצי הראשון סביב אפריקה להודו, ונוצר מסלול ימי קבוע מפורטוגל להודו. חקירות פורטוגזיות המשיכו לדרום-מזרח אסיה, משם הגיעו ליפן בשנת 1542, ארבעים וארבע שנים לאחר בואם לראשנה להודו. [1] בשנת 1500 הפך האציל הפורטוגלי פדרו לברס קברל לאירופאי הראשון שגילה את ברזיל. [2]
רקע
בשנת 1139 ממלכת פורטוגל השיגה עצמאות מליאון, לאחר שהכפילה את שטחה עם הרקונקיסטה תחת שלטונו של אפונסו אנריקס.
.jpg)
בשנת 1297, המלך דניס מפורטוגל התעניין באופן אישי בהתפתחות היצוא, לאחר שאירגן את יצוא עודפי הייצור למדינות אירופה. ב־10 במאי 1293, הוא הקים קרן ביטוח ימי לסוחרים פורטוגלים המתגוררים במחוז פלנדריה, אשר אמורה לשלם סכומים מסוימים לפי גודל המטען, שהצטבר להם. יין ופירות יבשים מאלגארבה נמכרו בפלנדריה ובאנגליה, מלח היה ייצוא רווחי לצפון אירופה, ויוצאו גם עור, צבע ארגמן. פורטוגזים ייבאו שריונות ותחמושת, בגדים נאים ומספר מוצרים שהיו מיוצרים מפלנדריה ואיטליה. [3]
בשנת 1317 חתם המלך דניס הסכם עם הספן מגנואה מנואל פסנחה (פסנו), ומינה אותו לראשונה כאדמירל עם הרשאות לסחר עם מולדתו בתמורה לעשרים ספינות וצוותי מלחמה, במטרה להגן על פורטוגל מפני פשיטות פיראטיות מוסלמיות. בכך הניח את הבסיס לחיל הים הפורטוגזי ולהקמת קהילת סוחרים מגנואה בפורטוגל. [4] פורטוגל נאלצה לצמצם את פעילותה בים השחור, רפובליקת ג'נואה פנתה לסחר בצפון אפריקה - סחר של חיטה, שמן זית ( גם כמקור אנרגיה) וחיפוש אחר זהב - והם ניווטו גם לנמלי פלנדריה ואנגליה.
במחצית השנייה של המאה הארבע עשרה התפרצויות של מגפת הדבר השחור שהביאה לתמותה גדולה וצימצום אוכלוסין קשה. הכלכלה הייתה ברמה מקומית והייתה הגירה גדלה מפורטוגל שהובילה לנטישת אדמות חקלאיות והאבטלה בכפרים. רק הים הציע אלטרנטיבות כלכליות, כאשר רוב האנשים התמקדו בדיג וסחר באזורי החוף. [5] בין השנים 1325–1357 העניק אפונסו הרביעי מפורטוגל מימון ציבורי לגיוס צי מסחרי ראוי והורה על החקירות הימיות הראשונות, בעזרת רפובליקת ג'נואה, בפיקודו של האדמירל מנואל פסנחה. בשנת 1341 התגלו באופן רשמי האיים הקנריים, שכבר היו ידועים לאנשי גנואה. [6]
גלויים באטלנטי (1415–1488)
בשנת 1415 נכבשה העיר סיאוטה, בצפן אפריקה, על ידי הפורטוגזים במטרה לשלוט על הניווט בחוף אפריקה. הכיבוש נעשה בברכת האפיפיור להרחבת ההשפעה הנוצרית, ורצון האצולה הפורטוגזית המובטלת למעשי מלחמה לאחר החזרת המלוכה. הנסיך הצעיר הנרי הנווט הבין את האפשרויות של רווח בצירי המסחר בסהרה. מאז 1420 הוא החזיק במונופולים יקרי ערך על משאבים באלגרבה, והשקיע בחסות מסעות לאורך חופי מאוריטניה. הוא פעל לארגן לו קבוצת סוחרים, בעלי אוניות, שהם בעלי עניין להשתתף בגילוי נתיבי הים. בהמשך, אחיו הנסיך פדרו, העניק לו מונופול מלכותי של כל הרווחים מהמסחר באזורים שהתגלו. עד מהרה הגיעו לאיים האטלנטיים מדיירה (1420) ואזורים (1427). שם מצאו חיטה ומאוחר יותר טיפחו קנה סוכר כמו באלגארבה, שהפכה לפעילות רווחית. פעולות אלה עזרו להם להתעשר.
הנרי הנווט מילא את התפקיד הראשי בעידוד החקירה הימית הפורטוגזית עד מותו בשנת 1460. [7] באותה תקופה האירופאים לא ידעו מה נמצא מעבר לכף בויג'דור בחוף אפריקה. הנרי רצה לדעת עד היכן משתרעים שטחי המוסלמים באפריקה, והאם ניתן להגיע לאסיה דרך הים. הוא רצה להגיע למקור המסחר בתבלינים הרווחיים ואולי לאחד כוחות עם הממלכה הנוצרית שאבדה שנים ארוכות, השמועה שהתקיימה אי שם ב "הודו". [8]
בשנת 1419 נסחפו שני קברניטים של הנרי, ג'ו ז'ונס קארבס וטריסטו ווז טיקסיירה בזמן סערה אל מדיירה, אי לא מיושב מול חופי אפריקה שהיה ככל הנראה ידוע לאירופאים מאז המאה ה -14. בשנת 1420 חזרו זרקו וטייקסיירה עם ברטולומאו פרסטרלו והחלו בהקמת התנחלות פורטוגזית באיים. ניסיון פורטוגלי לכבוש את גרנד קנרי, אחד האיים הקנריים הסמוכים, שיושב חלקית על ידי ספרדים בשנת 1402, לא צלח וזכה למחאה מקסטיליה. [9] אף על פי שהפרטים המדויקים אינם ברורים, עדויות קרטוגרפיות מראות כי האיים האזוריים התגלו ככל הנראה בשנת 1427 על ידי אוניות פורטוגזיות ששטו בהוראתו של הנרי. הדבר מצביע על כך שהפורטוגלים הצליחו לנווט 1,200 ק"מ מחוף פורטוגל. [10]
בערך באותה תקופה כשהייתה ההתקפה הלא מוצלחת על האיים הקנריים, החלו הפורטוגלים לחקור את חופי צפון אפריקה. המלחים חששו ממה שנמצא מעבר לקייפ בויג'דור, והאם ניתן לחזור משם. בשנת 1434 עבר אחד מקברניטי הנסיך הנרי, גיל איינס, את המכשול הזה. לאחר חציית המחסום הפסיכולוגי הנ"ל, היה קל יותר לחקור הלאה לאורך החוף. [11] החקירה מערבה נמשכה באותה תקופה: דיוגו סילבס גילה את באיים האזוריים את האי סנטה מריה בשנת 1427 ובשנים שלאחר מכן פורטוגזים גילו ויישבו את שאר האיים האזוריים. תוך שני עשורים של חיפושים עקפו אוניות הפורטוגזיות את הסהרה.
הנרי סבל מכה קשה בשנת 1437 לאחר כישלונה של משלחת לכיבוש טנג'יר, לאחר שעודד את אחיו, המלך אדוארד, לבצע התקפה יבשתית מסיאוטה. הצבא הפורטוגזי הובס וניצל מחורבן על ידי כניעה לנסיך פרדיננד, אחיו הצעיר של המלך. [12] לאחר התבוסה בטנג'יר, פרש הנרי לעיר בקצה הדרומי של פורטוגל ושם המשיך לכוון את התגליות פורטוגזיות עד מותו בשנת 1460.
בשנת 1443 העניק לו הנסיך פדרו, אחיו של הנרי, את מונופול הניווט, המלחמה והסחר בארצות דרומית לקייפ בויג'דור. מאוחר יותר יתגשם מונופול זה ויעניק לפורטוגל את המסחר הבלעדי למדינות שהתגלו. [13] תהליכים אלה הניחו את הבסיס לאימפריה הפורטוגזית.
התקדמות משמעותית שהאיצה את פרויקט התגליות, היה המצאת אוניות מדגם "הקראוול" באמצע המאה ה -15, ספינה שאפשר היה לנווט טוב יותר בכל רוח, ולא היו לה מתחרות אחרת באירופה באותה תקופה. [14] תוך שימוש בטכנולוגיה ימית חדשה זו, הגיעו הנווטים הפורטוגזים לקווי הרוחב הדרומיים יותר ויותר, והתקדמו דרומה בקצב ממוצע של מעלה אחת בשנה. [15] חצי האי סנגל וחצי הכף ורדה התגלו בשנת 1445. עמדת הסחר הראשונה מעבר לים הוקמה באותה העת בהוראותיו של הנרי, בשנת 1445 באי ארגין מול חופי מאוריטניה, כדי למשוך סוחרים מוסלמים ולעקוף את הנתיבים שעברו בצפון אפריקה. התחילה להיווצר שרשרת תחנות הסחר הפורטוגזיות לאורך החוף. בשנת 1446 התקדם אלווארו פרננדס כמעט עד לסיירה לאון של ימינו והגיע למפרץ גינאה בשנות ה-1460.
הגילויים אחרי הנסיך הנרי
כתוצאה מהתשואות הדלות הראשונות של החיפושים באפריקה, בשנת 1469 העניק המלך אפונסו החמישי את מונופול המסחר בחלק ממפרץ גינאה לסוחר פרנאו גומס, תמורת תשלום שנתי של 200,000 רייאל. גומס נדרש גם לחקור 480 ק"מ נוספים מהחוף בכל שנה במשך חמש שנים. [16] הוא העסיק את החוקרים ג'ואו דה סנטארם, פדרו אסקובר, לופו גונסאלבס, פרנאו דו פו ופדרו דה סינטרה, ומילא את הדרישה. בחסותו חצו החוקרים הפורטוגזים את קו המשווה לחצי הכדור הדרומי ומצאו את האיים של מפרץ גינאה, כולל סאו טומה ופרינסיפה. [17]
בשנת 1471 הגיעו האונית של גומס לאלמינה בחוף הזהב (גאנה של ימינו) וגילו סחר משגשג בזהב בין הילידים לבין סוחרים ערבים וברבריים. גומס הקים שם עמדת סחר משלו, אשר נודעה בשם " מינה " ("המכרה"). הסחר בין אלמינה לפורטוגל גדל בעשור הבא. [18] בשנת 1481 החליט ז'ואו השני, לבנות את מבצר סאו חורחה דה מינה (טירת אלמינה) כדי להגן על מסחר זה, שנחשב שוב כמונופול מלכותי.
בשנת 1482, דיוגו קאו גילה את נהר קונגו. בשנת 1486 המשיך קאו לקייפ קרוס, בנמיביה של ימינו, בסמוך לחוג הגדי.
בשנת 1488 עקף ברטולומאו דיאס את כף התקווה הטובה בקצה הדרומי של אפריקה, כשהוא מפריך את הקביעה שהייתה מאז תלמי כי האוקיינוס ההודי מופרד מהאוקיינוס האטלנטי. כמו כן, הגיע פארו דה קובילה להודו דרך מצרים ותימן, וביקר במדגסקר. הוא המליץ לחקור את התוואי הדרומי. [19]
כאשר פורטוגלים חקרו את קווי החוף של אפריקה, הם השאירו אחריהם סדרה של פאדרים, צלבי אבן שעליהם חרוט מגן השלטון הפורטוגלי המציין את ריבונותם. [20] הם בנו מבצרים ומוצבי מסחר. מבסיסים אלה עסקו הפורטוגלים בסחר העבדים והזהב. פורטוגל נהנתה ממונופול של סחר העבדים האטלנטי במשך למעלה ממאה שנה, ויצאה מדי שנה כ 800 עבדים. מרביתם הובאו לבירת פורטוגל ליסבון. יש שמעריכים כי אפריקאים שחורים הגיעו לכדי 10 אחוזים מהאוכלוסייה. [21]
חוזה טורדסיאס וחלוקת העולם (1492)
בשנת 1492 גילויו של כריסטופר קולומבוס מספרד את "העולם החדש", שלדעתו הייתה אסיה, הגילוי הוביל למחלוקות בין הספרדים לפורטוגזים. אלה הוחלפו בסופו של דבר על ידי חוזה טורדסיאס בשנת 1494, שחילק את העולם מחוץ לאירופה בדואופול בלעדי בין הפורטוגזים לספרדים, בקו שנמצא 1,560 ק"מ, מערבית לכף איי ורדה. עם זאת, מכיוון שלא ניתן היה באותה תקופה למדוד נכון את קו האורך, הגבול המדויק נקבע על ידי שתי המדינות רק בשנת 1777. [22]
השלמת המשא ומתן עם ספרד היא אחת מהסיבות מדוע לקח תשע שנים לפורטוגזים לעקוב אחר מסעו של דיאס לכף התקווה הטובה.[23] המטרה הפורטוגזית ארוכת השנים הייתה למצוא מסלול ימי לאסיה הושגה סוף סוף במסע פורץ דרך שפקד עליו וסקו דה גמה.
הגעה להודו וברזיל (1497 –1500)
השייטת של וסקו דה גאמה עזבה את פורטוגל בשנת 1497, עקפה את הכף והמשיכה לאורך חופי מזרח אפריקה, שם הובא נווט מקומי שהעביר אותם אל האוקיינוס ההודי, והגיע לקליקוט במערב הודו במאי 1498. [24] המסע השני להודו היה בשנת 1500 בפיקודו של פדרו אלווארס קברל. בעודו עוקב אחר המסלול הדרום-מערבי של ואסקו דה גאמה על פני האוקיינוס האטלנטי, קברל הגיע אל חופי ברזיל. ככל הנראה היה תגלית מקרית, אך משערים כי הפורטוגזים ידעו בסתר על קיומה של ברזיל וכי היא נמצאת בצד שלהם על פי חוזה טורדסיאס. [25] קברל המליץ למלך פורטוגל על יישוב הארץ, ומסעות המשך נשלחו בשנת 1501 ו- 1503. אדמות נמצאו בשפע בפאו-בראזיל, או ברזילווד, שממנה ירשה את שמה אחר-כך, אך לא הצליחו למצוא זהב או כסף. לכן בינתיים המאמצים הפורטוגלים התרכזו בהודו.[26]
ב־8 ביולי 1497 עזב הצי, המורכב מארבע אוניות וצוות של 170 איש, את ליסבון. המסע שהובילו וסקו דה גמה לקליקוט היה נקודת המוצא לפריסה של פורטוגזים בחוף המזרחי של אפריקה ובאוקיינוס ההודי. [27] הקשר הראשון התרחש ב־20 במאי 1498. לאחר סכסוך כלשהו, הוא קיבל מכתב אישור לסחור מהשליט בקליקוט, והשאיר שם כמה אנשים להקים עמדת סחר. בתקופה זו איבדו המסעות את התמיכה מההון הפרטי, כי הן נעשו בחסותו הבלעדית של הכתר הפורטוגזי. זמן קצר לאחר מכן, הוקם קאסה דה אינדיה בליסבון לניהול המונופול המלכותי של הניווט והסחר.
חקר האוקיינוס ההודי (1497 –1542)
מטרת פורטוגל באוקיינוס ההודי הייתה להבטיח את המונופול של סחר התבלינים. בניצול היריבות ששררה בין ההודים והמוסלמים, הקימו הפורטוגזים כמה מבצרים ועמדות מסחר בין 1500 ל -1510. במזרח אפריקה, מדינות אסלאמיות קטנות לאורך חופי מוזמביק, קילווה, בראווה, סופלה ומומבסה נהרסו, או שהפכו לבעלי ברית של פורטוגל.
בשנת 1500 הצי השני להודו שהגיע בטעות לברזיל, חקר את החוף המזרח אפריקני, שם גילה דיאוגו דיאס את האי אותו כינה סנט לורנס, לימים ידוע בשם מדגסקר. צי זה, בפיקודו של פדרו אלווארס קברל, הגיע לקליקוט בספטמבר, שם נחתם הסכם הסחר הראשון בהודו. במשך זמן קצר הוקמה במקום תחנה פורטוגזית, אך היא הותקפה על ידי מוסלמים ב -16 בדצמבר ומספר פורטוגזים, כולל הסופר פרו וואז דה קמינהה, נהרגו. לאחר שהפציץ כתגמול את קליקוט, עבר קברל לעיר קוצ'ין.
הפורטוגזים נהנו מהיריבות בין המהרג'ה מקוצ'ין לשליט של קליקוט, והתקבלו היטב כבעלי ברית, וקיבלו היתר לבנות מבצר (פורט מנואל) ומוצב מסחר שהיה היישוב האירופי הראשון בהודו. שם בשנת 1503 הם בנו את כנסיית פרנציסקוס ה"קדוש".[28] [29] בשנת 1502 וסקו דה גאמה כבש את האי קילווה בחוף טנזניה, שם בשנת 1505 נבנה המבצר הראשון של מזרח אפריקה הפורטוגזית כדי להגן על אוניות הסחר במזרח הודו.
בשנת 1505 מינה המלך מנואל הראשון מפורטוגל את פרנסיסקו דה אלמיידה למשנה למלך, הראשון של הודו הפורטוגזית לתקופה של שלוש שנים. הוא הקים את ממשלת פורטוגל במזרח, שבסיסה בקוצ'ין. באותה שנה כבשו הפורטוגלים את קאנור שם הקימו את מבצר סנט אנג'לו. לורנסקו דה אלמיידה הגיע לציילון (סרי לנקה המודרנית), שם גילה את מקור הקינמון. הוא מצא את האי מחולק לשבע ממלכות יריבות, הוא חתם חוזה הגנה עם ממלכת קוט והרחיב את השליטה באזורי החוף, שם בשנת 1517 הוקמה מצודת קולומבו. [30]
בשנת 1506 צי פורטוגזי בפיקודם של טריסטאו דה קונחה ואפונסו דה אלבוקרקי, כבש את סוקוטרה בכניסה לים האדום ומוסקט בשנת 1507, לאחר שלא הצליחו לכבוש את הורמוז, בעקבות אסטרטגיה שנועדה לסגור את הכניסות לאוקיינוס ההודי. באותה שנה נבנו מצודות באי מוזמביק ובמומבסה בחוף קניה. מדגסקר נחקרה בחלקה על ידי טריסטאו דה קונחה ובאותה השנה התגלתה מאוריציוס.
בשנת 1509 ניצחו הפורטוגזים בקרב הימי של דיו את כוחותיהם המשולבים של הסולטאן העות'מאני ביאזיד השני, סולטאן מגוג'ראט, סולטאן ממליוק מקהיר, סמוטירי ראג'ה מקוז'יקוד, הרפובליקה הוונציאנית והרפובליקה רגוסאן (דוברובניק). הניצחון הפורטוגלי היה קריטי לאסטרטגיית השליטה שלהם בים ההודי. הטורקים והמצרים הסיגו את חיל הים שלהם מהודו, והשאירו את הימים לפורטוגזים. מהלך זה קבע את הדומיננטיות המסחרית של פורטוגל כמעט מאה שנים, וסייע מאוד לצמיחת האימפריה הפורטוגזית. האירוע סימן גם את תחילת הדומיננטיות הקולוניאלית האירופית באסיה. קרב דיו השני בשנת 1538 סיים לבסוף את השאיפות העות'מאניות בהודו ואישר את ההגמוניה הפורטוגזית באוקיינוס ההודי.
למרות התקפות בלתי פוסקות, גואה הפכה למקום מושבה של ממשלת פורטוגל, בשם אסטדו דה הודו (מדינת הודו), כאשר הכיבוש קבע את יחסן של הממלכות השכנות. גוג'אראט וקליקוט פתחו שגרירויות, שהציעו בריתות ומענקים לחיזוק. אלבוקרקי החל בגואה באותה שנה את ייצוא הנענע הפורטוגזית הראשונה מהודו, וניצל את ההזדמנות להודיע על ההישג.[31] [32]
משלחות בדרום מזרח אסיה
באפריל 1511 הפליג אלבוקרקי למלאקה במלזיה המודרנית, [36] הנקודה המזרחית החשובה ביותר ברשת הסחר, שם מלאיים פגשו את סוחרי גוג'ראט, סינים, יפנים, ג'וואיים, בנגלים, פרסים וערבים. מפגש שתואר על ידי תומה פירס תיאור שלא יסולא בפז. נמל מלאקה הפך לבסיס האסטרטגי להרחבת הסחר הפורטוגזי עם סין ודרום-מזרח אסיה, תחת השלטון הפורטוגזי בהודו עם בירתו בגואה.
כדי להגן על העיר הוקם מבצר חזק, ואחד השערים שלו נותר עומד. בהכרת השאיפות הסיאמיות ביחס למלאקה, אלבוקרקי שלח מייד את דארטה פרננדס למשימה דיפלומטית לממלכת סיאם (תאילנד המודרנית), שם הוא היה האירופי הראשון שהגיע, וביסס יחסים טובים בין שתי הממלכות.[33]
בנובמבר אותה השנה, כשהוא מתוודע למיקומם של "איי התבלין" כביכול במולוקה, הוא שלח משלחת בראשות אנטוניו דה אבראו כדי למצוא אותם, והגיעה בתחילת 1512. כשהוא יצא ממלאקה, הגיע חורחה אלווארס לדרום סין בשנת 1513.
האימפריה הפורטוגזית התרחבה במפרץ הפרסי כאשר פורטוגל שלטה על סחר התבלינים עם האימפריה העות'מאנית. בשנת 1515 כבש אפונסו דה אלבוקרקי את מדינת חוואלה הורמוז בראש המפרץ הפרסי, וביסס אותה כמדינה ווסאלית. עם זאת, עדן התנגדה למסע של אלבוקרקי באותה שנה, וניסיון נוסף נעשה על ידי יורשו של אלבוקרקי לופו סוארס דה אלברגריה בשנת 1516. [34] בסדרת בריתות משתנה שלטו הפורטוגזים בחלק גדול מהמפרץ הפרסי במאה השנים הבאות.
בהיות מוזמביק על הדרך הימית הקבועה המקשרת בין ליסבון לגואה מאז 1497, האי הפך לנמל אסטרטגי, ושם נבנה מבצר סאו סבסטיאו ובית חולים.
בשנת 1525, ספרד תחת קרל החמישי שלחה משלחת להתיישב באיי מולוקה בטענה שהם נמצאים באזור שלהם על פי חוזה טורדסיאס, מכיוון שלא הייתה גבול מוגדר בין שתי האימפריות במזרח. הסכסוך עם הפורטוגזים היה בלתי נמנע, והחל עשור של התכתשויות הדדיות. הסכם חלוקה ביניהם הושג רק עם חוזה סרגוסה (1529), שייחס את איי מולקה לפורטוגל והפיליפינים לספרד.
בשנת 1530 ארגן ג'ון השלישי את הקולוניזציה של ברזיל וחילק אותה לאזורי משנה. שניתנו לכל מי שרצה לנהל ולחקור אותם, כדי להתגבר על הצורך להגן על השטח. הצרפתים היו מבצעים פלישות לשטחים הפורטוגזים בברזיל, וכדי להגן על האינטרסים של פורטוגל נבנו העיירות הקולוניאליות הראשונות: סאו ויסנטה בחוף, וסאו פאולו. מתוך 15 האזורים המקוריים, רק שניים, פרנמבוקו וסאו ויסנטה, שגשגו. עם ההתיישבות הקבועה שהתבססה על הקמת ענף קני הסוכר ודרישות העבודה האינטנסיביות שלו שמולאו עם עבדים ילידים ואחר כך עבדים אפריקאים.
בשנת 1542 הגיע המיסיונר הישועי פרנסיס קסבייר לגואה לשירותו של המלך ג'ון השלישי מפורטוגל. באותה העת פרנסיסקו זיימוטו, אנטוניו מוטה וסוחרים אחרים הגיעו ליפן לראשונה. לדברי פרנאו מנדס פינטו, שטען כי הם היו במסע זה, הם הגיעו לטנגאשימה, שם התרשמו המקומיים מכלי הנשק [35] בשנת 1557 הרשויות הסיניות אפשרו לפורטוגלים להתיישב במקאו באמצעות תשלום שנתי, ויצרו מרכז לסחר המשולש בין סין, יפן ואירופה.
בשנת 1570 קנו הפורטוגזים נמל יפני בו הקימו את העיר נגסאקי, [36] ובכך הקימו מרכז מסחר למשך שנים רבות.
פורטוגל הקימה נמלי מסחר במקומות מרוחקים כמו גואה, הורמוז, מלאקה, קוצ'ין, איי מלוקה, מקאו ונגאסאקי. כששמרה על הסחר מפני מתחרים אירופיים ואסיאתיים כאחד, פורטוגל שלטה לא רק בסחר בין אסיה לאירופה, אלא גם חלק גדול מהסחר בין אזורים שונים באסיה, כמו הודו, אינדונזיה, סין ויפן. מיסיונרים ישועים, כמו פרנסיס חאווייר הבאסקי, עקבו אחר ההתפשטות הפורטוגזית כדי להפיץ את הנצרות הרומית-קתולית לאסיה בהצלחה מעורבת.
טכניקות השייט
המסעות והניסיון ברציפות של הנווטים הפורטוגזים הביאו להתפתחות מהירה למדי של מדעי האוקיינוסים הפורטוגזי, שיצר אליטה של אסטרונומים, נווטים, מתמטיקאים וקרטוגרפים.
אוניות
עד המאה ה -15 הוגבלו הפורטוגלים לניווט באמצעות ספינות מטען עתיקות ששימשו באזור הים התיכון. סירות אלה היו קטנות ושבריריות, עם תורן אחד בלבד עם מפרש ריבועי קבוע ולא היו להם יכולות להתגבר על קשיי הניווט הקשורים לחקר האוקיינוס הדרומי, מכיוון שהרוחות החזקות, וזרמי האוקיינוס החזקים הגבילו את יכולותיהם. ספינות אלה קשורות לתגליות המוקדמות ביותר, כמו איי מדירה, האיים האזוריים, הקנריים ולחקירה המוקדמת של החוף הצפון-מערבי של אפריקה, דרומית עד למאוריטניה הנוכחית.
הספינה שאפשרה את השלב הראשון של התגליות הפורטוגזיות לאורך החוף האפריקני הייתה מסוג הקראוול, פיתוח המבוסס על סירות דיג קיימות. הן היו זריזות וקלות יותר לניווט, עם גודל של 50 עד 160 טון ו -1 עד 3 תרנים, עם מפרשים משולשים ומעוגלים המאפשרים תנועה. הקראוול נהנתה מיכולת התמודדות גדולה יותר. יכולת המטען והצוות המוגבלת היו החסרונות העיקריים שלהם, אך לא הפריעו להצלחתה.
עם תחילת הפלגה האוקיאנית הארוכה התפתחו גם ספינות גדולות. "נאו" היה שם נרדף ארכאי לפורטוגזית לכל ספינה גדולה, בעיקר ספינות סוחר. בשל הפיראטיות שפקדה את החופים, החלו להשתמש בהן בחיל הים וסיפקו פתחי תותחים שהובילו לסיווג הספינה על פי כוחם של התותחנים שלה. הם הותאמו גם לסחר הימי ההולך וגובר: מגודל 200 טונות במאה ה -15 ועד 500, הם הפכו לאוניות מרשימות במאה ה -16, בדרך כלל עם שני סיפונים, חרטומים נוקשים מקדימה ואחורה, שניים עד ארבעה תרנים עם מפרשים חופפים. במסעות להודו במאה השש עשרה היו אוניות סוחר גדולות עם סיפון גבוה ושלושה תרנים עם מפרשים מרובעים, שהגיעו ל -2000 טון.
ניווט שמיימי
במאה השלוש-עשרה כבר היה ידוע על ניווט בעזרת תצפית במצב השמש. לניווט השמימי, הפורטוגזים, כמו האירופאים אחרים, השתמשו במכשירי ניווט ערבים, כמו האסטרולב. היו אלה מכשירים פשוטים ויעילים. הם גם יצרו גם מכשיר למדידת המיקום בים בשיא גובה השמש וכוכבים אחרים. הצלב הדרומי הפך לסמן ניווט, כאשר הגיעו לשוט בחצי הכדור הדרומי בשנת 1471.
לשם כך השתמשו הפורטוגזים בטבלאות האסטרונומיים (Ephemeris), כלים יקרים לניווט באוקיינוסים, שהשתפרו במאה החמש עשרה. טבלאות אלה חוללו מהפכה בניווט, אפשרו לחשב קו רוחב. הטבלאות של אלמנאך פרפאטו, מאת האסטרונום אברהם זכות שפורסמו בשנת 1496, שימשו יחד עם האסטרולב המשופר שלו, את וסקו דה גמה ופדרו אלווארס קברל.
נתיבי השייט
מלבד שייט לאורך החוף, פורטוגזים גם ביצעו משטים באוקיינוס כדי לאסוף מידע מטאורולוגי ואוקיינוגרפי (בהם התגלו הארכיפלגים של מדירה והאיים האזוריים וים סרגאסו). הידע של דפוסי רוח וזרמי הים - רוחות המסחר והזרמים האוקיאניים באוקיינוס האטלנטי וקביעת קו הרוחב, הובילו לגילוי הדרך הטובה ביותר באוקיינוס חזרה מאפריקה: חציית האוקיינוס האטלנטי בקו הרוחב של האיים האזוריים, באמצעות רוחות וזרמים קבועים המסתובבים בכיוון השעון בחצי הכדור הצפוני בגלל זרימת האטמוספירה והשפעה חוק קוריוליס. אלה אפשרו לעשות את הדרך לליסבון ובכך עזרו לפורטוגלים לצאת יותר ויותר מתחום החוף - תמרון שנודע בכינוי "וולטה דו מאר".
קרטוגרפיה
נהוג לחשוב כי יהודה קרקס, בנו של הקרטוגרף הקטלאני אברהם קרקס, היה אחד הקרטוגרפים הבולטים בשירותו של הנסיך הנרי. עם זאת, תרשים הים הפורטוגזי העתיק ביותר שקיים הוא פורטולני שנעשה על ידי פדרו ריינל בשנת 1485 ומייצג את מערב אירופה וחלקים מאפריקה, המשקף את הגילויים שנעשו על ידי דיוגו קאו.
עם בנו, הקרטוגרף חורחה ריינל ולופו הום, הם השתתפו בייצור האטלס המכונה "לופו הום-ריינס אטלס" או "מילר אטלס", בשנת 1519. הם נחשבו כטובי הקרטוגרפים של זמנם, והקיסר צ'ארלס רצה שהם יעבדו בשבילו. בשנת 1517 מסר המלך מנואל הראשון מפורטוגל ללופו הום הסכם המקנה לו את הזכות לאשר ולתקן את כל מחטי המצפן בכלי שיט.
בשלב השלישי של הקרטוגרפיה הימית הפורטוגזית, היא מאופיינת בנטישת השפעת הרעיונות של תלמי לגבי המזרח ודיוק רב יותר בייצוג ארצות ויבשות. בולט המיפוי של פרנאו ווז דוראדו (גואה ~ 1520 - 1580) שיצא לו מוניטין כאחד הקרטוגרפים הטובים ביותר באותה תקופה.
רשימת מקורות
Abernethy, David (2000). The Dynamics of Global Dominance, European Overseas Empires 1415–1980. Yale University Press. ISBN 0-300-09314-4.
Anderson, James Maxwell (2000). The History of Portugal. Greenwood Publishing Group. ISBN 0-313-31106-4.
Boxer, Charles Ralph (1969). The Portuguese Seaborne Empire 1415–1825. Hutchinson. ISBN 0-09-131071-7.
Boyajian, James (2008). Portuguese Trade in Asia Under the Habsburgs, 1580–1640. JHU Press. ISBN 0-8018-8754-2.
Davies, Kenneth Gordon (1974). The North Atlantic World in the Seventeenth Century. University of Minnesota Press. ISBN 0-8166-0713-3.
Diffie, Bailey (1977). Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580. University of Minnesota Press. ISBN 0-8166-0782-6.
Diffie, Bailey (1960). Prelude to empire: Portugal overseas before Henry the Navigator. U of Nebraska Press. ISBN 0-8032-5049-5.
Lockhart, James (1983). Early Latin America: A History of Colonial Spanish America and Brazil. Cambridge University Press. ISBN 0-521-29929-2.
McAlister, Lyle (1984). Spain and Portugal in the New World, 1492–1700. University of Minnesota Press. ISBN 0-8166-1216-1.
Newitt, Malyn D.D. (2005). A History of Portuguese Overseas Expansion, 1400–1668. Routledge. ISBN 0-415-23979-6.
Russell-Wood, A.J.R. (1998). The Portuguese Empire 1415–1808. Johns Hopkins University Press. ISBN 0-8018-5955-7.
Scammell, Geoffrey Vaughn (1997). The First Imperial Age, European Overseas Expansion c.1400–1715. Routledge. ISBN 0-415-09085-7
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Patrick Karl O'Brien (2002). Atlas of World History. Oxford University Press. p. 118
- ^ Melvin Eugene Page; Penny M. Sonnenburg (2003). Colonialism: an International, Social, Cultural, and Political Encyclopedia. N-Z. Vol. 2. ABC-CLIO. p. 92.
- ^ A. R. de Oliveira Marques, Vitor Andre, "Daily Life in Portugal in the Late Middle Ages", p.9, Univ of Wisconsin Press, 1971,
- ^ Diffie, Bailey (1977), Foundations of the Portuguese Empire, 1415–1580, p. 210, University of Minnesota Press
- ^ M. D. D. Newitt, "A history of Portuguese overseas expansion, 1400–1668", p.9, Routledge, 2005
- ^ Butel, Paul, "The Atlantic", p. 36, Seas in history, Routledge, 1999
- ^ Diffie, p. 56
- ^ Anderson, p. 50
- ^ Diffie, p. 57–58
- ^ Diffie, p. 60
- ^ Diffie, p. 68
- ^ Anderson, p. 44
- ^ Daus, Ronald (1983). Die Erfindung des Kolonialismus. Wuppertal/Germany: Peter Hammer Verlag. p. 33. ISBN 3-87294-202-
- ^ Boxer, p. 29
- ^ Russell-Wood, p. 9
- ^ Thorn, Rob. "Discoveries After Prince Henry". Retrieved 2006-12-2
- ^ Semedo, J. de Matos. "O Contrato de Fernão Gomes" (in Portuguese). Retrieved 2006-12-24.
- ^ "Castelo de Elmina". Governo de Gana. Archived from the original on 2007-03-05. Retrieved 2006-12-24.
- ^ Anderson, p. 59
- ^ Newitt, p. 47
- ^ Anderson, p. 55
- ^ Diffie, p. 174
- ^ Diffie, p. 176
- ^ Scammell, p. 13
- ^ McAlister, p. 75
- ^ McAlister, p. 76
- ^ Scammell, G.V. (1997). The First Imperial Age, European Overseas Expansion c. 1400–1715. Routledge
- ^ "St. Francis Church". Wonderful Kerala. Retrieved 2008-02-21
- ^ Ayub, Akber (ed.). Kerala: Maps & More, Fort Kochi (2006 ed.). Bangalore: Stark World Publishing. pp. 20–24
- ^ "European Encroachment and Dominance:The Portuguese". Sri Lanka: A Country Study. Retrieved 2006-12-02
- ^ De Souza, Teotonio R. Goa Through the Ages: An Economic History. Goa University publication series. Issue 6. p. 220.
- ^ Indo-Portuguese Issues Indo-Portuguese Issues
- ^ Lach, Donald Frederick; Van Kley, Edwin J. (1994). Asia in the Making of Europe. University of Chicago Press. pp. 520–521.
- ^ Cole, Juan (2007). Sacred Space and Holy War. IB Tauris. p. 37.
- ^ Pacey, Arnold (1990). Technology in world civilization: a thousand-year history. Cambridge: MIT Press
- ^ Takekoshi, Yosaburō (2004). The Economic Aspects of the History of the Civilization of Japan. London: Routledge
26241702תגליות פורטוגזיות