שלוחי מצווה אינם ניזוקים
שלוחי מצווה אינם ניזוקים הוא כלל הלכתי לפיו העוסק בדבר מצווה אינו ניזוק. לפי כלל זה ניתן לעיתים לקיים מצוות תוך סיכון עצמי מסויים, חרף אזהרת התורה להשמר מן הסכנה.
מקור וטעם
בתלמוד בבלי מובא:
אמר רבי אלעזר, שלוחי מצווה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן
הגמרא מביאה לכך מקור מדברי איסי בן יהודה בברייתא לגבי עלייה לרגל, שעליה הובטח בתורה "ולא יחמד איש את ארצך". מהמילה "את" לומד איסי בן יהודה שכל הממון בכלל ההבטחה שלא יינזק, ואם הממון שדרכו להנזק הובטח מנזק, קל וחומר האדם שיש לו דעת לשמור את עצמו. מכך נלמד שניתן לקיים מצוות תוך כניסה למצב סכנה, מאחר שניתן להסתמך על הגנת המצווה.
את מהות השמירה ביאר המהר"ל בכך שהמצוה היא אמצעי לדבקות בה', והדבק בשכינה אינו ניזוק[1]. הסבר נוסף הוא שהמקיים מצווה הוא שליחו של הקב"ה ומוגדר בכך עבדו, ודרך האדון לשמור על עבדיו[2].
פרטי הדין
במקום שההיזק שכיח
התלמוד במסכת פסחים[3] מביא את דעת פלימו שחור בקיר שבין ביתו של יהודי לביתו של גוי פטור מבדיקת חמץ מפני הסכנה, שהגוי יאמר שזה מעשה כשפים; ואף ששלוחי מצווה אינם ניזוקים - במקרה שההיזק מצוי לא ניתן לסמוך על כך. הדבר נלמד מהפסוק "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני" ששמואל חשש מנזק אף שהלך בשליחות ה'. אולם לדעת חכמים שם, צריך לבדוק עד מקום שידו מגעת. האור החיים[4] מסביר שלשיטתם כשהחשש הוא ספק ניתן להיכנס לסכנה, בניגוד למקרה של שמואל שבו הסכנה הייתה וודאית.
לדעת הערוך לנר[5], רבי נהוראי[6] חולק על סייג זה וסבור ששלוחי מצווה אינם ניזוקים אפילו בסכנה וודאית.
בקיום מצווה שלא לשמה
בתלמוד מובא שאף כשמקיימים את המצווה שלא לשמה - היא מגינה עליו, ולכן אם איבד מחט תוך כדי בדיקת החמץ מתחת מפולת אבנים וחיפש אחריו, עדיין תגן עליו המצווה מפני סכנת העקרב. אמנם למעשה פטרו חז"ל מלחפש תחת מפולת, מחשש שימשיך לחפש שם אחר אבידתו לאחר שהסתיימה הבדיקה[7].
בחזרה
רבי אלעזר אמר[3] שהמצווה מגינה על השלוחים לא רק בעת הליכתם לדבר המצווה אלא גם בחזרתם. הדבר נלמד מהפסוק "ופנית בבקר והלכת לאהליך" - שתמצא את אהלך בשלום.
אמנם, בתלמוד מובא שרב הורה לתלמידיו הגרים בכפרי השדה, שהם יכולים לצאת מביתם קודם עלות השחר כדי להגיע לבית המדרש, ואל להם לחשוש ממזיקין, כי המצווה תגן עליהם; אך אינו יודע אם יכולים לסמוך על כך בחזרתם לביתם בחשיכה[3]. האור החיים[8] מסיק מכאן שיש סוברים שההגנה היא רק בהליכה למצווה ולא בחזרה.
במצווה קיומית
במצוות קיומיות, שאין האדם מחויב לעשותם, יש שכתבו שאף לגביהם תקף הכלל[9], ויש שכתבו שדווקא במצוה חיובית קיימת הבטחה שלא יינזק[10].
במצווה דרבנן
הפרי מגדים[11] לומד מדברי הגמרא בפסחים שגם בבדיקת חמץ שלוחי מצווה אינם ניזוקים, שגם במצווה דרבנן יש את ההבטחה ששלוחי מצווה אינם ניזוקים.
אמנם המהרש"ם לומד מהגמרא ירושלמי במסכת עבודה זרה[12] שמביאה מקרה שאדם ניזוק מיין מגולה בערב יום כיפור, ומסביר שאפילו ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, ויש מצוה לאכול בערב יום כיפור, מצוה מדרבנן לא מגינה כ"כ[13].
קודם מתן תורה
המפרשים נחלקו אם עושי מצווה שלא נצטוו בה, כמו קודם מתן תורה, מוגנים בהבטחה זו.
לפי החתם סופר השבטים הסיקו ממכירת יוסף על אף שיוסף הלך בשליחות אביו שמצוה קודם מתן תורה אינה מגינה מנזק, אמנם לבסוף שנוכחו שלא ניזוק, הסיקו שגם קודם מתן תורה אינם ניזוקים, ובכל זאת יוסף אמר להם שלא ילכו בלילה שלא יסמכו על ההבטחה[14].
יש שהסיקו מהריגת הבל שמכיון שלא נצטווה להקריב קרבן - לא הגינה המצווה עליו[15], או שההבטחה היא רק לישראל שנצטוו[16].
הערות שוליים
- ^ חידושי אגדות, קידושין ל"ט ב'.
- ^ מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ט"ז.
- ^ 3.0 3.1 3.2 תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ח' עמוד ב'.
- ^ אור החיים על ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק י"ד.
- ^ ערוך לנר, מסכת יבמות, דף ס"ה עמוד ב'.
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף ס"ו עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ח' עמוד א'.
- ^ אור החיים על ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק י"ד.
- ^ שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן קפה, לגבי שכרות בפורים.
- ^ שו"ת תורת חסד, אהע"ז ס"ה אות ג', ברכי יוסף אהע"ז סימן ט', אלף המגן סי' כ"ד.
- ^ פרי מגדים משבצות זהב אורח חיים סימן תל"ג סק"ז.
- ^ מסכת עבודה זרה, פרק ב', הלכה ג'.
- ^ רבי שלום מרדכי שבדרון, דעת תורה, אורח חיים סימן תנ"ה.
- ^ רבי משה סופר, תורת משה, פרשת ויגש ד"ה אל תרגזו.
- ^ הרב יצחק סורוצקין, מעה"ת תליתאה, בראשית עמ' ט'.
- ^ רבי חיים קניבסקי, דעת נוטה, בראשית תשובה שנ"ד.