שלום בארון

בארון מעיד במשפט אייכמן.

שלום [לועזי: סאלו] ויטמאייר בארון (באנגלית: Salo Wittmayer Baron;‏ 26 במאי 1895 – 24 בנובמבר 1989) היה היסטוריון יהודי-אמריקאי יליד גליציה, נחשב לגדול חוקרי תולדות עם ישראל במאה ה-20 ואבי האסכולה שהטיפה לבחינת חיי הקהילות היהודיות מתוך ההקשר הרחב של סביבתן.

חייו

משפחתו וילדותו

בארון נולד בעיר טרנוב שבמערב גליציה, אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית. בן למשפחה עשירה, אביו היה בעל בנק עתיר נכסים וראש הקהילה היהודית בטארנוב. בארון הוא מן ההיסטוריונים היהודים הבודדים שלא יצאו מן המעמד הבינוני או ממשפחה רבנית כי אם ממשפחה עתירת הון.

בארון קיבל הן חינוך כללי-הומניסטי והן חינוך יהודי ותורני מגיל רך. הוא למד עד גיל שבע עשרה במסגרת פרטית. שמונה שנים גר בביתו מורה פרטי רבי יצחק אייזיק ורובל (אביו של פרופסור צבי אנקורי), במשך ארבעה חודשים בשנה למד לימודים הומניים וביתרת שמונת החודשים שקד על לימודי הקודש. מדי שנה בשנה נבחן בגימנסיה המקומית. בארון קנה לעצמו בקיאות גדולה במקרא ובגמרא והחל לכתוב מאמרים בשפה העברית כבר בשנת 1912. הוא ידע את ספר ההיסטוריה של צבי גרץ על בוריו וחזר ושנה אותו עד שלמדו בעל פה.

תחילת הקריירה

ב-1913 סיים בארון את חוק לימודיו בגימנסיה העברית בקרקוב ולמד שנה באוניברסיטת קרקוב. נסע לווינה ב-1914 החל ללמוד באוניברסיטת וינה היסטוריה ושפות שמיות וקיבל בשנת 1917 דוקטורט בפילוסופיה; דוקטורט שני במשפטים הוענק לו בשנת 1922 ודוקטורט שלישי קיבל ב-1923 במדע המדינה. בד בבד עם לימודיו באוניברסיטה למד בבית המדרש לרבנים בווינה ובשנת 1920 הוסמך לרבנות. בין השנים 1919–1926 לימד בארון בבית המדרש היהודי למורים בווינה, שייסד רבה של וינה צבי פרץ חיות, והוא הורה שם את לימודי תולדות ישראל בכל התקופות.

בעת שהותו בווינה התפתחו אצלו תפישות שנהפכו להיות למסד וטפחות של עבודתו: שילוב בין היסטוריה כללית להיסטוריה היהודית והשימוש במדעי החברה, בכללם כלכלה, דמוגרפיה וסוציולוגיה בחקר דברי ימי ישראל.

בארון עבד כעורך דין של חבר הלאומים עבור ועדה המפקחת על ביצוען של אמנות בינלאומיות שעסקו בזכויות מיעוטים לאומיים.

ארצות הברית

ב-1926 היגר סאלו בארון לארצות הברית ולימד היסטוריה במכון היהודי לדת בארצות הברית שבעיר ניו יורק, לבקשת רבי סטיבן וייז, שייסדו ועמד בראשו; וייז שאף להביא לבית הספר לרבנות את טובי המורים: שלום שפיגל, יצחק (איסמר) אלבוגן, צבי וולפזון וישראל אברהמס. הרב צבי פרץ חיות, שהיה רבה של יהדות וינה ומנהיג ציוני, המליץ על בארון, אשר לימד בבית הספר אותו ניהל. ב-1925 הזמין וייז את ססיל רות מאנגליה ואת בארון מווינה כשני מועמדים למשרה קבועה אחת. בארון נענה בתחילה מתוך סקרנות. בארון נשאר במכון ארבע שנים, ואפילו המשיך ללמד בו לאחר שזכה בקתדרה מאוניברסיטת קולומביה. בתחילה כמרצה ואחר כך נעשה ספרן ופרופסור, תפקיד בו שימש עד 1930. ב-1928 הוזמן לעמוד בראש הקתדרה שבראשה עמד בזמנו גרץ כפרופסור להיסטוריה יהודית בבית המדרש לרבנים בברסלאו. בארון, שהבקשה לשמש כיורשו של גרץ החניפה לו מאוד, החליט לבסוף שלא להיעתר לבקשה.

בשנת 1928 הציעה הנדבנית היהודיה לינדה מילר לנשיא אוניברסיטת קולומביה, ניקולס מורי באטלר, להקים קתדרה חדשה ללימודי יהדות בתחומי ההיסטוריה, הספרות והמוסדות הקהילתיים, באוניברסיטת קולומביה, לזכר בעלה המנוח. היא רצתה שהדגש יושם על ההיבטים האינטלקטואליים והרוחניים ולא על הרעיונות הלאומיים. הוועדה שהוקמה לאיתור המועמד הראוי שיעמוד בראש הקתדרה, הציעה ביוני 1929, את המשרה ליצחק (איסמר) אלבוגן, אחד ההיסטוריונים הגדולים ביותר של יהדות גרמניה, שלימד במכון לחוכמת ישראל בברלין. לאחר משא ומתן ארוך על תנאי השכר והפרישה, שנמשך עד לסוף חודש ספטמבר 1929, דחה אלבוגן את ההצעה, ונימוקו היה רגש הנאמנות והאחריות שהוא חש כלפי בית המדרש לרבנים בברלין ותלמידיו. המשרה ניתנה לבסוף, בדצמבר 1929, לבארון, בהסתמך על המלצותיהם של וולפסון, סטיבן וייז ואלבוגן, ומכיוון שבארון נחשב אז כהיסטוריון היהודי המוביל בארצות הברית, בעל ידע הן בספרות הרבנית והן בהיסטוריה היהודית ונחשב למורה מצוין. לאחר מינויו של בארון, שלח לו אלבוגן מכתב ברכה וציין כי בחירתו של בארון הצעיר, אשר חי זה מספר שנים בארצות הברית, הייתה הבחירה המתאימה לתפקיד, בפרט לאור גילו ומצב בריאותו הרעוע של אלבוגן. היה זה המינוי הראשון באוניברסיטה אמריקנית, ואולי בארצות המערב בכלל להוראת ההיסטוריה היהודית. אנשי האוניברסיטה רצו לצרף את המקצוע לחוג הקטן לשפות שמיות. אולם בהתערבותו התקיפה של נשיא האוניברסיטה באטלר, נתמנה בארון כמרצה עם קביעות בחוג החשוב להיסטוריה, זאת למרות התנגדותו של ראש המחלקה להיסטוריה קרלטון הייס. קרוב לוודאי שבארון היה היהודי הראשון שזכה לקביעות באוניברסיטת קולומביה.

אבי ההיסטוריה היהודית בארצות הברית

בתחילה התאפיינו שיעוריו במיעוט סטודנטים, אולם בחלוף השנים היה למרצה פופולרי ביותר. שנים רבות היו לו מעט דוקטורנטים, היות שלא היו משרות בחקר תולדות ישראל באוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית ולא היה לדוקטור מוסמך בתחום היכן להיקלט. אי לכך כיהן בארון כמדריך משנה בכל מדעי היהדות במשך כשלושים שנה.

בארון נתמנה לפרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת קולומביה בשנת 1929, שם הוא לימד עד ל-1963 והיה הראשון בארצות הברית שהחזיק בפרופסורה למדעי היהדות. מ-1954 הורה בבית המדרש לרבנים בניו יורק. ב-1928 נבחר בארון כעמית באקדמיה האמריקנית למדעי היהדות וכיהן כנשיאה בשנים 1943-1940, 1966-1958, 1973-1968, 1980-1975. ב-1937 היה אחד המיסדים של ה-Conference of Jewish Social Studies, והיה הדמות הדומיננטית באגודה, שיעדה היה להגיע להבנה טובה יותר של מעמד היהודים בעולם המודרני, באמצעות כנסים מדעיים ומחקרים. האגודה פרסמה מאז שנת 1939 את כתב העת והרבעון Jewish Social Studies, ששילב בין מדעי החברה למדעי היהדות. הוא שימש בתפקידים מרכזיים בקונגרס היהודי-אמריקני, בוועד היהודי-אמריקני, והיה דובר ויועץ בשנות השלושים באגודת 'מנורה'. בקרב העם היהודי הטיף בארון בכתביו ובהרצאותיו לאחריות כלל-קהילתית של החינוך היהודי.

בארון תרם לקליטת מקצועות מדעי היהדות ובמיוחד ההיסטוריה היהודית באוניברסיטאות ארצות הברית, וגידל שני דורות של היסטוריונים חלוצים, שחקרו את תולדות עם ישראל מתקופת המקרא ועד המאה העשרים.

אוצרות הגולה

בסיומה של מלחמת העולם השנייה, עם התגלות המחסנים שבהם אחסנו הגרמנים את הספרים וחפצי הקודש שגזלו מן היהודים, הוקם מפעל "תקומה לתרבות ישראל" (Jewish Cultural Reconstruction). המפעל נוסד על מנת לטפל ברכוש ובראשו הועמד בארון. הארגון הוכר על ידי המעצמות ששלטו במערב גרמניה והוענקה לו הסמכות לטפל ברכוש. לאחר שהושבו הספרים ליהודים ששרדו, חילקו אנשי "אוצרות הגולה" את הרכוש הנותר על פי קריטריונים אובייקטיביים, בין מוסדות יהודיים בעולם: מוזיאונים, בתי מדרש, ישיבות, ספריות. המפעל נעשה ללא פרסום ומעט מאד נכתב אודותיו.

משפט אייכמן

ב-24 באפריל 1961 הופיע בארון כעד תביעה במשפט אייכמן, על מנת לתאר את משמעות השואה על רקע תולדות העם היהודי בעת החדשה. בשל עדות זו התפרסם בעולם. כחודשיים לפני המשפט יצא מארצות הברית ולא סיפר לאיש על מטרת נסיעתו. הוא התכונן היטב למשפט, הוכנו למענו מראש מאמרים וספרים שהזמין, אותם קרא במכון מבודד. הוא סקר במשפט את מצב יהודי אירופה לפני השואה ואחריה. על עדותו במשפט שהייתה ניתוח היסטורי ולא תיאור של מעשי הרצח, נמתחה ביקורת רבה. לאחר שובו לארצות הברית דחה הצעות רבות שבצידן תגמול כספי מכובד, להרצות על חוויותיו מן המשפט.

אחרית

בארון חילק את מגוריו בין דירתו הניו יורקית המרווחת, המצויה בסמוך לאוניברסיטת קולומביה, לבין ביתו הכפרי, השוכן כ-150 קילומטרים מניו יורק בכנען. שם היה מסתגר בצריף שעל גדות הנהר וחוקר כמעט במשך כל היום, על חלק גדול מיצירותיו חתם בשם "יפת שלום, כנען", על שם היישוב כנען בו דר.

בשנת 1963 פרש בארון רשמית לגמלאות בהיותו כבן שישים ושמונה, אך הוא נותר פעיל כמעט כמקודם. בארון תרם מכספו לאגודות שונות מעוטות יכולת, בהן לקח חלק. ב-1934 התחתן עם ז'נט (יפה) בארון לבית מייזל, שסייעה לו רבות עד למותה בשנת 1985.

מפעלו

בארון כתב היסטוריה כוללת של היהודים, הטומנת בחובה מספר אספקטים של חייהם הנכרכים יחדיו ומשתרעים על פני שנים רבות, וידוע מפעלו המונומנטלי בן עשרים ושבעה הכרכים 'היסטוריה חברתית ודתית של היהודים', אותה הוציא לאור בין השנים 1952 עד 1983 ולא סיים עד מותו, ספר זה הוא היסטוריה חברתית של היהודים, בהקשר הרחב של העולם בו הם חיו. על ספר זה נמתחה ביקורת משום שהוא חולק לנושאים ולא על פי סדר כרונולוגי.

בארון בכתיבתו יצא כנגד התפישה שטופת-הדמעות (Lachrymose Conception) שאפיינה את ההיסטוריונים היהודים עדיו, שסימן ההיכר שלה הוא תיאור הפרעות והסבל שעברו היהודים במהלך הדורות. הוא בנה היסטוריה חיובית יותר של העם היהודי, מזווית הראיה האופטימית המאפיינת אותו ושמה דגש על הישגים דתיים ורוחניים של העם היהודי.

בארון העריך את יצחק מרדכי יוסט, מחבר הספר "תולדות היהודים", כאביה מולידה של ההיסטוריוגרפיה המודרנית היהודית. הוא כתב רבות על צבי היינריך גרץ, אותו העריך מאוד, אך גם מתח עליו ביקורת בשל גישתו המתקרבנת.

בשנות העשרים, עוד לפני שנהפך להיות לפרופסור באוניברסיטת קולומביה, הוציא לאור בארון מספר מחקרים חשובים. כתב מאמרים על עזריה די רוסי. ב-1928 במאמרו "גטו ואמנציפציה" הוא הסיק כי מעמדם של היהודים עלה על אלו שאינם יהודים וכי רוב הזמן חיו היהודים בביטחון יחסי. רעיונות אלו מצד היסטוריון צעיר, עוררו פליאה באותם ימים ועמדו בניגוד לתפישה המקובלת של סבל אינסופי, בה דגלו חלק הארי של ההיסטוריונים היהודים, אותה כינה בארון "התפישה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית". הוא סבר כי האמנציפציה היהודית בהעת החדשה נעוצה במהפכות האירופיות ולא באידאולוגיות כלשהן או בהשכלה.

בארון במאמרו "לאומיות ואי-סובלנות" כינה כחוק של ההיסטוריה (ביטוי נועז להיסטוריון) את האינטראקציה והגורם הלאומי-מדיני לבין הסובלנות ליהודים, מימי הביניים ועד לעת החדשה.

מפעלו הגדול של בארון התפרסם ב-1937 בשלושה כרכים A Social and Religious History of the Jews.

בארון התבונן בהיסטוריה הארוכה של עם ישראל כרצף ממושך, שלא נקטע. ה'שחרור' של רוח העם מקשר לטריטוריה מסוימת, סייע לו להתפתח ללא האילוצים שמקורם בסביבה חומרית. זו הסיבה לכך שהעם שמר על דתו וייחודו תקופה כה ארוכה בגלות.

ב-1942 פרסם בארון מחקר מקיף נוסף בן שלושה כרכים The Jewish Community: Its History and Structure to the American Revolution. בארון דן בחיבור זה בהתגבשותה של האוטונומיה היהודית. הוא פותח בתקופה השבטית, ממשיך בתקופת המלוכה, ימי יוון הקדומה והאימפריה הרומית ולאחר מכן עידן המשנה והתלמוד ועד הקהילות שמנותקות מקשר טריטוריאלי במזרח ובאירופה בימי הביניים.

עם פרסום שני חיבוריו הגדולים ומאמרי מפתח רבים, נחשב בארון לבכיר ההיסטוריונים של עם ישראל החיים בגולה. הוא הביא את חקר ההיסטוריה היהודית למעלת נושא מחקר חשוב, כמו כל נושא אחר. היו לו תלמידים רבים והוא הכשיר דוקטורנטים רבים ועודד לחקור נושאים חדשים. הוא הטיף לחקר השואה כבר ב-1949 ותלמידו ניצול השואה פיליפ פרידמן, היה אבי מחקר השואה בארצות הברית.

בארון פרסם שורת מחקרים על המהפכות הכושלות של 1848-1849 וזיקתן ליהודים. הוא ראה בהן את העמקת האמנציפציה בארצות שבהן ניתנה ליהודים, וכן שלב חשוב בדרך לאמנציפציה, בארצות שבהם לא הוענקה ליהודים. הוא אף ראה משבר בקהילות, שעודד את התקדמותן לעבר האמנציפציה.

הוא הרחיב את ספרו הגדול ל-18 כרכים, בכללם ארבעה כרכים שיוחדו לשנים 1650-1500. זהו החיבור ההיסטורי הגדול והמקיף ביותר שנכתב מאז ומעולם על ההיסטוריה של עם ישראל, זאת אף על פי שלא הושלם. הוא כולל 5189 עמודי טקסט ובנוסף להם 2419 עמודי עמודי הערות באות קטנה. הוא ערך השוואה בין ההיסטוריה של עם ישראל להיסטוריה הכללית ועשה שימוש במקורות מתריסר שפות. את כל המפעל העצום הזה עשה לבדו, ועזרו לו מזכירה בהדפסה ואשתו כעוזרת מחקר. לצד ההערכה העצומה לה זכה, ספג בארון ביקורת קשה מצד חלק מן החוקרים בשל ניסיונו לכתוב היסטוריה כוללת של עם ישראל בכל התקופות ומכל ההיבטים.

לפי בארון היו ימי הביניים פסגת חיי הרוח של היהודים. הוא מעלה את הרעיון שמסעות הצלב לא היו תמיד טראומטיים ליהודים. התקווה המשיחית שימשה כעוגן הצלה ליהודים בתקופותיהם הנוראיות ביותר והעמיקה ככל ששקע מעמדם החברתי והמדיני. הוא ראה את ימי הביניים לא רק בסבל ובאפלה שהיו מנת חלקם של היהודים, כי אם גם לפי החופש והאפשרויות החדשות שנפתחו בפניהם.

הוא לא אימץ את 'שיטת המרכזים' של דובנוב. העם שמר על אחדותו בזכות השמירה על מבנהו החוקתי. תודעת החוק, התורה ותלמודה הם שעמדו לעם ושמרו עליו אל מול השינויים מסביבם. בארון רואה את השפעת האסלאם על היהדות והקראות המושפעת מן הכיתתיות המוסלמית. הוא מצביע על הזיקה בין ההיסטוריה המערבית הכללית להיסטוריה של עם ישראל. הוא מתבונן בדברי הימים של היהודים כפי שנראו בעיני הנוצרי והעממי, ולא מפרספקטיבה של המדינה או הכנסייה. לגבי הגירושים ממערב אירופה, מחזיק בארון בדעתו שסיבתם היא לאומיות ימי-ביניימית medieval nationalism. הוא מיזג את ההיסטוריה היהודית עם ההיסטוריה הכללית וראה את היחסים שבין המוסלמים, נוצרים והיהודים והתרומה שהביאו אלו לאלו.

המשמעות של הגלות לפי בארון היא הסתגלות היהודים לתנאים שנכפו עליהם ויצרו חוכמה פיננסית ויצירת חיי תרבות ייחודיים. עם זאת, נכפו עליהם שינויים שרירותיים חד-צדדיים, לעיתים באלימות. לפי בארון לאחר שעם ישראל גלה מארצו, הוחלפה המסגרת הלאומית במסגרת ההיסטורית והיא זו שהגנה על העם בגולה.

בארון השתמש בכלים השאולים ממדעי החברה כמו: כלכלה, סוציולוגיה ודמוגרפיה. הוא אף בחן נושאים שנחקרו יחסית מעט ביחס ליהודים: התאוריה הפוליטית של אזרחות עירונית יהודית בימי הביניים, מספר היהודים על רקע ההיסטוריה הכללית, ההומניזם והיהודים, זיקת היהודים למסדר הישועי. יחס הפרוטסטנטים, לא רק מרטין לותר ליהודים במאה הראשונה לקיומו. בארון בספרו הגדול ובהרצאותיו הרבה להצביע על הקשר שבין החברה לדת, ואף הראה את השפעתם של התנאים החברתיים הפנימיים והחיצוניים, על היהדות לאורך השנים. הוא הציע חידושים כמעט בכל מה שחקר.

לפי בארון היה תפקיד המנהיגים להגן על עמם בפריפריה עוינת ולאפשר אוטונומיה מקסימלית. הקהילה הסגורה והצרה הצרה מאיחד את אופקי החיים, אך מאידך היא מנעה סכנה גדולה של שבירת מסגרות ומרדנות, שילבשו צורה של המרת דת ותנועות משיחיות. בארון דחה הסבר מרקסיסטי לפירוש ההיסטוריה היהודית, היות שהיהודים היו בני מעמד אחיד וחיו בקהילות קטנות ולשכבה העשירה היה חסר רצף דורות שנדרשו להיווצרות מעמד כלכלי ואילו בעיני הנוצרים, היהודים אם הם עשירים או עניים, הם קודם כל יהודים. בארון דחה את 'שיטת המרכזים' של דובנוב והוא דחה את החלוקה לתקופות שקבעו ההיסטוריונים בני המאה ה-19, במקום זאת הוא החיל על דברי ימי ישראל את חלוקת התקופות הלקוחה מן ההיסטוריה הכללית.

ספר יובל לכבודו

• Salo Wittmayer Baron: jubilee volume on the occasion of his eightieth birthday. Jerusalem: American Academy for Jewish Research; New York: Distributed by Columbia University Press, 1974

ספרים שכתב

• ממדיה העולמיים של ההיסטוריה היהודית: קובץ מאמרים/ שלום בארון. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ו 1996.

• The contemporary relevance of history: a study in approaches and methods/ Salo W. Baron. New York: Columbia University Press, 1986
• Ehnic minority rights: some older and newer trends/ Salo W. Baron. Oxford Centre for Postgraduate Hebrew Studies, 1985

• במבחן החירות: פרקים בתולדות יהדות אמריקה/ שלום בארון. ירושלים: המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, הוצאת שוקן, תשל"ז 1977.

• The Russian Jews under Tsars and Soviets/ by Salo W. Baron, second edition. New York: Macmillan, 1976
• Economic history of the Jews/ Salo W. Baron, Arcadius Kahan, and others; eduted by Nachum Gross. Jerusalem: Keter Publishing House, 1975
• Facets of medieval Judaism/ New introduction by Seymour Siegel. Reprint edition. New York: Arno Press, 1973
• Steeled by adversity: essays and addresses on American Jewish life/ by Salo Wittmayer Baron; edited by Jeeannette Meisel Baron. Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1971
• History and Jewish historians: essays and adresses/ by Salo W. Baron: compiled with a forward by Arthur Hertzberg and Leon A. Feldman. Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1964
• World dimensions of Jewish history/ by Salo W. Baron. New York: Leo Baeck Institute, 1962

• היסטוריה חברותית ודתית של עם ישראל/ שלום בארון. מהדורה שנייה. תל אביב: הוצאת מסדה, תש"ך.

• Modern nationalism and religion/ by Salo Wittmayer Baron, second edition. New York, Meridian Books; Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1960
• A social and religious history of the Jews/ by Salo Wittmayer Baron, second edition. New York: Columbia University Press, 1952
• The JWB survey/ by Oscar I. Janowsky; with the report of the JWB survey commission by Salo Baron ; and a foreword by Frank L. Weil. New York : Dial Press, 1948
• Modern nationalism and religion/ by Salo Wittmayer Baron. New York: Harper, 1947
• The Jewish community: its history and structure to the American revolution/ Salo Wittmayer Baron. Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1942
• Bibliography of the Jewish social studies, 1938-9/ by Salo Wittmayer Baron. New York: Conference on Jewish relations, 1941
• The Jews in Roumania/ by Salo Baron. New York: Publication department, American Jewish congress, 1930

ספרים שערך

• The Jews of the United States, 1790-1840: a documentary history/ edited by Joseph L. Blau, Salo W. Baron. New York: Columbia University Press, 1963
• Judaism, postbiblical and Talmudic period/ edited, with an introduction and notes by Salo W. Baron and Joseph L. Blau. New York: Liberal Arts Press, 1954
• Freedom and reason: studies in philosophy and jewish culture, in memory of Morris Raphael Cohen/ edited by Salo W. Baron, Ernest Nagel, and Koppel S. Pinson. Glencoe, III: Free Press, 1951
• Essays on Maimonides: an octocentennial volume/ edited by Salo Wittmayer Baron. New York: AMS Press, 1941
• Jewish studies in memory of George Kohut, 1874-1933/ edited by Salo W. Baron and Alexander Marx. New York: Alexander Kohut Memorial Foundation, 1935

לקריאה נוספת

• י.א. לויטץ, "‫ פרופ’ סאלא וו. באראן בארימטער היסטאריקער", ‫די צוקונפט 74 (1969) 282-279.
• אריה גרטנר, "‫סאלו ויטמאיר בארון, 1989-1895", ציון נה, ג (תש"ן 1990), עמ' 332-317.
• רוברט ליברלס, "‫ סאלו בארון כחוקר תולדות עם ישראל", ציון, נה, ג (תש"ן 1990), עמ' 340-333.

• Feldman, Louis H., "The contribution of Professor Salo W. Baron to the study of ancient Jewish history: his appraisal of anti-Judaism and proselytism", AJS Review 18,1 (1993), pp. 1-27.
• Robert Liberles, Salo Wittmayer Baron, architect of Jewish history; New York, New York University Press, 1995.

• דוד אנגל, "צעיר מגליציה על החרם האנטי-יהודי בפולין הקונגרסאית: מכתבי הנעורים של שלום (סאלו) בארון", ‬‫ גלעד יט (תשס"ד-2004) כט-נה.
• רוברט ליברלס, "השואה וההערכה מחדש של ההיסטוריה היהודית בעת החדשה: שלום ו’ בארון והיסטוריונים אחרים", השואה בהיסטוריה היהודית (תשס"ה-2005) 87-69.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שלום בארון בוויקישיתוף

• ביוגרפיה באתר אוניברסיטת קולומביה
• מיכאל סטניסלבסקי, סאלו ויטמאיר בארון: חשיפת ההיסטוריה היהודית, כתבה באתר אוניברסיטת קולומביה
• ביוגרפיה באנציקלופדית הייבים
• אנציקלופדיה הביוגרפיה העולמית
• רשימת המאמרים של שלום בארון באתר רמב"י

מהגותו

• שלום בארון, ‏העם היהודי לפני השואה ולאחריה (מחניים 9, על השואה (ב) כסלו תשנ"ה), באתר "דעת"

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28197823שלום בארון