קרב ווז'
| מלחמה: מלחמת גאליה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 58 לפנה"ס – הווה (כ־2,082 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב ביבראקטה | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב נהר אקסונה | |||||||||||||||||
| מקום | גאליה, בסמוך להרי הווז' כיום בשטח אלזס שבצרפת | |||||||||||||||||
| עילה | סירובו של אריוביסטוס לסגת מגאליה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רומאי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב ווז' (Vosges 58 לפנה"ס) היה קרב גדול בין הרפובליקה הרומית לקואליציה הסואבית במהלך מלחמת גאליה. בקרב זה ניצח הצבא הרומאי תחת פיקודו של יוליוס קיסר את הקואליציה הסואבית תחת פיקודו של אריוביסטוס. הניצחון הרומאי סיים את הנוכחות הגרמאנית בשטח גאליה.
רקע
הסואבים היו קואליציה חזקה של שבטים גרמאנים מהגדה המזרחית של הריין. סואבים בראשותו של אריוביסטוס הוזמנו להתערב בסכסוך פנימי בתוך גאליה בין הסקוואנים והארוורנים מצד אחד ואיידואים מהצד השני. הסואבים הטו את הכף נגד האיידואים ואלה הפסידו בקרב. לאחר מכן, במקום לחזור לגדה המזרחית של הריין, החליטו הסואבים להתיישב בתוך גאליה ונכסו לעצמם חלק גדול משטחם של הסקוואנים, שהיו אלה שהזמינו אותם לגאליה מלכתחילה. גרוע מכך, מספרם עלה כעת לכדי 120,000 אנשים (כולל אזרחים).
לאחר תבוסת ההלווטים בקרב ביבראקטה פנו שבטים גאלים רבים, ובמיוחד האיידואים והסקוואנים שסבלו מאוד מהנוכחות הגרמאנת בגאליה, ליוליוס קיסר בבקשה שיתערב למענם ויסלק את הגרמאנים מגאליה. מבחינה חוקית היה קיסר בבעיה. מצד אחד האיידואים היו בעלי ברית רומאים, אך גם אריוביסטוס היה בעל ברית רומאי. לכן, לא הייתה לו עילה חוקית לתקוף את אריוביסטוס. העדר העילה החוקית לא הפריעה לקיסר, שהיה בתחילתו של מסע כיבוש נרחב בגאליה במטרה לזכות ביוקרה אישית וממון.
קיסר דרש במפגיע מאריוביסטוס לסגת מגאליה. המשא ומתן כשל והצדדים הגיעו לכדי עימות. הגרמאנים להתארגן לקרב והתקדמו לעבר וסונטיו (Vesontio; בזאנסון המודרנית), שהייתה העיר הראשית של הסקוואנים. קיסר לא רצה להפקיר את העיר לגורלה ומיהר לאזור בראש צבאו כדי ליירט את הצבא הגרמאני לפני שהוא הגיע לעיר. לאחר מנוחה קצרה בעיר יצא הצבא הרומי צפונה ופגש את הגרמאנים במישור אוכסנפלד (Ochsenfeld) שבאו-רן (Haut-Rhin) המודרני של צרפת בקרבת הר ווֹז' (Vosges) כ-130 ק"מ מווסונטיו.[1] מגעים דיפלומטיים נוספים שנוהלו במקום כשלו.
כוחות ופיקוד
הצבא הרומי
ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת
| סד"כ צבאו של יוליוס קיסר | |
|---|---|
| שם הלגיון ומספרו[2] | הערות |
| הלגיון השביעי קלאודיה (Claudia) | |
| הלגיון השמיני אוגוסטה (Augusta) | |
| הלגיון התשיעי היספנה (Hispana - ספרדי) | |
| הלגיון העשירי אקווסטריס (Equesteris - רכוב) | |
| הלגיון האחד-עשר קלאודיה | |
| הלגיון השנים עשר פולמינטה (fulminata, נגזר מ-fulmen - ברק; ידוע גם בכינוי ויקטריס [Victrix] - המנצח) | |
בתקופה זו הצבא הרומי היה צבא מקצועי וחייליו ראו בשירות בו קריירה ארוכת שנים. המבנה המבצעי החשוב ביותר בצבא הרומי היה הלגיון, שנחלק לקוהורטות. בלגיון שירתו אזרחים רומאים בתפקידי חיל רגלים כבד ולא נכללו בו חיילים קלי חימוש או פרשים. בנוסף ללגיונות שירתו בצבא הרומי חילות עזר שחייליהם גויסו מקרב עמים כבושים או מקרב שכירי חרב. חיילים אלו שירתו בחיל הפרשים וביחידות של חיל רגלים קל.
הלגיונר היה מוגן היטב בשריון שרשראות, מגן גדול סקוטום ועל ראשו קסדה טובה. שריונו של הלגיונר היה טוב כמו שריונו של האריסטוקרט הגאלי, אך היות שהאריסטוקרטים היו מעטים היווה השריון הכבד של הלגיונר יתרון מכריע בקרב. לחימושו השתמש הלגיונר בחרב גלדיוס שאורכה כ-50-65 ס"מ ונועדה בעיקר לדקירה, בפגיון כבד ובכידון הטלה כבד פילום. הפילום היה יעיל לטווח של כמה עשרות מטרים והיה מסוגל לפלח את המגן של היריב ואף להוציא אותו מכלל שימוש. כך נותר הלוחם הגאלי חשוף ללא מיגון אפקטיבי כלשהו, נתון לחסדי הלגיונר המשוריין בכבדות.
בתקופה זו נחלק הלגיון ל-10 קוהורטות (סדר גודל של גדוד, 480-600 לוחמים), כל אחת בת שש קנטוריות (סדר גודל של פלוגה, 80-100 לוחמים) תחת פיקודו של קנטוריון.[3] סביר להניח שבתחילת המערכה כלל כל לגיון כ-5,000 לוחמים,[4] ובסופה נותרו בו כ-4,000 בגלל האבידות בקרבות. בעקבות הרפורמה המריאנית כלל הלגיון אך ורק חיל רגלים כבד ולא היו בו כוחות קלים כלשהם או פרשים. בנוסף, כל לגיון כלל יחידות ארטילריה אורגניות. כל קנטוריה הייתה מצוידת בסקורפיון (סוג של בליסטרה קלה) ואילו לכל קוהורטה נוספה בנוסף לכך בליסטרה כבדה יותר. לגיון בתקן מלא כלל 60 סקורפיונים ו-10 בליסטרות.[5]
בגלל היעדר הפרשים בלגיונות נאלץ קיסר לגייס פרשים מקרב בעלי בריתו. מרביתם גויסו מקרב השבטים הגאלים שהיו נאמנים לו ומספרם השתנה משנה לשנה, אך בכל אופן לא היה גבוה במיוחד ועמד בממוצע על כ-3,000[6] עד כ-4,000 פרשים.[7] בשנת 55 דיווח קיסר בספרו שמשרתים בצבאו 5,000 פרשים, אם כי זה מספר חריג. בנוסף, שירתו בצבאו עוד כ-500 פרשים גרמאנים.[8]
כוחות רגלים קלים סופקו על ידי חיל העזר. שמם מטעה מעט; אמנם רבים אכן היו חמושים באופן קל ללא מיגון כבד, אך חלקם היו מוגנים היטב בשריון. השם "קל" מצביע לא רק על סוג החימוש, אלא בעיקר על צורת הלחימה: לגיונרים נלחמו במערך צפוף ואילו חיילי העזר נלחמו במערך פזור יותר. כוחותיו הקלים של קיסר כללו קלעים מהאיים הבלאריים, מטילי כידונים מנומידיה ועוד.
גרמאנים
הלוחמים הגרמאנים היו פראיים יותר מהגאלים וקשריהם עם תרבויות הים תיכוניות היה מצומצמים הרבה יותר. הגרמאנים נהגו להתיישב בכפרים ולא בנו ערים בצורות. בדומה לגאלים לא הייתה להם מסגרת צבאית מסודרת והלוחמים ציידו את עצמם בכלי הנשק. בדרך כלל לא השתמשו בשריון כלשהו מלבד מגן. השתמשו במגוון כלי נשק: חניתות, חרבות וגם אלות וגרזנים. גם הפרשים לא היו מוגנים בדרך כלל בשריון, אך שיתפו פעולה עם חיל רגלים קל ובכך שיפרו את יעילותם. במהלך המלחמה חיל הפרשים הגרמאני בדרך כלל הצליח להתגבר על חיל הפרשים הגאלי. מבחינה חיצונית היו גדולים יותר בממדי גופם מהגאלים והרומאים.[9] בניגוד לבני תרבויות הים התיכון נהגו ללבוש בגדי צמר כי פשתן היה מוצר מותרות באזורם.
הקרב
המערכה נפתחה בהמתנה מורטת עצבים שנמשכה חמישה ימים, במהלכה היו התכתשויות בין הפרשים של הצדדים, שבהם ניצחו בדרך כלל הפרשים הגרמאנים. כדי לאלץ את הגרמאנים לצאת לקרב החליט קיסר להקיף את עמדותיהם במחנות רומאים מבוצרים. בסופו של דבר, יצאו הגרמאנים מהמחנה ונערכו לקרב.
הצבא הגרמאני נערך לפי שבטים, כל שבט בגוש שלו. הצבא הרומי נערך בהתאם לשיטתו המקובלת בשלושה קווים מקבילים. בניגוד לקרב ביבראקטה, הפעם שילב קיסר את הלגיונות החדשים בקו, אחרי שהרגיש שהם צברו די ניסיון כדי לעמוד במשימה. הלגאטים והקווסטור לקחו על עצמם את הפיקוד על הלגיונות השונים, אם כי קיסר לא מוסר איזה לגאטוס פיקד על איזה לגיון.
הקרב היה קשה והישגי הצדדים היו זהים: בימינם הרומאים הצליחו להדוף את האגף הגרמאני, אך אגפם השמאלי היה נתון בסכנת קריסה. פובליוס ליקיניוס קראסוס, בנו של מרקוס ליקיניוס קראסוס, שפיקד על חיל הפרשים, ראה את הסכנה והורה ללגיונרים שהיו מוצבים בשורה השלישית לתגבר את האגף הנתון בסכנה. פעולתו הייתה יעילה והתגבורת הצליחה לייצב את המצב. בינתיים האגף הרומאי הימני הצליח לפרוץ את המערך הגרמאני והמוראל הגרמאני נפל.
משראו שכל תקוותם אבדה, שברו את השורות והתחילו לנוס לעבר הריין. הפרשים הרומאים רדפו אחרי הגרמאנים הנסוגים וטבחו ברבים מהם, אם כי אריוביסטוס הצליח לברוח. גורלו לא נודע ושמו לא הופיע לאחר מכן במקורות.
לקריאה נוספת
- גאיוס יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, ספר ראשון תרגום מלטינית, מבוא והערות משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ב (2011). (גרסה דיגיטלית של הספר בפרויקט גוטנברג) (באנגלית)
- פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי רומי: חייו של יוליוס קיסר, תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות: יוסף ג. ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, 1954.
- דיו קסיוס, היסטוריה, ספר 38
- Adrian Goldsworthy, Ceaser - The life of Colossus. Yale university press, 2006 pp. 224 - 232
- Peter Wilcox and Rafael Trevino, Barbarians against Rome: Rome's Celtic, Germanic and Gallic enemies. Osprey Publishing, 2000
- P.A. Brunt, Italian Manpower 225 BC - 29 AD. Oxford university press, 1971.
- Nic Fields, The Roman Army: The Civil Wars 88 - 31 BC. Osprey, 2008
- Kate Gilliver, Caeser's Gallic Wars. Osprey, 2002
קישורים חיצוניים
- מערכה נגד הגרמאנים באתר המוקדש לרומא העתיקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ מדידת המרחק בגוגל בין וסנוטיו והר ווֹז'
- ^ הטבלה על פי המקורות הבאים: טבלת הכוחות באתר ליוויוס; Lawrence Keppie, p. 56.
- ^ לפירוט אודות מספרי הלוחמים בלגיון ראו בהרחבה P. A. Brunt, pp. 687-693
- ^ Nic Fields, p. 11
- ^ Adrian Goldsworthy (2003), p. 192
- ^ Goldsworthy (2006), p. 196
- ^ Nic Fields, p. 17
- ^ Phil Barker, p. 18
- ^ Peter Wilcox and Rafael Trevino, p. 12
