שמחת הרגלים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף שמחת הרגל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שמחת הרגלים
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, ט"ז, י"ד
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב, פרק ו', הלכות י"ז–כ"ד
שולחן ערוך אורח חיים, סימן תקכ"ט
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה נ"ד
ספר החינוך, מצווה תפ"ח

מצוות שמחת הרגלים (או שמחת יום טוב) מחייבת לשמוח בשלוש הרגלים, פסח שבועות וסוכותשמיני עצרת). התורה מצווה, כחלק ממצוות השמחה, שעל האדם לא לשמוח לבדו אלא לשמח עמו את בני משפחתו ואת העניים.

עיקרה של מצוות שמחה, בזמן שבית המקדש קיים, הוא לאכול בשר קרבן (בדרך כלל קרבן שלמים, המכונים שלמי שמחה).

מקור המצווה

החיוב לשמוח ברגלים מפורש בתורה בנוגע לחג השבועות,[1] ומפורט במיוחד בנוגע לחג הסוכות:

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

בנוגע לחג הפסח לא נאמרה שמחה בתורה, אולם להלכה גם בחג הפסח ישנו חיוב שמחה. הראשונים דנו במקורו של חיוב זה, וביארו שהוא נלמד משאר הרגלים בהיקש או בגזרה שווה.[3]

במדרש נאמר שבחג הפסח השמחה אינה מפורשת בתורה משום שהתבואה נידונה בו, והאדם עדין אינו יודע אם היא תצמח כראוי, וכן מפני שמתו בו המצרים. בשבועות נאמרה שמחה אך רק פעם אחת משום שהתבואה כבר צמחה אך הפירות עדין נדונים ולא ברור אם יצמחו, ולעומתם בסוכות השמחה מודגשת במיוחד משום שסוכות הוא לאחר שאדם יצא זכאי בדינו בראש השנה וביום הכיפורים, ולאחר שכל תבואתו ופרותיו כבר צמחו ונאספו הביתה.[4]

דיני המצווה

ערך מורחב – שלמי שמחה

בזמן שבית המקדש היה קיים, המצווה כללה חובת הקרבת שלמי שמחה (בנוסף לעולת ראייה ושלמי חגיגה) בשביל אכילת בשר בחג. בתלמוד הבבלי נאמר שלאחר שבית המקדש נחרב, יש לשמוח במועד בשתיית יין. רבי יהודה מוסיף שיש לשמח כל אחד בשמחה הראויה לו: שתיית יין לאיש, ובגדים חדשים לאשה.[5] הראשונים נחלקו האם חיוב השמחה בשאר דברים שאינם בשר קרבן הוא חלק ממצוות השמחה דאורייתא, כדעת הרמב"ם,[6][7] או שמצוות השמחה דאורייתא אינה מתקיימת אלא בבשר קרבן, ובזמן הזה השמחה בשאר דברים היא מדרבנן בלבד, כדעת תוספות.[8]

הרמב"ם[7] פסק שגם נשים מחויבות במצווה זו. האחרונים נחלקו האם חובת המצווה מוטלת גם על הנשים, או שהיא מוטלת על הגברים לשמח את נשותיהם. מחלוקת נוספת היא לגבי חיוב מצוות שמחה בראש השנה, שנחשב לחג אך אינו משלושת הרגלים.

בנוסף לכך כתב הרמב"ם:

...וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם...

שמחת בית השואבה

ערך מורחב – שמחת בית השואבה

בחג הסוכות הייתה שמחה יתירה, ובבית המקדש היו מנגנים ורוקדים כל הלילה.

טעמי המצווה

בספר החינוך כתב שהשמחה היא מצרך נפשי חיוני לאדם, ולכן ישנה מצווה לשמוח בזמנים מיוחדים, בהם יש לזכור את חסדי ה', ועל ידי כך השמחה לא תיגרר למחוזות לא רצויים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37331773שמחת הרגלים