קרב מפרץ קיברון (56 לפנה"ס)
קרב מפרץ קִיבֶּרוֹן הוא השם שניתן במחקר ההיסטורי המודרני לקרב ימי שניטש ב-56 לפנה"ס, במהלך מלחמת גאליה של יוליוס קיסר, בין הוונטים ושכניהם לרומאים. ההתנגשות ארעה במימי האוקיינוס האטלנטי, בחופו הדרומי של חצי האי ברטאן שבצרפת, במקום הקרוי כיום מפרץ קיברון. הוונטים, עם גאלי של יורדי ים, ששנה קודם לכן הוכנעו על ידי קיסר, התקוממו יחד עם שבטים גאלים שכנים להם נגד שלטונה של רומא. מאחר שעיקר כוחם היה בים, לא ניתן היה להכריעם אלא בקרב ימי. צי של אוניות משוט רומיות הצליח לגבור על ספינות המפרשים של הוונטים ולהכריען. רבים מן הוונטים נהרגו בקרב, עריהם נכבשו והנותרים נמכרו לעבדים. ייחודו של הקרב בהיותו ההתנגשות הימית היחידה הידועה לנו מן העת העתיקה בין ספינות משוט לספינות מפרש.
הרקע לקרב
ב-57 לפנה"ס הכניע יוליוס קיסר את השבטים הגאלים שלחופי האוקיינוס האטלנטי וביניהם גם את הוונטים. עם השלמת המשימה יצא קיסר אל גאליה קיסאלפינה. אחדים מן השבטים הללו, ובראשם הוונטים, ניצלו את היעדרותו והתקוממו. פובליוס קראסוס, אחד מן הלגאטים של קיסר ומי שהכניע קודם את הוונטים ושכניהם, שלח כמה מקציניו ממחנה החורף ליד נהר הלואר אל האזורים השכנים כדי לאסוף תבואה. הוונטים, ובעקבותם גם הקוריוסוליטים והאסובים, תפסו בשבי את הקצינים הרומיים והחזיקו בהם כקלפי מיקוח להשבת בני הערובה שהוכרחו למסור בזמן כניעתם לידי קראסוס. כשנודע הדבר לקיסר הוא מיהר לשוב אל צבאו מיד כשאיפשר זאת שמזג האוויר, כשהוא נחוש לדכא את המרד עוד בראשיתו כדי למנוע את התפשטותו.[1]
הכנות הצדדים
טרם צאתו שלח קיסר הוראות לפובליוס קראסוס לנצל את הזמן עד בואו לבניית ספינות מלחמה (naves longae) בנהר לִיגֶר (לוּאַר) ולאיושן בחותרים, מלחים וקברניטים (הגאים) מקרב הפיקטונים והסנטונים ושבטים מקומיים נוספים שחיו סמוך לנהר ולא הצטרפו להתקוממות. עם הגעתו, בתחילת אביב 56, שלח מיד יחידות מצבאו לאזורים שונים כדי למנוע את התפשטותו של המרד ולסכל כל מתן סיוע למורדים מהעמים השכנים להם. בנוסף לכך מינה את דֶּקִימוּס בּרוּטוּס למפקד "הצי והאוניות הגאליות", וציווה עליו לצאת עימן אל ארץ הוונטים בהזדמנות הראשונה. אחרי ההכנות הללו צעד הוא עצמו בראש צבאו אל ארצם של המורדים.[2]
מלבד האוניות הגאליות (Gallices naves) כלל הצי גם מספר לא ידוע של ספינות מלחמה שהובאו מן הים התיכון. קיסר אינו מציין את גודלן ומספרן, וכל שאנו יודעים אודותן הוא כי היו חמושות באילי ניגוח, נשאו על סיפונן מגדלי לחימה, וכל אחת מהן נמסרה לפיקודו של טריבון צבאי או קנטוריון.[3]
הגאלים שמו את מבטחם בטבע המקום ובאוניותיהם. עריהם נבנו בקצות כפים ולשונות יבשה, אשר דרכי הגישה אליהן ברגל נחסמו עם בוא הגאות ועליית מפלס הים, וההגעה אליהן בדרך הים הייתה קשה למי שלא הכיר היטב את המקום בשל מיעוט הנמלים, הרדידות ומכשולי השיט הרבים. הם ביצרו את עריהם, אספו את התבואה וריכזו בארצם אוניות רבות ככל שיכלו משלהם ומשל עמי החוף השכנים שחברו אליהם. מחשבתם הייתה, כי יוכלו לגבור על קיסר וחייליו בזירה בה יש להם יתרון ניכר על אויביהם, שכן כישורי הספנות של הרומאים היו דלים וגם לא הכירו את תנאי השיט במימיו הפתוחים של האוקיינוס, הקשים פי כמה מאלו שבים התיכון סגור-היבשות.[4] קיסר מקדיש מקום מיוחד בספרו לתיאור ספינותיהם של הוונטים. הן היו, לדבריו, חסונות יותר, תחתיתן שטוחה משל האוניות הים תיכוניות וחרטומיהן וירכתיהן ישרים יותר, כדי שיוכלו לשאת את תלאות הגאות והשפל, הגלים הגבוהים והרוחות החזקות באוקיינוס. זאת ועוד, הן הונעו במפרשים, שנתפרו מעורות ולא מפשתן, "אפשר מחמת חוסר בפשתן או משום שלא ידעו כיצד להשתמש בו, או, כפי שנדמה, משום שסברו כי מפרשי פשתן לא יוכלו לעמוד בסערות האוקיינוס וברוחות העזות ולא יוכלו להניע את אוניותיהם הכבדות.[5]
ההתקפות העקרות ביבשה
קיסר לא המתין לבואו של הצי מן הים התיכון, שהתעכב בשל סערות, ופתח במתקפה על ערי הוונטים מן היבשה. ברם, כל ניסיונותיו לכבוש אותן עלו בתוהו, כי ערי הוונטים היו בנויות – כאמור – על כפים ולשונות יבשה, ועם בוא הגאות הפכו לאיים שהגישה אליהם ברגל חסומה. גם במקומות בהם הצליחו חייליו לבנות שוברי גלים וסוללות ולקרב מכונות מצור אל חומות העיר הסתיימה ההתקפה בכישלון; כי כשראו הוונטים שעירם עומדת ליפול לידי האויבים, "היו מקרבים לחוף מספר רב של אוניות עמוסות צידה ומפליגים בהן, עם כל רכושם, אל הערים הבצורות הקרובות ביותר, שם הגנו על עצמם, נהנים מאותם יתרונות של טבע המקום." ההתקפות ביבשה נמשכו כמעט כל הקיץ, וכשהבין קיסר כי כל עמלו לשווא ולא יוכל בדרך זו להכריע את הוונטים, החליט להמתין לבואו של הצי.[6]
הלחימה בים
הצי בפיקודו של דקימוס ברוטוס הגיע אל ארץ הוונטים לקראת סוף הקיץ. עם בואו יצאו הוונטים מן הנמל ב-220 אוניות לערך, מצוידים בכלי נשק מסוגים שונים, ונערכו מולו. קיסר כותב כי בתחילה לא ידעו מפקדי האוניות הרומיות מה עליהם לעשות ואיזו תוכנית טקטית לנקוט. הם ראו כי לא יוכלו להכריע את האוניות הוונטיות באילי הניגוח, כי היו חסונות מן הרגיל; זאת ועוד, מגדלי הלחימה שהקימו על סיפוני אוניותיהם היו נמוכים מירכתי האוניות הוונטיות, כך שהטלת רמחים וכידונים וירי חצים מעמדה נמוכה היו בלתי יעילים, בעוד שפגיעת אלו שהוטלו על ידי הוונטים הייתה קטלנית יותר. כדי לשתק את תנועת אוניות הוונטים, שהונעו במפרשים, כך שניתן יהיה לפשוט על סיפוניהן ולהכריען בלוחמת סיפונים, הכינו הרומאים – כנראה מבעוד מועד – מגלים חדים מחוברים לכלונסאות ארוכים, אלה הקרויים פאלקס (falx, pl. falces), באמצעותם חתכו תוך כדי חתירה מהירה את חבלי הסקריות של אוניות הוונטים ועל ידי כך הפילו את מפרשיהן. אונייה שהסקריה שלה הופלה, כותרה עד מהרה על ידי שתיים-שלוש אוניות רומיות, שחייליהן עשו כל מאמץ כדי לפשוט אל סיפונה. "מכאן ואילך היו תוצאות הקרב תלויות באומץ הלב, שבו הצטיינו אנשינו, ובמיוחד משום שהקרב התחולל לנגד עיני קיסר והצבא..." שהשקיף על הלחימה מן הגבעות וראשי ההרים. אחרי שכמה מאוניות הוונטים נשבו, ניסו האחרות למצוא מפלט במנוסה, אלא שאיתרע מזלן ולפתע השתררה דממת רוח והן נותרו על עומדן משותקות תנועה. האוניות הרומיות מיהרו לנצל את ההזדמנות שנקרתה להם כדי להכריע בפשיטה על הסיפונים את שאר אוניות הוונטים, שמעטות מהן הצליחו להימלט אל החוף. הקרב נמשך מהשעה הרביעית (עשר בבוקר) עד רדת החשיכה. אין להוציא מכלל אפשרות, שאלמלא דֶּמֶךְ הרוח היו הרומאים עצמם ניגפים או נסוגים מבלי להשיג את יעדם.[7]
תוצאות הקרב
המפלה בקרב הימי חרצה את גורל הוונטים וכל עמי החוף השכנים להם, כי השתתפו בו "לא רק צעיריהם הלוחמים יחד עם הוותיקים, המנוסים והנכבדים, אלא גם כל אוניותיהם מכל מקומותיהם. לאחר שאַבדו רובן ואנשיהן עִמָן, לא היה לנשארים לאן לפנות ובמה להגן על עריהם. לכן נכנעו ומסרו את עצמם ואת כל רכושם בידי קיסר." הגאוגרף היווני סטראבון מוסיף, כי ניצחון קיסר איפשר לו לפלוש לבריטניה שנה אחר כך, משום שהוונטים – שקיימו קשרים מסחריים עם יושבי האי הבריטי ושלטו בים סביב ברטאן, עלולים היו לסכל זאת.[8]
מקורות
- יוליוס קיסר. מלחמת גאליה בשבעה ספרים, בצירוף ספר שמיני מאת אבלוס הירציוס. תרגם מן המקור הרומי והוסיף מבוא, הערות ומפתח שמות נ' רבן, תל אביב, הוצאת יבנה, תשי"ט (1958).
- גאיוס יוליוס קיסר. מלחמת גאליה. תרגום מלטינית, מבוא והערות משה ליפשיץ. עריכה מדעית יריב שחל, עריכה דליה טסלר. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ב (2011).
- Caesar. The Gallic War. Translated by H.J. Edwards. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1917. Facsimile copy in: Hathi Trust Digital Library.
- Strabo. The Geography. Translated by Horace Leonard Jones. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1917-1932. Digitized copy in: penelope.uchicago.edu .
- Cassius Dio. Roman History. Translated by Earnest Cary. Loeb Classical Library. Cambridge(MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1927. 9 vols. Digitized copy in:LacusCurtius.
- J.S. Morrison. Greek and Roman Oared Warships. Oxford, Oxbow Books, 1996.
לקריאה נוספת
- Southworth, John Van Duyn. The Ancient Fleets -The story of naval warfare under oars, 2600 B.C. - 1597 A.D.. New York, Twayne Publishers, 1968.
קישורים חיצוניים
- Lindsey Campbell and others, Caesar and the Veneti. In: wikispaces.com.
הערות שוליים
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 3.7-9 .
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 3.9, 3.11 .
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 3.14. המגדלים, בלטינית: turres, היו מבני עץ מתפרקים ששימשו כעמדות מוגבהות להטלת רמחים וכידונים על אוניית האויב; מאז סוף המאה ה-2 לפנה"ס הם היו חלק מן הציוד הסטנדרטי של כל אוניות המלחמה הגדולות, ארבע וחמש-חתריות, ומכאן ההשערה שזה היה גודלן של האוניות הרומיות בצי של דקימוס ברוטוס. על השימוש במגדלי לחימה באותה תקופה: מוריסון (1996), עמ' 358.
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 3.9 .
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 3.13 ; סטראבון, 4.4.1; מוריסון (1996), עמ' 120.
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 3.12 (בתרגומו של משה ליפשיץ), 3.14; דיו קסיוס, 39.40; מוריסון (1996), עמ' 120.
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 3.14-3.15; דיו קסיוס, 39.42-43; סטראבון, 4.4.1; מוריסון (1996), עמ' 120-121.
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 3.16 (בתרגומו של משה ליפשיץ); סטראבון, 4.4.1 .
23836596קרב מפרץ קיברון (56 לפנה"ס)