קרב סאביס
| מערכה: המערכה נגד הבלגים | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת גאליה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 57 לפנה"ס – הווה (כ־2,081 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב אקסונה | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | מסעו של פובליוס קראסוס לכיבוש ברטאן | |||||||||||||||||
| מקום | נהר סאביס, גאליה בלגיקה (כיום נהר סל (Selle), יובלו של נהר הסכלדה בצרפת) | |||||||||||||||||
| עילה | פלישתו של קיסר לשטחי הבלגים | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רומאי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
קרב סאביס (הידוע גם בשם קרב סאמברה) התרחש בשנת 57 לפנה"ס במהלך מלחמת גאליה. בקרב זה ניצח הצבא הרומי תחת פיקודו של יוליוס קיסר את שרידי הקואליציה הבלגית שהתייצבה מולו בקרב אקסונה. אחרי הניצחון בקרב אקסונה, התפזר רוב הצבא הבלגי ונותרה רק שארית ממנו, שגרעינה העיקש היו שבט הנרווים שתרמו את חלק הארי של הכוח (60,000 מתוך 85,000 לפי יוליוס קיסר). ניצחונו בקרב פתח בפני יוליוס קיסר את גאליה בלגיקה ורק שבט האדוואטוקים המשיך להתנגד לכיבוש הרומי.
הצדדים הלוחמים
רומאים
ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת
| סד"כ צבאו של יוליוס קיסר | |
|---|---|
| שם הלגיון ומספרו[2] | הערות |
| הלגיון השביעי קלאודיה (Claudia) | |
| הלגיון השמיני אוגוסטה (Augusta) | |
| הלגיון התשיעי היספנה (Hispana - ספרדי) | |
| הלגיון העשירי אקווסטריס (Equesteris - רכוב) | |
| הלגיון האחד-עשר קלאודיה | |
| הלגיון השנים עשר פולמינטה (fulminata, נגזר מ-fulmen - ברק; ידוע גם בכינוי ויקטריס [Victrix] - המנצח) | |
| הלגיון השלושה עשר גמינה | |
| הלגיון הארבע עשר | |
בתקופה זו היה הצבא הרומי צבא מקצועי וחייליו ראו בשירות בו קריירה ארוכת שנים. המבנה המבצעי החשוב ביותר בצבא הרומי היה הלגיון, שנחלק לקוהורטות. בלגיון שירתו אזרחים רומאים בתפקידי חיל רגלים כבד ולא נכללו בו חיילים קלי חימוש או פרשים. בנוסף ללגיונות שירתו בצבא הרומי חילות עזר שחייליהם גויסו מקרב עמים כבושים או מקרב שכירי חרב. חיילים אלו שירתו בחיל הפרשים וביחידות של חיל רגלים קל.
הלגיונר היה מוגן היטב בשריון שרשראות, מגן גדול (סקוטום) ועל ראשו קסדה טובה. שריונו של הלגיונר דמה באיכותו לשריונו של האריסטוקרט הגאלי, אך היות שהאריסטוקרטים היו מעטים, היווה השריון הכבד של הלגיונר יתרון מכריע בקרב. לחימושו השתמש הלגיונר בחרב גלדיוס שאורכה כ-50–65 ס"מ ונועדה בעיקר לדקירה, בפגיון כבד ובכידון הטלה כבד - פילום. הפילום היה יעיל לטווח של כמה עשרות מטרים והיה מסוגל לפלח את המגן של היריב ואף להוציא אותו מכלל שימוש. כך נותר הלוחם הגאלי חשוף ללא מיגון אפקטיבי כלשהו, נתון לחסדי הלגיונר המשוריין בכבדות.
בתקופה זו נחלק הלגיון ל-10 קוהורטות (סדר גודל של גדוד, 480-600 לוחמים), כל אחת בת שש קנטוריות (סדר גודל של פלוגה, 80-100 לוחמים) תחת פיקודו של קנטוריון.[3] סביר להניח שבתחילת המערכה כלל כל לגיון כ-5,000 לוחמים,[4] ובסופה נותרו בו כ-4,000 בגלל האבידות בקרבות. בעקבות הרפורמה המריאנית כלל הלגיון אך ורק חיל רגלים כבד ולא היו בו כוחות קלים כלשהם או פרשים. בנוסף, כל לגיון כלל יחידות ארטילריה אורגניות. כל קנטוריה הייתה מצוידת בסקורפיון (סוג של בליסטרה קלה) ואילו לכל קוהורטה נוספה בנוסף לכך בליסטרה כבדה יותר. לגיון בתקן מלא כלל 60 סקורפיונים ו-10 בליסטרות.[5]
בגלל היעדר הפרשים בלגיונות נאלץ קיסר לגייס פרשים מקרב בעלי בריתו. מרביתם גויסו מקרב השבטים הגאלים שהיו נאמנים לו ומספרם השתנה משנה לשנה, אך בכל אופן לא היה גבוה במיוחד ועמד בממוצע על כ-3,000[6] עד כ-4,000 פרשים.[7] בשנת 55 דיווח קיסר בספרו, שבצבאו משרתים 5,000 פרשים, אם כי זה מספר חריג. בנוסף, שירתו בצבאו עוד כ-500 פרשים גרמאנים.[8]
כוחות רגלים קלים סופקו על ידי חיל העזר. שמם מטעה מעט; אמנם רבים אכן היו חמושים באופן קל ללא מיגון כבד, אך חלקם היו מוגנים היטב בשריון. השם "קל" מצביע לא רק על סוג החימוש, אלא בעיקר על צורת הלחימה: לגיונרים נלחמו במערך צפוף ואילו חיילי העזר נלחמו במערך פזור יותר. כוחותיו הקלים של קיסר כללו קלעים מהאיים הבלאריים, מטילי כידונים מנומידיה ועוד.
בלגים
החיילים הגאלים רכשו את כלי נשקם בעצמם. החיילים היעילים ביותר בצבא הגאלי הגיעו מקרב האצולה הלוחמת, אך אלה היו מעטים וגם הם לא התאמנו באופן מסודר, אלא הסתמכו בעיקר על גבורה אישית שהתאימה לאורח הלחימה הגאלי. שיטה זו, המסתמכת על גבורה אישית, הייתה נחותה יחסית לשיטה שנקטו בה הלגיונרים שנלחמו כיחידה מלוכדת אחת. חלק הארי של הצבא גויס מקרב האיכרים שהיו חסרי הכשרה צבאית ויעילותם הצבאית הייתה נמוכה.
בדרך כלל לא ביו הלוחמים הגאלי מוגנים בשריון גוף, ורק האריסטוקרטים העשירים היו יכולים להרשות לעצמם שריון שרשראות.[9] נעשה שימוש מסוים בקסדות שיוצרו באיכות טובה, אך גם אלו לא היו נפוצות במיוחד. להגנתם השתמשו בעיקר במגן גדול עשוי מעץ, שהיה חיוני גם לצורת הלוחמה הגאלית. להתקפה השתמשו הגאלים בעיקר בחרבות ארוכות,[10] שהיו גדולות בהרבה מהגלדיוס, החרב הרומית הטיפוסית. אורכה של החרב הגאלית בתקופה זו הגיע עד כ-90 ס"מ. החרב נועדה בעיקר לשיסוף ורבות היו עם קצה מעוגל. הגאלים השתמשו גם בחניתות קשתות, כידונים וקלע, אך אלה היו נפוצים פחות מהחרבות הארוכות.
הפרשים הגאלים היו מורכבים בעיקר מבני האצולה העשירה ולכן חמושים טוב יותר. סביר להניח שרובם חבשו קסדות ורבים עטו על גופם שריון.[11] בנוסף לשריון הגוף, השתמשו במגן, לרוב עגול או מאורך. הפרשים נלחמו בדומה לרגלים בחרבות כבדות, אך השתמשו גם בחניתות.
העדר הקצינים המקצועיים מנעה מהגאלים יצירת טקטיקה גמישה. מבנים טקטיים מורכבים לא היו קיימים וגם לא הייתה קיימת חלוקה ליחידות משנה. הלוחמים הגאלים נלחמו כפרטים בודדים בתוך קבוצה ולא כגוף אחד. בקרב עצמו, הטקטיקה העיקרית הייתה הסתערות במהירות גבוהה בניסיון לשבור את שורות האויב. אם קווי האויב לא נשברו, חזרו על ההסתערות במהירות גבוהה וצעקות קרב וכך שוב ושוב עם הפסקות קלות למנוחה עד שהאויב נשבר או הצבא הגאלי נסוג. שיטת לחימה זו לא הייתה גמישה, אך הייתה מפחידה מאוד ובמקרה של אויב לא נחוש היה בה עצמה מספיקה כדי לשבור את שורותיו.[12] טקטיקה זו שימשה את צאצאי הקלטים הסקוטים עד המאה ה-18, וסופה בהסתערות בקרב קלודן ב-1746.
הקרב
שבט הנרווים היה השבט הגדול האחרון שהתנגד ליוליוס קיסר. קיסר טוען ש-60,000 לוחמים מבני השבט לקחו חלק בקרב. כמו כן, שני שבטים נוספים: האטרבטים (Atrebates) והוירומנדואים (Viromandui) השתתפו בקרב. קיסר רצה לצאת לקרב כמה שיותר מהר כדי להספיק להביס את הצבא הבלגי לפני בוא התגבורות משבט האדוואטוקים (Aduatuci).
רשת המרגלים גילתה לנרווים ולבעלי בריתם שהצבא הרומי צועד בשדרת מסע המפוצלת ללגיונות, כאשר כל לגיון שומר על מטענו. צורת מסע זו הפכה את הרומאים לפגיעים כי הלגיונות היו מתקשים לסייע האחד לשני בקרב. הנרווים ביקשו לנצל את ההזדמנות ותקפו את הצבא הרומי בעודו מנסה לחצות את נהר סאביס (מזוהה כיום עם סל) במעבר מפורסם ששימש את הסוחרים של האזור ועומקו היה קצת פחות ממטר בתקופה זו של השנה. גדות הנהר היו מיוערות ומלאות בגבעות שהסתירו היטב את הצבא הבלגי מפני הסיירים הרומאים.
קיסר שחשש ממארב שלח את סייריו ואלה גילו לו את הטופוגרפיה הבעייתית של השטח. כתוצאה מכך, שינה את מערך הצבא לפני חציית הנהר. בראש השדרה עמדו כעת ששת הלגיונות המנוסים, מוגנים היטב בפרשים וברגלים קלים ואילו שני הלגיונות החדשים נותרו מאחור עם המטען.
הראשונים לחצות את הנהר היו הכוחות הקלים. עיקר הצבא הבלגי היה מוסתר ביער, אך קבוצות מבודדות של חיילים קלים תקפו את הרומאים, אך אלה הדפו אותם בקלות. לאחר מכן, חצו הלגיונרים את הנהר והחלו לבנות מחנה מבוצר על גדת הנהר. קיסר הזניח את הגנת הלוחמים ואלה לא הציבו שמירה מספקת מפני ההתקפה פתע אפשרית. החיילים הניחו את כלי נשקם פרט לשריון הגוף והיו עסוקים בבניית המחנה, כשהם חשופים להתקפת פתע של האויב.
הבלגים, תחת הנהגתו של בודואוגנטוס (Boduognatos) ארבו לרומאים בסבלנות רבה. הם המתינו עד הופעת המטען הרומי ותקפו במפתיע את הצבא הרומי. הכוחות הקלים שהוצבו לשמור על הלגיונרים שבנו את המחנה לא עמדו בלחץ האויב ונסוגו במהירות. המחנה הרומי שמר על קור רוח נוכח התקפת הפתע. קיסר הורה לחייליו לחמש את עצמם ולהסתדר במערך קרבי, הלגאטים עשו זאת גם כן וגם החיילים הרומאים הממושמעים יצרו יחידות מאולתרות ומיהרו לייצב את קו ההגנה, גם בלי פקודה מפורשת מהדרג הגבוה. עם זאת, הקמת מערך קרבי מסודר הוא עניין מסובך שדורש זמן וכעת הרומאים נאלצו לעשות את כל זה בחפזון רב. על אף ההתראה הקצרה הצליחו הרומים לייצב קו הגנה ראוי תוך פרק זמן קצר.
הבלגים היו כבר במרחק קצר של כמאה מטר בלבד מהעמדות הרומאיות וקיסר נתן את אות ההסתערות. הלגיונרים רצו לעבר האויב והטילו בהם את כידוני הפילום. מטח זה בלם את הסתערות הבלגים וגרם להם לנפגעים רבים.
הלגיונרים הצליחו להתגבר על הבלגים במרכז, אם כי לא שברו אותם. עם זאת, היה האגף הרומאי הימני נתון תחת לחץ רב. הלגיון ה-12 שניצב באגף זה ספג אבדות רבות. כל הקנטוריונים מהקוהורטה הרביעית נהרגו. הסיגניפר נהרג אף הוא והנס שלו נשבה על ידי הבלגים. גם הקוהורטות האחרות ספגו אבדות כבדות וקנטוריונים רבים נהרגו או נפצעו. קיסר שחש שרגע המשבר הגיע, תפס בעצמו את המגן של אחד החיילים ההרוגים והסתער בעצמו לעבר האויב. חייליו התעודדו נוכח מעשה הגבורה של מצביאם וחידשו את מאמציהם ביתר שאת.
בינתיים הספיקו שני הלגיונות ששמרו על המטען להגיע לשדה הקרב. מראה התגבורת הפיח רוח קרבית חדשה ברומאים ואילו רוחם של הבלגים החלה להשבר. טיטוס לאביינוס שראה את המצב המסוכן באגף הימני הורה ללגיון ה-10 לפנות לאגף זה כדי לתגבר אותו. הגעת התגבורת והחשתה לאגף הנתון במצוקה עשו את שלהם והבלגים נסוגו. הניצחון הרומי היה שלם וקיסר דיווח שכמעט כל הלוחמים הנרווים נהרגו או נפצעו.
לקריאה נוספת
- גאיוס יוליוס קיסר, מלחמת גאליה תרגום מלטינית, מבוא והערות משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ב (2011). (גרסה דיגיטלית של הספר בפרויקט גוטנברג) (באנגלית)
- פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי רומי: חייו של יוליוס קיסר, תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות: יוסף ג. ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, 1954.
- דיו קסיוס, היסטוריה
- Adrian Goldsworthy, Ceaser - The life of Colossus. Yale university press, 2006 pp. 244 - 250
- Peter Wilcox and Rafael Trevino, Barbarians against Rome: Rome's Celtic, Germanic and Gallic enemies. Osprey Publishing, 2000
- P.A. Brunt, Italian Manpower 225 BC - 29 AD. Oxford university press, 1971.
- Nic Fields, The Roman Army: The Civil Wars 88 - 31 BC. Osprey, 2008
- Kate Gilliver, Caeser's Gallic Wars. Osprey, 2002
קישורים חיצוניים
- מערכה נגד הבלגים באתר המוקדש לרומא העתיקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ קיסר 2.4 וקיסר 2.28
- ^ הטבלה על פי המקורות הבאים: טבלת הכוחות באתר ליוויוס; Lawrence Keppie, p. 56.
- ^ לפירוט אודות מספרי הלוחמים בלגיון ראו בהרחבה P. A. Brunt, pp. 687-693
- ^ Nic Fields, p. 11
- ^ Adrian Goldsworthy (2003), p. 192
- ^ Goldsworthy (2006), p. 196
- ^ Nic Fields, p. 17
- ^ Phil Barker, p. 18
- ^ Kate Gilliver p. 24
- ^ Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts p 23
- ^ Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts p 24
- ^ Nic Fields, p. 13
26101064קרב סאביס