שירת ימי הביניים של יהדות ספרד

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד היא שירה שנכתבה בעברית על ידי יהודים מספרד המוסלמית – אל-אנדלוס – בתקופת ח'ליפות קורדובה, בסביבות השנים 950 עד 1492. יש המתייחסים לשירה זו כסוגה על פי מאפייניה הצורניים והתוכניים, ולכן לשיטתם היא כוללת גם שירים שנכתבו לאחר תקופה זו באזורים שכנים. שירת ספרד העברית לא הייתה מוגבלת לערי אנדלוסיה; היא התפשטה גם ברחבי העולם המוסלמי, באיטליה ובצרפת. לשירים שנכתבו בתקופה זו יש מאפיינים כלליים מבחינת המבנה והנושאים. מקובל שנושאי השירה נחלקים לשירת קודש ולשירת חול. שירת הקודש עוסקת באל, במקרא ובחגים, וכיום מהווה חלק ממחזור התפילה שנקרא בבתי הכנסת, ואילו שירת החול עוסקת במגוון רחב של נושאים מחיי השגרה וההגות.

שירה זו חוברה על-ידי מי שעברית לא הייתה שפת אמם, אלא הייתה עבורם לשון קודש ושפת התפילה, בעוד שבשגרה הם דיברו ופעלו בערבית. שורשיה הצורניים של שירה זו לקוחים מהשירה הערבית, ונושאי השירה שאולים, גם כן, בעיקר מהתמות הקבועות של השירה הערבית דאז. זאת מכיוון שהשפעת התרבות הערבית על הקהילה היהודית בספרד של "תור הזהב" הייתה חסרת תקדים. שירת ספרד העברית נטועה בהתפתחות כלכלית ותרבותית שראשיתה במיסוד ישיבות התלמוד באנדלוסיה, בהעלאה תקדימית על הכתב של מחקר השפה העברית, ובייסוד הדקדוק העברי. בנוסף לאלו, נוצר מעמד חברתי חדש בקרב הקהילה היהודית, שכלל את אלו שעמדו בשירות השליטים הערביים בתפקידים אדמיניסטרטיביים, צבאיים ואינטלקטואליים. התפיסה האסתטית של משוררי ספרד העבריים הייתה ריאקציה לשירה העברית שקדמה להם, המכונה גם שירת הפיוט הארצישראלי. בעוד שהפיוט דגל בלשון חז"ל הגדושה בדרש ובאלגוריה על חשבון הדיוק הלשוני והצורני, השירה החדשה ביקשה לשוב ליסודות העברית המקראית. עם זאת, משוררי ספרד לא היו מנוכרים להשפעות זרות, וניתן אף למצוא דוגמאות לשזירת השפה הערבית בשירה העברית לכדי שירה מעורבת, אולי מתוך תפיסה שלשפות אלה קרבה לשונית או מקור משותף (ראו אברהם אבן עזרא).

השירים הגיעו לידינו בהעתקה של כתבי-יד שנמצאו. לכן, שיר שלא היה נחשב למעניין או לרלוונטי לא הועתק, וכתוצאה ישירה של כך, סביר להניח שלא שרד. במילים אחרות, על השירים שהגיעו לידינו, ניתן ללמוד כי היה מי שהיה מעוניין בהם וראה בהם כראויים מספיק לשימור כדי להעתיק אותם.

שיריהם של משוררי ספרד זכו ללחנים רבים בכל תפוצות ישראל לאורך השנים וגם בתקופה המודרנית.

מבנה השירים

כל שיר מורכב מבתים (=טורים) שמחולקים לשניי חצאים זהים: דלת וסוגר, הדלת היא החלק הראשון של הבית והסוגר הוא החלק השני. כלומר, המבנה כל בית הוא [דלת]/[סוגר]. הסוגר של כל בית נחתם בחרוז מבריח, שהוא החרוז שמופיע בצליל האחרון של כל אחד מהבתים. לעיתים, במסגרת "תפארת הפתיחה" אותו החרוז המבריח יחתום גם את הדלת של הבית הראשון.

נושאי השירים הנפוצים

שירת קודש

שירת הקודש היא יצירה ליטורגית שהשתלבה בתפילה בבית הכנסת. כלומר, זו הייתה יצירה שהייתה שילוב של שירה ותפילה, שנועדה להשתלב בתפילה ולקשטה. שירים אלו עוסקים בנושאים הקשורים לא-ל ולדת היהודית, לחגיה ולמועדיה. שירי הקודש נאספו על פי המקור הליטורגי שלהם, במקום בו הם אמורים להשתלב בתפילה – בסידורים ובמחזורים.

שירת חול

בדומה לשירת הקודש, גם את שירת החול כתבו אנשי הדת, אך לשירה זו לא היה שימוש ליטורגי אלא היא נכתבה לשם השירה עצמה ובשביל ההנאה מהאסתטיקה שלה. בשירים אלו ניתן למצוא השפעות ערביות הן בצורה, בלשון ובסגנון והן בתוכן והאידיאלים הספרותיים. שירים אלו נכתבו מתוך תפיסה קלסיציסטית שרואה במשורר כבעל מלאכה עם דגמי מופת וסוגות קבועות.

שירת החול עוסקת במגוון רחב של נושאים. היא מתחלקת למספר סוגות רחבות שמתחלקות בתוכן למספר תת-סוגות. הסוגות הרחבות הן שירי שעשועים, שירי הגות ומוסר ושירי שבח וידידות. תתי הסוגות הן:

• שירי יין – שירים המתארים את המשתה החצרני (המג'ליס) ועוסקים בדרך כלל במוזג, במסובים, באווירה, ביין ובצבעו. לשירים מסוג זה היה מבנה קבוע שהושאל מן השירה הערבית הקלאסית.
• שירי שבח – שירים אלו מהווים את תת-הסוגה הנפוצה ביותר בשירת ספרד, והשירים האלו הם הארוכים ביותר. מטרתם של שירים אלו הייתה להלל את הפטרון או הידיד של המשורר המאופיין כחכם, ישר, נדיב, בעל ייחוס ונישא מעם. שירים אלו נחשבים קבועים במבניהם ובשפתם. שירים אלו נכתבו בעיקר על מנת לבקש מהפטרון שכר או בקשה מעשית או על מנת להביע הערכה וידידות לפטרון או לדמות אחרת.
• שירי תלונה – שירים שמפרטים את התלונה, לרוב על בדידות, מחלה, או בגידה בחברים.
• שירי טבע – שירים שמתארים את הטבע ובדרך כלל מתאר טבע מלאכותי, ולא טבע פראי.
• שירי הגות - שירים שבהם המשורר מתבונן על העולם על כל תהפוכותיו וקצבותיו. ה"כוכבים" שעומדים במרכז שירים בסוגה זו הם הזמן (הגורל) או תבל (נקבה פתיינית). הפילוסופיה הקבועה בשירה זו היא שהכל חולף ולבסוף המוות ינצח את האדם. יש לנסות להפיק מהחיים הנאה ובמקביל לזכור כי הכל זמני ולפיכך גם ההנאות הן ריקות מכיוון שהן חולפות, בטלות ורגעיות. לרוב, שירים אלו נחתמים במבוכה, מכיוון שלדובר אין כלים להתמודדות עם המשבר אלא רק להציף את המורכבות. שירים אלו מכונים בין היתר "שירי פרישות" מכיוון שהמסר שלהם הוא לעבוד את ה' ולעשות מצוות כדי שבסוף יגיעו ל"עולם האמת" שהוא העולם הבא.
• שירי חשק או שירי אהבה - שירים שמתארים חיבה וקירבה כלפי נערים שמכונים "צבי" או "עופר" או נשים שמכונות "צביה". שירים אלו עוסקים באהבה לא ממומשת או נכזבת. הנושא נחשב בעיניהם לדבר רציני שראוי להשקיע אנרגיה יצירתית רבה על מנת לכתוב שירים רבים שעוסקים בו. ישנם הבדלים מהותיים בין השירים שהוקדשו לנערים לבין אלו שהוקדשו לנערות - הכינויים, ביטוי החיבה או תפיסת הזמן בשיר.
• שירי חתונה - שירים שמתארים את האיחוד ההרמוני בין הגבר לאישה לאחר הנישואין. הכלה מתוארת כמושלמת, כיפהפייה, כיוזמת וככנועה לבעלה ולרצונותיו. זהו הביטוי הפטריארכלי האוהד ביותר לאישה.

שירי חול נאספו בספרי שירה (דיוואנים) שהיו שייכים למשוררים המסוימים (לדוגמה דיואן שמואל הנגיד כלל בתוכו את כל שיריו של שמואל הנגיד, ואת שיריו בלבד).

המבנים הנפוצים

• התבנית הקלאסית: בתיה (= שורותיה) מסודרים בזה אחר זה, והיא בעלת חרוז מבריח אחיד לאורך כל השיר.
• הקצידה: שירים בתבנית זו הם ארוכים ומתאפיינים במבנה מורכב. ראשית ישנו מבוא בעל אופי מגוון, שממנו המשורר נחלץ בבית מעבר לגוף השיר, שמוקדש לאדם מסוים כשיר שבח או ידידות. לשיר זה יש משקל אחיד וחרוז אחיד לכל אורכו. הקצידה הקדם-איסלמית הייתה נפתחת ב"נסיב" – פרשת אהבה שחלפה בשל הנדודים במדבריות, לאחר מכן המשיכה עם ה"רחיל" – תיאור מסע במדבר שמלמד על האומץ והיוקרה של הדובר ולבסוף עובר לחלק האחרון – "קצד" – תכלית השיר (שבח או גנאי). אבן קתיבה טען שהמשורר פותח ב"נסיב" כדי למשוך אל לבבות הקוראים, ובזכות הנסיב, המשורר יעורר את ההקשבה שלהם. אחרי שזכה באוזן קשבת מצד שומעיו, הוא קונה לעצמו זכויות כמי שצלח את הנדודים במדבר ולבסוף משבח או מגנה. הקצידה המאוחרת מתחילה גם כן ב"נסיב", שאינו בהכרח קשור באהבה, לאחר מכן במקום "רחיל" יש את שורת ההיחלצות – היחלצות באופן אלגנטי מהנושא הראשון אל התכלית. ההילחצות היא חלק קצר ומפתיע שמקשר בין הנסיב לקצד.
• שיר אזור: אזור=חגורה, כלומר מדובר על שיר שחגור בחגורה. תבנית סטרופית (בנויה מחרוזות), שבה כל אחת מהסטרופות מחולקת ל'ענף' ו'אזור'. הענף הוא היחידה הפותחת את הסטרופה והוא בעל כמה בתים (= שורות). האזור הוא היחידה הסוגרת את הסטרופה והוא בעל בית אחד. החריזה בתוך כל ענף זהה, אך שונה מהענפים האחרים. החריזה של בתי האזור חוזרת על עצמה לאורך כל השיר, ונגזרת מהכרג'ה (= "יציאה", סיומת של שיר האזור בערבית הכתובה בעברית, שככל הנראה הייתה חלק משיר עממי שעבר בעל-פה) שבסופו. לעיתים יש אזור "מדריך" לפני הסטרופה הראשונה שמצביע על החרוז החוזר לאורך כל סופי המחרוזות. שירי האזור נחשבו לסוגה נחותה שמיסודה נועדה להיות מולחנת.
• שיר מעין אזורי: החריזה של האזורים אינה מושלמת, ולכן מגייסים את האזור הראשון וחוזרים על כולו או על חלקו לאחר כל אחד מהאזורים האחרים.
• קטעה / קטועה / פסוקה: שיר קצר מאוד, עד 10 בתים (בית = שורה).

שיטות שקילה

• שיטת השקילה הכמותית
• שיטת השקילה ההברתית-דקדוקית

מושגים

• תקבולות לסוגיהן (כגון תקבולת מוצלבת) - שני איברים שאומרים את אותו מהדבר בשתי צורות שונות (בעזרת מילים נרדפות) או את ההפך המוחלט.
• שיבוץ – שימוש קישוטי בפסוקי המקרא או במליצה מקראית כלשונם.
• תפארת הפתיחה – צריכה למלא 5 תנאים:
  • סגנון ברור ומילים קלות להבנה.
  • הבית הראשון צריך להיות עצמאי מבחינה רעיונית ולא תלוי בבית הבא.
  • שני חלקי הבית הם יחידות נפרדות כשרעיון הדלת אינו נמשך לסוגר, אבל יש ביניהם קשר של תקבולת רעיונית או ביאור.
  • הבית הראשון צריך לרמוז לעניין כל השיר.
  • הדלת והסוגר צריכים להתאים זה לזה במשקל ובחרוז.
• תפארת החתימה.
• איזון – שכלול צורני שבו מספר מילים זהה בדלת ובסוגר.
• רימוץ – מספר עיצורים (אותיות) שווה בדלת ובסוגר.
• צימודים – משחק מילים של "לשון נופל על לשון". מילים זהות או דומות בצלילן אך שונות במשמעותן. משוררי ספרד חיבבו את הקישוט הזה ועשו בו שימוש רב.
  • צימוד שלם – אותה מילה בשתי משמעויות שונות: מה תפחדי נפשי ומה תגורי (לפחד) / שכני וגורי באשר תגורי (לשכון). זהו הצימוד המועדף ביותר על משוררי ספרד.
  • צימוד שונה אות – אות אחת שונה בין 2 המילים: פרח-סרח, הורה-מורה, שלום-חלום, הנחה-אנחה.
  • צימוד שונה תנועה – אותן אותיות אך ניקוד שונה: בינות – בנות, ערבה – ערבה.
  • צימוד הפוך – ירדן-נרדי-נדרי.
  • צימוד גזרי – נגזרת מאותו שורש: "נעורים כנעורת ננערו". אותו שורש במשמעויות שונות לגמרי.
  • צימוד מורכב – מורכב משתי מילים: אהליבמה – אהלי במה.
  • צימוד נוסף – במילה השנייה נוספת אות: סיס-עסיס.
  • צימוד נפחת – במילה השנייה יורדת אות: נאסר-סר.
• אקרוסטיכון – סידור קבוע מראש של האותיות או צירופי האותיות שפותחות את הטורים או המחרוזות של השיר. אקרוסטיכון היה נהוג בעיקר בשירי הקודש, ויחסית היה נדיר בשירת החול. הסיבה הראשונית לשימוש באקרוסטיכון הייתה הקלה על הזיכרון של מילות השירים שהיו נאמרים בעל-פה ולאחר מכן הפך לאמצעי קישוטי. דוגמות לסוגי אקרוסטיכונים:
  • אלפביתי
  • אלפביתי משוכפל
  • תש"רק (א"ב הפוך)
  • אתב"ש (שילוב של הא"ב לפי ההתחלה והסוף - בהתחלה א, אחר כך ת אחר כך ב וכן הלאה)
  • שם היוצר.
• חריזה – התאמה של צלילי הסיום של מילים שונות בדרך-כלל בסופי הטורים כדי ליפות את השיר. בין היתר, זהו אחד מסימני ההיכר של הפיוט הקלאסי, שיכול להועיל בתיארוך הפיוטים לתקופות השונות. 3 סוגי חריזה מקובלים:
  • חרוז עובר – עיצור והתנועה שלפניו: אבד-מחמד.
  • חרוז ראוי – 2 עיצורים והתנועה שביניהם: לשמר-ייגמר.
  • משובח – 3 עיצורים והתנועות שביניהם: דברים-גברים. החרוז המבריח הוא חרוז מאחד הסוגים הללו, הנמצא בסוף כל בית ו"מבריח" (מלשון בריח - מנעול) את סופי השורות.
• משקל – סדר קבוע של תנועות ויתדות.
• ניגודים-סתירה, הבדל – דוגמה: חם-קר.
• מילים נרדפות – מילים שונות שהן בעלות משמעות זהה, דוגמה: חמה-שמש.
• חזרה – מילה או ביטוי החוזרת או חוזרים במהלך השיר, לדוגמה "שלום לך דודי...שלום לך מאת".
• כינוי – שם חיבה לדבר, דוגמה: צור – הקב"ה.^{[דרושה הבהרה]}
• דימוי – אלגוריה ומטפורה, השוואה בין שני דברים שונים שיש להם מכנה משותף, לעיתים באופן מוסגר "אדמה ל" או על ידי שימוש בכ' הדמיון או במילה כמו, למשל: "כמו רימון".
• שאלה רטורית – שאלה ששואלים בלי לצפות באמת לתשובה.
• סמיכות מטאפורית - מקישוטי השיר הנפוצים ביותר בשירת ספרד. הקישוט הוא צירוף של שני שמות עצם, שעומדים יחד ביחסי סמיכות. הסומך לרוב משמש במשמעות המקובל והנסמך משמש במשמעות מושאלת ומטאפורית.

משוררים ידועים

עם הבולטים במשוררי תקופה זו נמנים (לפי שנת לידתם):

• דונש בן לברט ומנחם בן סרוק ששירתם הייתה ראשונית, ולכן מצד אחד לא הייתה מפותחת או שיטתית ומצד שני הייתה פורצת דרך. הם פעלו בחצרו של חסדאי אבן שפרוט ולכן אברהם אבן דאוד אמר עליהם בספר הקבלה כי "בימי ר' חסדאי הנשיא התחילו לצפצף ובימי ר' שמואל הנגיד נתנו קול"
• יצחק אבן מר שאול
• רבי שמואל הנגיד
• רבי שלמה אבן גבירול
• לוי אבן אלתבאן
• רבי יצחק אבן גיאת
• רבי משה אבן עזרא
• רבי יהודה הלוי
• רבי יוסף אבן צדיק
• רבי אברהם אִבּן עזרא
• יהודה אלחריזי

ספרי יסוד ומבואות של המחקר המודרני לשירת ימי הביניים בספרד

מחקר שירת ספרד הוא "צעיר" יחסית, ובשלביו הראשונים בעיקר היה מפעל פילולוגי שעסק באיסוף הקאנון. בשלבים שלאחר מכן החלו להיחקר גם תחומים ספרותיים שנבעו מקריאה ביקורתית של היצירות.

חיים שירמן, תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית, תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת

ספרים אלו התפרסמו מעזבונו של שירמן כעשרים שנה לאחר מותו, ומטרתם הייתה לסקור בצורה מקיפה את ההיסטוריה של אסכולת ספרד ושירתה בין המאה העשירית למאה השתים-עשרה. מכיוון שהספר לא הושלם על-ידי שירמן, פליישר עדכן והשלים פרטים שקשורים להתקדמות המחקר בעשרים שנים שחלפו בין כתיבת הספר להוצאתו לאור ובנוסף לכך גם הוסיף נושאים נוספים לספר והעיר הערות.

בתולדות השירה העברית בספרד המוסלמית, שירמן סוקר את התפתחות האסכולה על-ידי הצגת הדמויות המרכזיות שפעלו באותה התקופה וחיבוריהן, עם יצירתם של מנחם בן סרוק וחסדאי אבן שפרוט. הוא ממשיך בתיאור התפתחות הסגנון, ומתאר את פועלם של משוררים מרכזיים כדוגמת שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא ויהודה הלוי.

החל מסוף המאה ה-13, השירה העברית בספרד שקעה ובה בעת עלתה בדרום צרפת. צרפת וספרד לא היו דומות בשירתן זו לזו עד שמלכי ספרד הנוצריים שחררו את רוב ארצם מהשלטון הערבי והשתלטו על חלקים נכבדים של דרום צרפת. יהודי המקום נותרו מחוץ למרחב ההשפעה התרבותי-ערבי. זו הסיבה שבצרפת החלו להיכתב שירים בסגנון הספרדי. בדומה לספר הראשון, גם בתולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת מתאר שירמן דרך הדמויות המרכזיות שפעלו באותה התקופה את מעבר השירה והמשוררים מספרד המוסלמית אל ספרד הנוצרית ואל צרפת.

ראוי לציין כי בסוף ספר זה ישנו מילון מונחים ברור שמפרט מונחים שקשורים לשירה העברית בספרד (שירי החול ושירי הקודש) שיכול להועיל למתעניינים בשירת ספרד בימי הביניים.

עזרא פליישר, שירת-הקודש העברית בימי-הביניים

בספר זה, מתאר פליישר את התפתחותה של שירת הקודש העברית, החל מהפיוט הקדום בארץ-ישראל ועד ליצירה הפייטנית האיטלקית-אשכנזית והספרדית. שירת הקודש המאוחרת מתוארת על-ידי השינויים שבה, ביחס לפיוט הקדום - בשפה, בתבנית, בסוגות, במלאכת השירה ובזיקה אל חז"ל. בשלב שאחרי כן פליישר דן בקשרים של האסכולות האירופאיות עם המזרחיות. זאת מתוך הבלטה של הממשקים בין שתי האסכולות והגדרת הייחודיות של כל אחת. הוא מתאר את צביונה של האסכולה הספרדית ואת המבנים הצורניים של הפיוטים הספרדים ולאחר מכן מסווג את הסוגים השונים של הפייטנות הספרדית (לדוגמה "פיוטי היוצר";"הקדושתאות" וכדומה). לבסוף עומד פליישר על הסגולות של הפיוטים הספרדיים.

דן פגיס, חידוש ומסורת בשירת החול: ספרד ואיטליה

בספרו, פגיס סוקר את יסודות שירת החול לפי המיקום והתקופה שבו נכתבה: תחילה בספרד המוסלמית, בין המאה העשירית למאה השתים-עשרה, ואחרי כן בספרד הנוצרית ובפרובנס, בין המאה השתים-עשרה למאה החמש-עשרה ולבסוף באיטליה בין המאה השלוש-עשרה למאה התשע-עשרה. פגיס מנתח את מאפייני השירים ביחס אל המסורת, התרבות הסובבת וייעודם החברתי. זאת תוך שימת דגש על "הדינאמיקה של שירת-החול", שחוליותיה לא ניתקו קשר זו עם זו אך יחד עם זאת השתנו מאוד בין התקופות והמיקומים השונים. בספר זה ישנו עיסוק ברקע התרבותי-חברתי לשירת החול העברית, באופי השירים מבחינת המבנה והצורה והמאפיינים של כל אחת מהתקופות שעיצבו את השירה העברית, בספרד המוסלמית, בספרד הנוצרית ובאיטליה.

שולמית אליצור, שירת החול בספרד המוסלמית

בספר זה, אליצור מגוללת את הרקע הספרותי, ההיסטורי והחברתית לשירת ספרד של ימי הביניים. היא עושה זאת על-ידי שילוב של מספר עניינים: הראשון מתוכם הוא הקהילה היהודית שחיה בספרד המוסלמית, השני הוא השירה העברית החל מתקופת המקרא ועד למרכז באיטליה, והשלישי הוא תולדות השירה העברית מהתקופה המדברית של הנודדים ועד לשירה שנכתבה באנדלוס. כמו כן היא מתייחסת למעמד השירה בחברה חצרנית, שבה היהודים היו בני מעמד גבוה, וראו בעצמם כאריסטוקרטים. מתוך כל אלו יכלה אליצור להגדיר את ייחוד התרבות העברית בספרד המוסלמית. בספר זה ישנו פרק שמוקדש למשוררים החשובים ביותר בספרד.

בהמשך, אליצור נותנת מבוא מתודולוגי למגבלות של העיסוק בשירה העתיקה (טעויות מעתיקים, עריכת דיואנים ויחוס שירים מסוימים למחברים) ולמקורות השירים ודרכי מסירתם, דרך דיואנים וכתבי יד קטועים. בהמשך לאלה, היא מציעה דרכים לפתור את קשיי הלשון בעזרת ביאורים, מילונים מודרניים ומילונים מימי הביניים.

בספר זה ישנן הגדרות לכל תתי-הסוגות של השירה העברית בספרד - שירי השעשועים (שירי היין, שירי החשק, שילוש של יין וחשק ושירי שעשועים שונים), שירי הגות ומוסר ושירי שבח וידידות.

ראו גם

• תור הזהב של יהדות ספרד
• תקופת הביניים של העברית
• דב ירדן

לקריאה נוספת

• רינה צדקה, ראה שמש - ספר לימוד לשירה העברית בימי הביניים, הוצאת רכס, 1988.
• אנתולוגיה-פואטיקה-דרבנן, מבחר כתבים על תורת השיר (ליקט: יהודה ויזן), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016.
• השירה הערבית האבודה בת אלף השנים שחיה בשפה העברית ברוטר נט

קישורים חיצוניים

• עזרא פליישר, ‏הרהורים בדבר אופייה של שירת-ישראל בספרד, פעמים 2, קיץ 1979
• עזרא פליישר, ‏למהותה של שירת החול העברית בספרד, פעמים 59, אביב תשנ"ד
• שולמית אליצור, ‏לגלגולי החידתיות בפיוט המזרחי – מראשיתו עד המאה הי"ב, פעמים 59, אביב תשנ"ד
• חיים ברודי, קרל אלברכט, Die neuhebräische Dichterschule der spanisch-arabischen Epoche, לייפציג 1905.
• אופיר מינץ־מנור, שירים מאת משה אבן עזרא ואברהם אבן עזרא, במלאת 530 שנה לחתימת צו הגירוש, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, מרץ 2022

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35746836שירת ימי הביניים של יהדות ספרד