קרב ביבראקטה
| מלחמה: מלחמת גאליה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 58 לפנה"ס – הווה (כ־2,082 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב אראר | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב ווז' | |||||||||||||||||
| מקום | ביבראקטה, גאליה (כיום בשטח צרפת) | |||||||||||||||||
| עילה | הגירת ההלווטים | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רומאי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב ביבראקטה (בלטינית: Bibracte) היה קרב גדול בין קואלייציית השבטים ההלווטית לצבא הרומי בראשותו של יוליוס קיסר שהתחרש בשנת 58 לפנה"ס במהלך מלחמת גאליה. היה זה הקרב הסדור הגדול הראשון שניהל יוליוס קיסר בעת כיבושה של גאליה. יוליוס קיסר השתמש בבקשות הגאלים לעזרה מפני ההגירה ההלווטית כדי להרחיב את תחום ההשפעה הרומית בגאליה ועל ידי כך לזכות בעילה החוקית שהיה זקוק לה כדי להתחיל בכיבושה של גאליה. הוא הציג עצמו כמגן הגאלים מפני פולשים שונים ומכונן הסדר באזור זה. בפועל לא רק שלא הגן על הגאלים, אלא שיעבד אותם וכבש את ארצותיהם.
הקרב היה שיאו של עימות בין שבט ההלווטים ובעלי בריתם שביקשו להגר לגאליה ויוליוס קיסר שביקש למנוע זאת מהם. ההלווטים חשו לא בטוחים במולדתם שלא הצליחה לכלכל את אוכלוסייתם הגדולה וחשו בלחץ השבטים הגרמאנים שביקשו להתיישב במקום. הפתרון שבחרו היה הגירה מערבה לעבר גאליה, שנראתה להם מטרה קלה יותר מאשר התמודדות עם השבטים הגרמאנים. תבוסת ההלווטים בקרב הייתה מוחצת. מרביתם נהרגו או נפוצו לכל עבר ורק בערך שליש חזרו למולדתם לאחר התבוסה. רק שבט הבויים (Boii) הקטן הורשה להתיישב בגאליה.
רקע
הסיבה המידית לקרב, כמו גם למלחמת גאליה כולה, היא הגירת ההלווטים מאזור השפלה השווייצרית לגאליה. הכנות ההגירה ההלווטיות היו ידועות עוד בשנת 60 לפנה"ס. השבטים הגאלים, ובמיוחד האיידואים, חששו מהגירתו של שבט חזק זה שהיה עשוי לפגוע במאזן הכוחות בתוך גאליה פנו לרומא בבקשת סיוע. כשההגירה החלה הלכה למעשה, היה יוליוס קיסר נציב בגאליה קיסאלפינה ואיליריקום. קיסר שחיפש לעצמו הזדמנות לזכות בתהילה על ידי יציאה למלחמה מיהר לנצל את ההזדמנות.[3]
הפגישה הראשונה בין ההלווטים לרומאים הייתה על גדות נהר הרון בסמוך לאגם ז'נבה. כאן ניצב לגיון בודד, הלגיון העשירי אקווסטריס שהיה ערוך על הגדה המערבית של הנהר. ההלווטים ביקשו לחצות את הנהר, אך קיסר התנגד וביצר את הגדה שלו. הגאלים נואשו וחליטו לעקוף את עמדות הצבא הרומי ופנו צפונה לעבר הרי היורה. קיסר הותיר את הלגיון לשמור על המעבר ויצא בבהילות ללב גאליה קיסאלפינה לגייס את יתרת כוחותיו, עליהם הוסיף שני לגיונות ויצא בבהילות בעקבות הגאלים.
קיסר הצליח להדביק את הגאלים ליד נהר אראר (סון המודרנית). מרבית הגאלים חצו כבר את הנהר, אך שבט הטיגורונים עדיין שהה בגדה שאליה הגיעו הרומאים. בקרב קצר שהתפתח במקום הצליח קיסר להביס את הגאלים, שלא היו מוכנים לעימות עם הצבא הרומי. בני השבט שלא נהרגו בקרב נפוצו לכל עבר וקיסר המשיך במרדפו אחרי ההלווטים ובני בריתם. הוא הדביק אותם לבסוס ליד ביבראקטה, העיר המרכזית של שבט האיידואים וקרב גדול התפתח במקום.
כוחות ופיקוד
הרומאים
הצבא הרומי
ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת
| סד"כ צבאו של יוליוס קיסר | |
|---|---|
| שם הלגיון ומספרו[4] | הערות |
| הלגיון השביעי קלאודיה (Claudia) | |
| הלגיון השמיני אוגוסטה (Augusta) | |
| הלגיון התשיעי היספנה (Hispana - ספרדי) | |
| הלגיון העשירי אקווסטריס (Equesteris - רכוב) | |
| הלגיון האחד-עשר קלאודיה | לא לקח חלק פעיל בקרב |
| הלגיון השנים עשר פולמינטה (fulminata, נגזר מ-fulmen - ברק; ידוע גם בכינוי ויקטריס [Victrix] - המנצח) | לא לקח חלק פעיל בקרב |
בתקופה זו הצבא הרומי היה צבא מקצועי וחייליו ראו בשירות בו קריירה ארוכת שנים. המבנה המבצעי החשוב ביותר בצבא הרומי היה הלגיון, שנחלק לקוהורטות. בלגיון שירתו אזרחים רומאים בתפקידי חיל רגלים כבד ולא נכללו בו חיילים קלי חימוש או פרשים. בנוסף ללגיונות שירתו בצבא הרומי חילות עזר שחייליהם גויסו מקרב עמים כבושים או מקרב שכירי חרב. חיילים אלו שירתו בחיל הפרשים וביחידות של חיל רגלים קל.
הלגיונר היה מוגן היטב בשריון שרשראות, מגן גדול סקוטום ועל ראשו קסדה טובה. שריונו של הלגיונר היה טוב כמו שריונו של האריסטוקרט הגאלי, אך היות שהאריסטוקרטים היו מעטים היווה השריון הכבד של הלגיונר יתרון מכריע בקרב. לחימושו השתמש הלגיונר בחרב גלדיוס שאורכה כ-50-65 ס"מ ונועדה בעיקר לדקירה, בפגיון כבד ובכידון הטלה כבד פילום. הפילום היה יעיל לטווח של כמה עשרות מטרים והיה מסוגל לפלח את המגן של היריב ואף להוציא אותו מכלל שימוש. כך נותר הלוחם הגאלי חשוף ללא מיגון אפקטיבי כלשהו, נתון לחסדי הלגיונר המשוריין בכבדות.
בתקופה זו נחלק הלגיון ל-10 קוהורטות (סדר גודל של גדוד, 480-600 לוחמים), כל אחת בת שש קנטוריות (סדר גודל של פלוגה, 80-100 לוחמים) תחת פיקודו של קנטוריון.[5] סביר להניח שבתחילת המערכה כלל כל לגיון כ-5,000 לוחמים,[6] ובסופה נותרו בו כ-4,000 בגלל האבידות בקרבות. בעקבות הרפורמה המריאנית כלל הלגיון אך ורק חיל רגלים כבד ולא היו בו כוחות קלים כלשהם או פרשים. בנוסף, כל לגיון כלל יחידות ארטילריה אורגניות. כל קנטוריה הייתה מצוידת בסקורפיון (סוג של בליסטרה קלה) ואילו לכל קוהורטה נוספה בנוסף לכך בליסטרה כבדה יותר. לגיון בתקן מלא כלל 60 סקורפיונים ו-10 בליסטרות.[7]
בגלל היעדר הפרשים בלגיונות נאלץ קיסר לגייס פרשים מקרב בעלי בריתו. מרביתם גויסו מקרב השבטים הגאלים שהיו נאמנים לו ומספרם השתנה משנה לשנה, אך בכל אופן לא היה גבוה במיוחד ועמד בממוצע על כ-3,000[8] עד כ-4,000 פרשים.[9] בשנת 55 דיווח קיסר בספרו שמשרתים בצבאו 5,000 פרשים, אם כי זה מספר חריג. בנוסף, שירתו בצבאו עוד כ-500 פרשים גרמאנים.[10]
כוחות רגלים קלים סופקו על ידי חיל העזר. שמם מטעה מעט; אמנם רבים אכן היו חמושים באופן קל ללא מיגון כבד, אך חלקם היו מוגנים היטב בשריון. השם "קל" מצביע לא רק על סוג החימוש, אלא בעיקר על צורת הלחימה: לגיונרים נלחמו במערך צפוף ואילו חיילי העזר נלחמו במערך פזור יותר. כוחותיו הקלים של קיסר כללו קלעים מהאיים הבלאריים, מטילי כידונים מנומידיה ועוד.
פיקודו של הצבא הרומאי והטקטיקה
המפקד העליון של הצבא הרומאי בקרב היה גאיוס יוליוס קיסר. על כל קנטוריה פיקד קנטוריון, שהיה קצין מקצועי. הקנטוריונים היוו את עמוד השדרה של הצבא הרומי; תפקידם לא הוגבל רק לפיקוד על הקנטוריה, אלא גם לאימון החיילים ולפיקוח על המשמעת בקנטוריה. על הלגיון עצמו פיקדו שישה טריבונים, חלקם לא היו אנשי צבא מקצועיים והיו צעירים בתחילת דרכם הפוליטית, אך חלקם היו בני מעמד הפרשים והיו קצינים מנוסים ששירתו בלגיון זמן רב.[11] יחד עם זאת, אף טריבון לא מונה למפקד עליון של הלגיון. בכל שנה נבחרו ברומא 24 טריבונים, אך רק חלק מהם יועדו לתפקידים צבאיים. לכן, סביר להניח שרוב (או אפילו כל) הטריבונים מונו על ידי קיסר עצמו. בנוסף, היו בלגיון בעלי תפקידים נוספים.[12]
חיל הרגלים הכבד היה עמוד השדרה של הצבא הרומי והיה חיוני להצלחתו הטקטית בקרב. הצבא הרומי פיתח טקטיקות מתוחכמות רבות שהיו המתקדמות ביותר בחלק זה של העולם. החלוקה של הצבא ליחידות משנה גדולות - הלגיונות, וחלוקת הלגיונות ליחידות משנה קטנות יותר - הקוהורטות, איפשרה גמישות טקטית שלא הייתה קיימת אצל יריביהם הגאלים. כל אחד מהלגיונות ומהקוהורטות הללו היה מסוגל לפעול באופן עצמאי, הן במנותק מהצבא העיקרי והן בתוך הקרב כיחידות משנה שאפשרו למפקד להעביר כוחות בין האגפים וליצור עתודה בת קיימא.[13]
בקרב התפרס הצבא הרומי בדרך כלל במבנה מסורתי של שלושה קווים על פי תבנית שחמט (ראו איור). במידת הצורך הקווים היו יכולים לשנות את המבנה לטריז משונן שהיה מסוגל לשבור את קווי האויב. נגד התקפת פרשים נהגו הרומאים להסתדר בריבועים כשהם מכוונים את כידוניהם אל מחוץ לריבוע. כלי הארטילריה הרבים של הצבא הרומי (כמה מאות בסך הכל בצבאו של קיסר) היו יעילים לטווח של כמה מאות מטרים - פי כמה מהטווח של הקשת. כלי נשק אלה שימשו לצליפה באריסטוקרטים ובמפקדים של הצד השני, שהיו קלים לזיהוי בגלל השריון הטוב שעטו לגופם.
הקרב התחיל בדרך כלל במטח כידוני פילום, מטווח קצר מאד - 30 עד 15 מטרים, ולאחר מכן הסתערות מיידית תוך כדי צעקת קרב, בלי לתת לאויב שהות להתאושש.[14] מיד עם המגע עם האויב, הלגיונרים בקוהורטות של השורה הראשונה נתנו מכה עם המגן בפניו של היריב ושלפו את חרב הגלאדיוס ששימשה בעיקר לדקירה. אם ההסתערות הראשונה לא הצליחה, היה המפקד משלב את הקו השני והשלישי או מנסה לאגף את האויב.[15] אם דבר מזה לא עזר, הייתה מופעלת העתודה כדי ליצור נקודת כובד ולפרוץ בעזרתה את קווי האויב.
גאלים
המהגרים
הגאלים לא הותירו עדות כתובה, לכן קשה לשחזר את ממדי הצבא הגאלי שלקח חלק בקרב. יוליוס קיסר טוען בספרו מלחמת גאליה שההלווטים ערכו מפקד וכתבו את התוצאות באותיות יווניות והמפקד מנה כביכול 368,000 מהגרים, מהם כ-92,000 לוחמים. בהיעדר נתון אחר, משתמשים בדרך כלל בנתון זה.
בקרבת שדה הקרב נכחו לא רק הלוחמים הגאלים, אלא גם נשים, זקנים וילדים. הנשים לקחו לעיתים חלק בלחימה, אך מרביתן נותרו במחנה.
קיסר מוסר שקבצות אלה לקחו חלק בהגירה ההלווטית:
- הלווטים עצמם שהיו מחולקים ל-4 שבטי משנה ועוד 4 שבטים נוספים
- טולינגים (Tulingi)
- לאטובריגים (Latobrigi)
- בויים (Boii)
- רורקים (Rauraci)
צורת הלחימה
החיילים הגאלים רכשו את כלי נשקם בעצמם. החיילים היעילים ביותר בצבא הגאלי הגיעו מקרב האצולה הלוחמת, אך אלה היו מעטים וגם הם לא התאמנו באופן מסודר, אלא הסתמכו בעיקר על גבורה אישית שהתאימה לאורח הלחימה הגאלי. שיטה זו, המסתמכת על גבורה אישית, הייתה נחותה יחסית לשיטה שנקטו בה הלגיונרים שנלחמו כיחידה מלוכדת אחת. חלק הארי של הצבא גויס מקרב האיכרים שהיו חסרי הכשרה צבאית ויעילותם הצבאית הייתה מעטה.
הלוחמים הגאלים היו בדרך כלל לא מוגנים בשריון גוף ורק האריסטוקרטים העשירים היו יכולים להרשות לעצמם שריון שרשראות.[16] נעשה שימוש מסוים בקסדות שיוצרו באיכות טובה, אך גם אלו לא היו נפוצות במיוחד. להגנתם השתמשו בעיקר במגן גדול עשוי מעץ, שהיה חיוני גם לצורת הלוחמה הגאלית. להתקפה השתמשו הגאלים בעיקר בחרבות ארוכות,[17] שהיו גדולות בהרבה מגלדיוס, החרב הרומית הטיפוסית. אורכה של החרב הגאלית בתקופה זו הגיע עד כ-90 ס"מ. החרב נועדה בעיקר לשיסוף ורבות היו עם קצה מעוגל. הגאלים השתמשו גם בחניתות קשתות, כידונים וקלע, אך אלה היו נפוצים פחות מהחרבות הארוכות.
הפרשים הגאלים היו מורכבים בעיקר מבני האצולה העשירה ולכן חמושים טוב יותר. סביר להניח שרובם חבשו קסדות ורבים עטו על גופם שריון.[18] בנוסף לשריון הגוף, השתמשו במגן, לרוב עגול או מאורך. הפרשים נלחמו בדומה לרגלים בחרבות כבדות, אך השתמשו גם בחניתות.
העדר הקצינים המקצועיים מנעה מהגאלים יצירת טקטיקה גמישה. מבנים טקטיים מורכבים לא היו קיימים וגם לא הייתה קיימת חלוקה ליחידות משנה. הלוחמים הגאלים נלחמו כפרטים בודדים בתוך קבוצה ולא כגוף אחד. בקרב עצמו, הטקטיקה העיקרית הייתה הסתערות במהירות גבוהה בניסיון לשבור את שורות האויב. אם קווי האויב לא נשברו, חזרו על ההסתערות במהירות גבוהה וצעקות קרב וכך שוב ושוב עם הפסקות קלות למנוחה עד שהאויב נשבר או הצבא הגאלי נסוג. שיטת לחימה זו לא הייתה גמישה, אך הייתה מפחידה מאד ובמקרה של אויב לא נחוש היה בה עצמה מספיקה כדי לשבור את שורותיו.[19] טקטיקה זו שימשה את צאצאי הקלטים הסקוטים עד המאה ה-18 וסופה בהסתערות בקרב קלודן (1746).
הקרב
ערב הקרב החליט קיסר לפצל את צבאו ולמען החשאיות התקרב אליו בלילה. הוא שלח את סגנו, הלגאטוס טיטוס לאביינוס עם שני לגיונות לכבוש עמדה בראש גבעה הסמוכה למחנה ההלווטי. יוליוס קיסר יצא עם 4 לגיונות נוספים לכיוון המחנה ההלווטי עצמו. תוכניתו הייתה לתקוף את המחנה ההלווטי עם ארבעת הלגיונות שתחת פיקודו הישיר וברגע הקריטי להורות ללאביינוס לתקוף מעמדתו העדיפה.
עם עלות השחר דיווח סיור רכוב שסרק את השטח לפני שדרת צבאו של קיסר שהגבעה המדוברת תפוסה על ידי הלווטים ולא על ידי לאביינוס כמתוכנן. בגלל השעה המאוחרת לא ניתן היה לאמת את הדיווח וקיסר המתין עד אור הבוקר כדי לגלות לשלוח סיור נוסף ולברר באופן ודאי את זהות הכוח הניצב בראש הגבעה. הסיור נשלח עם שחר וגילה שהגבעה תפוסה על ידי אנשיו של לאביינוס ולא על ידי ההלווטים כפי שדיווח הסיור הקודם יום לפני כן. היות שגורם ההפתעה אבד, החליט קיסר לסוב על עקבותיו ולחזור לביבראקטה ולחדש את מלאי האספקה. הדבר נודע להלווטים ואלה החליטו לתקוף את הצבא הרומי בדרך.
התקפת הפתע הגאלית כשלה ויוליוס קיסר גילה את כוונותיהם והספיק לערוך את כוחותיו בתבנית קרבית. בתחילת הקרב תפס יוליוס קיסר עמדה עדיפה בראש גבעה וחילק את צבאו לשני חלקים. החלק הקטן יותר כלל את שני הלגיונות החדשים והלא מנוסים (11 ו-12) ואת חיל העזר. שני הלגיונות האלה הציבו בתוך מחנה מבוצר כעתודה זמינה. את יתרת צבאו שכלל 4 לגיונות מנוסים הציב בחזית, פרוסים בשלושה קווים, כמקובל בתורת הלחימה הרומית. יתרה מכך, החליט קיסר באופן חריג וחד פעמי לרדת מסוסו וניצב עם חייליו הרגליים. היות שזה היה הקרב הגדול הראשון במערכה, חש קיסר שעליו לעשות זאת. כדי לחזק את רוחם של חייליו, אך פגע ביכולת השליטה של קיסר על צבאו. הייתה זו הפעם היחידה במלחמת גאליה שבה ירד מראש מהסוס כדי להיות קרוב לחיל הרגלים.
ההלווטים הסתדרו מולו בגוש צפוף בלי חלוקה ליחידות משנה ותקפו את הרומאים שניצבו במעלה הגבעה. ההתקפה הראשונה נתקלה במטח כידוני הפילום שהוטלו עליהם מלמעלה. הלווטים רבים נפגעו ורבים אחרים אבדו את מגניהם שהפכו לחסרי תועלת אחרי שהפילום ננעץ בהם. מיד לאחר מטח כידוני הפילום, בעוד ההלווטים עדיין המומים מהאבדות שספגו, תקפו הרומאים מעמדתם העדיפה את העמדות ההלווטיות. ההלווטים נלחמו בגבורה, אך הרומאים החלו לגבור עליהם והמערך שלהם החל להתפורר.
בשלב זה הופיעה תגבורת הלווטית של 15,000 לוחמים שהורכבה מבני שבטי הבויים והטולינגים באגפו של הצבא הרומי. גם הכוחות שניצבו מול חזית המערך הרומי, שידדו את מערכיהם ותקפו במשנה מרץ את הקו הרומי. קיסר לא רצה לשתף את חייליו הלא מנוסים ששהו במחנה וניצבו בעתודה. במקום להשתמש בהם, הורה ללגיונרים, שניצבו בשורה השלישית של המערך שלו וטרם השתתפו בקרב, לפנות לעבר האיום ולטפל בו.
ההלווטים נחמו בעוז, אבל הרומאים התגברו על כוח התגבורת ההלווטי באגפם. גם הכוחות ההלווטים שניצבו בחזית הצבא הרומאי החלו לסגת. לחימה עזה במיוחד התפתחה ליד המחנה ההלווטי. כאן ההלווטים נלחמו ליד משפחותיהם והרגישו שהם מגינים על היקר להם מכל והקרב הגיע לרגעי השיא שלו. הרומאים הצליחו בסופו של דבר לשבור את ההתנגדות ההלווטית.
ההלווטים ניתקו מגע ונסו. הרומאים הדביקו אותם לאחר כמה ימים וקיסר הורה להם לחזור לארצותיהם ורק שבט הבויים הקטן הורשה להתיישב בתוך גאליה.
לקריאה נוספת
- גאיוס יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, ספר ראשון תרגום מלטינית, מבוא והערות משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ב 2011. (גרסה דיגיטלית של הספר בפרויקט גוטנברג) (באנגלית)
- פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי רומי: חייו של יוליוס קיסר, תרגום מיוונית, מבוא והערות: יוסף ג. ליבס, ירושלים, מוסד ביאליק, 1954.
- דיו קסיוס, היסטוריה, ספר 38
- Adrian Goldsworthy, Ceaser - The life of Colossus, Yale University Press, 2006, pp. 212 - 223
- Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts, Osprey, 1985
- Peter Wilcox and Rafael Trevino, Barbarians against Rome: Rome's Celtic, Germanic and Gallic enemies, Osprey, 2000
- P.A. Brunt, Italian Manpower 225 BC - 29 AD, Oxford University Press, 1971
- Nic Fields, The Roman Army: The Civil Wars 88 - 31 BC, Osprey, 2008
- Kate Gilliver, Caeser's Gallic Wars, Osprey, 2002
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרב ביבראקטה |
הערות שוליים
- ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה 1.29
- ^ Goldsworthy (2006), p. 223
- ^ A. N. Sherwin-White. "Caesar as an Imperialist". Greece & Rome, Second Series, Vol. 4, No. 1 (Mar., 1957), p. 36
- ^ הטבלה על פי המקורות הבאים: טבלת הכוחות באתר ליוויוס; Lawrence Keppie, p. 56.
- ^ לפירוט אודות מספרי הלוחמים בלגיון ראו בהרחבה P. A. Brunt, pp. 687-693
- ^ Nic Fields, p. 11
- ^ Adrian Goldsworthy (2003), p. 192
- ^ Goldsworthy (2006), p. 196
- ^ Nic Fields, p. 17
- ^ Phil Barker, p. 18
- ^ Adrian Goldsworthy (2003) p. 49
- ^ .Adrian Goldsworthy (2006), p 193
- ^ Nic Fields, p. 34
- ^ Nic Fields, p. 37
- ^ Nic Fields, p. 41
- ^ Kate Gilliver p. 24
- ^ Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts p 23
- ^ Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts p 24
- ^ Nic Fields, p. 13
