קצידה

קצידה (בערבית: قصيدة) היא צורת שירה שמקורה בתקופה הקדם-אסלאמית בחצי האי ערב. עם הכיבוש האסלאמי הקצידה הפכה לנפוצה בתרבויות שונות, ביניהן התרבויות הערביות, הפרסית והטורקית. הקצידה הובאה גם לשירה העברית על ידי דונש בן לברט.^{[דרוש מקור]}

המשמעות המקורית של המילה קצידה היא הגעה אל המטרה ובהמשך היא הפכה למילה המציינת שיר במבנה מסוים, אשר אורכו לא פחות מעשרה בתים.

מבנה מקורי

מבנה הקצידה הראשוני היה בעל שלושה חלקים:

1. נסיב (نسيب) - פתיחה בעלת ממד נוסטלגי שלרוב עוסקת באהבה שהייתה ואיננה ובגעגועים. מטרת חלק זה היא למשוך את אוזני השומעים.
2. רחיל (رحيل) - שיר על הגמל, הסוס, או חיות המדבר ועל סצנות מחיי הנוודות במדבר
3. גוף - דברי שבח של הדובר על עצמו, על השבט שלו, או על הפטרון שלו. לעיתים מלווה גם בסאטירה על השבט האויב.

שלושת חלקי השיר בקצידה אינם קשורים בקשר נרטיבי, אלא באמצעות חריזה ומשקלים. האיזון בין אורך חלקי השיר השונים משתנה.

התפתחות

בתקופה העבאסית החלק האמצעי ירד, ומבנה הקצידה הפך למבנה של שני חלקים (תבנית מורכבת), כאשר נוסף בית מעבר שנועד ליצור חיבור בין שני החלקים. את היעלמות החלק האמצעי, השירה על הגמל ועל הנדודים, אפשר לייחס לכך שבתקופה זו השירה הופכת לעירונית. נדודים במדבר אינם עוד חלק מחייהם של המשוררים ועל כן שירה כזו הופכת לזרה להם. גם הפתיחה עסקה פחות במוטיבים מדבריים ויותר בהווי שהתפתח בחצרות הארמונות, כגון תאורים של יין וחשק.

הקצידה בתקופה העבאסית מתחלקת לשני סוגים: שבח וקינה.

מבנה שיר השבח

1. חלק א' - הנסיב: יעסוק בשירת אהבה, על אהבה שאיננה
2. בית מעבר: מחבר בין מושא האהבה לבין מושא השבח. לעיתים חלק זה כולל יותר מבית אחד. הדובר ממשיך את העיסוק בענייני הפתיח, אך מוצא הזדמנות להזכיר את מושא השבח של גוף השיר. המשוררים ניסו להשיג באמצעות טכניקות שונות מעבר חלק ובלתי-מאולץ, בסגנון המכונה "התחלצות".
3. חלק ב' - הגוף: עוסק בשבח לנגיד או לחליף. מוסר השבח הוא "מהלל סתמי" כלומר שאינו קשור ישירות למשורר. עם זאת, בחלק מהשירים קיימת חטיבה של שבח אישי, בה המשורר מדבר בשם עצמו. השיר נחתם בברכה קצרה מהמשורר למהולל.

דוגמה לקצידה מן הסוג הזה אפשר לראות בשירו של יוסף אבן-חסדאי "שירה יתומה".

מבנה שיר הקינה

קינות בתבנית הקציבה יהיו בנויות גם הן משני חלקים מרכזיים ובית מעבר.

1. נסיב: הגות או תלונות. כדי להתאים את הפתיחה לנושא השיר, פתחו המשוררים בנושאים קודרים יותר מאלה של שירי השבח, כגון הבעת צער על פגעים כלליים הבאים על הדובר. הפתיח מכיל סמלים - זמן, תבל, בני הימים - ההמייצגים את הגורל האכזר השולט בנו בעולם הזה. מדברים גם על מדוכי ופיתויי העולם הזה.
2. בית המעבר: מוזכרת העובדה שאדם כלשהו הלכו לעולמם. חלק זה מבהיר שמדובר בקינה לאדם ספציפי, אך לרוב מדובר בו על שבחים לאותו אדם, וקשה על פי חלק זה לבדו להבין שמדובר בקינה ולא בשבח.
3. גוף הקצידה: בדומה לגוף של שיר השבח, חלק זה עובר לעיסוק בתהילתו של מושא השיר, אך כאן התהילה מהולה בדברי צער שמבהירים כי מדובר בקינה על איש שאיננו עוד. בחלק זה משולבים דברי הספד ותיאורי אבל ונחמה. במקרים רבים לפני חלק הנחמה מופיע שיר הגות נוסף, שלרוב עוסק בכך שהמוות הוא חלק מהחיים. המסר הוא על פי רוב שצרת האבלים היא צרה שרבים שותפים לה. גם הקינות נחתמות בברכה, הממוענת לנפטר, וכוללת איחולים, כגון הבעת תקווה שהנפטר יגיע לגן עדן, או, בהפעת הקצידה הקלאסית, שקברו יושקה במי גשם או בטל. לא כל חטיבות המשנה חייבות להופיע בתבנית המורכבת, אך דברי ההספד תמיד יופיעו.

הקצידה בשירת הבקשות של יהודי מרוקו

בקובץ שירת הבקשות שיר ידידות של יהודי מרוקו, שילבו המחברים קצידות בסוף כל קטע שירה, בהתאם לפרשת השבוע. הקצידות הכילו את סיפורן של פרשיות השבוע, אך לא תאמו לכל הפרשיות. בשל כך, רבי דוד אלקיים חיבר קצידות חדשות בחריזה עברית לפי כללי החריזה הערבית.

קישורים חיצוניים

• השירה הערבית הקדומה באתר מורשות המגזר הערבי (ארכיב)
• מבוא לשירת ימי הביניים באתר כפר הנוער אלוני יצחק
• אברהם אמזלג, הקצידה ב'שיר ידידות' - המקורות, הטקסט והמוזיקה, באתר מורשת מרוקו

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28018869קצידה