שרה מלכין

שרה מַלְכין (1885 - 22 בפברואר 1949) הייתה מחלוצות העלייה השנייה, ממייסדות תנועת הפועלות ואחת מראשיה.

עבדה בפתח תקווה וברחובות כפועלת חקלאית. התפרסמה במאבקה על זכותה לעבוד בעבודה חקלאית. הייתה בין הפועלות בחוות כנרת ונמנתה על מייסדי קבוצת דגניה. הייתה ממייסדות תנועת הפועלות ומראשיה. הקימה וניהלה את משק הפועלות בעפולה.

ביוגרפיה

נולדה בדווינסק, אז חלק מן האימפריה הרוסית. הייתה פעילה בארגון הנוער הציוני "פרחי ציון" ונמנתה על מארגני ועידת מינסק ב-1902.

בפתח תקווה

מלכין הגיעה ליפו במסגרת העלייה השנייה בשנת 1905 והצטרפה לחברותיה, בנות עירה, בפתח תקווה. כאשר נסעה בדיליז'נס למושבה הראו לה את עצי האקליפטוס בדרך. העגלון אמר שזה סימן שמדובר באדמת יהודים. כאשר ראתה את העצים היא החליטה כי במושבה פתח תקווה היא תממש בארץ את רעיונה: לעבוד את האדמה.

מלכין החלה לעבוד בפתח תקווה בעבודות המיועדות לנשים: גיהוץ, אומנת ובכביסה. אשר לעבודת אדמה, כאן הייתה לה תחרות עם הפועלים הערבים, הפועלות הערביות והפועלים היהודים. אחת המשפחות עזרה לה והיא החלה לעבוד בפרדס. יחד עם ערביות היא תלשה כרשינה. לאחר שילד במושבה נפטר הוחלט לגרש את הפועלות מרוסיה מהמושבה - אלו האפיקורסות. מלכין התקבלה לעבודה בפרדס אחר, סדרה ביעילות את התפוזים בארגזים, והֵספקַה לא נפל מזה של הפועלת הערביה. היא הצליחה בעבודה ועברה לפרדס אחר, שם קבלה תוספת שכר בשל עבודתה הטובה. בפרדס השלישי, אליו הגיעה כבר עבדה בעבודה הקשה של הקטיף. מסירות הפועלות העבריות הפכה לשם דבר והן נטלו חלק פעיל בכיבוש העבודה.

ברחובות

שנה לאחר מכן, גברה העלייה הרוסית ורוב הצעירים הלכו למושבה רחובות. במושבה החדשה הנוער חש קרבה לפועלים. השפעת המורים העבריים על האווירה במושבה הייתה רבה יותר. הפועלים קבלו צריף, אשר שימש להם מטבח, חדר אוכל ומועדון. מאחר שהיא לא הצליחה להשיג עבודה בחקלאות השתתפה בהכנת להוצאה לאור של עיתון הפועלים הפועל הצעיר.

הגלילה

מנהל חוות הפועלים בסג'רה, אליהו קראוזה, לימים מנהל מקוה ישראל, הזמין פועלות לעבודה בחווה: בגידול עופות וברפת הפרות. העבודה עם חברים קרובים נתנה תקוה לפועלות וכך עברו לגליל. בדרך לסג'רה הם חנו בקבוצת דגניה שזה עתה עלתה על הקרקע. את חג השבועות הפועלים והפועלות חגגו ביבנאל אז "יֶמָה". הם החליטו להישאר ב"דליקה" היא כנרת. היה ברור לשרה מלכין כי בגליל נפתחה תקופה חדשה בחייה.

חוות כנרת

חוות כנרת, לפני העלייה לעין גב

הבנות החליטו כי יישארו בחוות כנרת. החווה הוקמה על ידי חנה מייזל על אדמות דלייקה ואום-ג'וני, שנרכשו בשנת 1905, במטרה ללמד את הפועלים חקלאות. ב-1908 התיישבה במקום קבוצת פועלים מ'רומני' שברוסיה הלבנה. הבנות שהגיעו מהמושבות ביהודה, קבלו חדר ב"חורבה", בלי חלונות, בלי תקרה ובלי רצפה. החדרים היו למגורים אך גם האוכל לפרדות, כלי העבודה וכלי הכביסה היו בו. הן ארגנו את עבודות הבית. בערבים שוחחו כמשפחה אחת גדולה. המנהל של חוות "כנרת", האגרונום משה ברמן, הביע תקוה כי יצליח להקים חווה למופת והפועלים והפועלות יוכלו להקים יישוב בארץ ישראל.

במרוצת הזמן הוקמו חדר אוכל, מחלבה, רפת, אורווה, לול, אסם ושובך יונים. לאחר מכן נעשו גם ניסיונות של גידולים שונים. בשנת 1909 נתגלע סכסוך בין מנהל החווה מטעם המשרד הארצישראלי, האגרונום משה ברמן, לבין הפועלים ובאוקטובר 1910, לאחר שחתמו על הסכם עם רופין, נמסר לקבוצת פועלים חלק מהאדמות כדי לנסות ליישב אדמה בלי ניהול חיצוני או היררכי - על אדמות הכפר שנקנו 'אום ג'וני', אום ג'וני תהפוך שנה לאחר מכן "לאם הקבוצות"- דגניה.

בשנת 1911 הקימה חנה מייזל בחווה בית ספר חקלאי בשם חוות העלמות, שנועד להכשיר נשים לחקלאות. החניכה הראשונה שלה הייתה המשוררת רחל בלובשטיין. מלכין הייתה שותפה להקמת חוות הלימוד שהכשירה פועלות לעבודה חקלאית.

דגניה

בשנת 1910 עברה מלכין לאום ג'וני עם "הקומונה החדרתית" במטרה לכבוש את אדמות המקום, ועשתה יחד עם הקבוצה את הצעדים הראשונים להקמת הקבוצה הראשונה - דגניה.

על בואם לדגניה נכתב: "בכ"ה תשרי תרע"א, 28 באוקטובר 1910, באנו עשרה חברים ושתי חברות לאום-ג'וני... ניגשנו להקים יישוב עצמאי של פועלים עבריים, על אדמת הלאום. יישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים – קומונה!".^{[דרוש מקור]}

חברי הקומונה החדרתית היו: תנחום תנפילוב, ישראל בלוך, יוסף אלקין, שרה מלכין, יוסף ברץ, מרים אוסטרובסקי-ברץ, יוסף בוסל, צבי יהודה זלצמן, חיים צודיקוב, יהושע אקר, אהרון יוסילביץ וירוחם קליבנוב. אליהם הצטרפו בשלב מאוחר יותר יצחק בן-יעקב, שמואל דיין, אברם גרינשפון ויעקב ברקוביץ.

הרצון להחיות את העם בארץ ישראל כעם עובד החוזר אל הטבע ואל עבודת האדמה, החי מיגיע כפיו ללא מנצלים ומנוצלים, הביא אותם לידי ההכרה שרק בדרך השיתוף ניתן להגשים חזון זה."

לבסוף עזבה את קבוצת דגניה על רקע דרישתה כי גם הפועלות יעסקו בחקלאות.

בעבודה ציבורית

שרה מלכין סייעה בהקמת בית החולים בזכרון יעקב בהנהלתו של ד"ר הלל יפה, ועבדה בו כאחות. בשנת 1917 היא חזרה עם "קבוצת הגליליות" לפתח תקווה, והדריכה קבוצות פועלות, בעיקר בעבודה חקלאית. היא הקלה על קליטת בנות העלייה השלישית. בשנת 1926 יצאה להשתלמות בחווה לגידול עופות בגרמניה. בשובה לארץ קיבלה את הנהלת חוות הפועלות בעפולה.

היא נפטרה ב-1949 ונקברה בדגניה לצדם של יוסף בוסל, אהרון דוד גורדון וארתור רופין, ידידה מתנועת העבודה.

לקריאה נוספת

• שרה מלכין, מכיבוש העבודה במושבות עד התיישבות עצמאית (1905–1908). בתוך: "זכרונות ארץ ישראל", מאת אברהם יערי, הוצאת המחלקה לענייני הנוער של ההסתדרות הציונית - ירושלים, תש"ז, חלק שני, פרק עח, עמודים 779–796.
• שרה מלכין, ראשונה לחלוצות בשדות ישראל, דגניה א': קבוצת דגניה א', תש"י 1950.
• גילת גופר, "קומי עלי לארץ ישראל: משמעות העלייה לארץ בביוגרפיה הפוליטית של נשות העלייה השנייה", נשים מהגרות בישראל (קובץ בעריכת פנינה מורג-טלמון ויעל עצמון). ירושלים: מוסד ביאליק, 2013, עמ' 86-66.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שרה מלכין בוויקישיתוף

• מוקי צור, שרה מלכין, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• ח. שורר, 30 שנה על המשמר, דבר, 10 בפברואר 1935
• ח. ש., שרה מלכין, דבר, 23 בפברואר 1949 (עם פטירתה)
• שרה מלכין: הובאה למנוחתה בדגניה, דבר, 24 בפברואר 1949
• צבי צמחוני, אל העיר העתיקה, דבר, 24 בפברואר 1935
• תנחום (דגניה א'), שרה מלכין (שנה למותה), דבר, 10 בפברואר 1950
• חיותה, לזכר חלוצה גדולה: 10 שנים למות שרה מלכין, דבר, 2 בפברואר 1959
• דפנה יזרעאלי, ‏תנועת הפועלות בארץ-ישראל מראשיתה עד 1927, קתדרה 32, יולי 1984

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31830196שרה מלכין