קלוד ג'רוויס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קלוד סקודמור ג'רוויס[1] (Claude Scudamore Jarvis;‏ 20 ביולי 1879 לונדון – 8 בדצמבר 1953, רינגווּד, המפשייר). איש צבא בריטי. שירת במזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה. היה מושל חצי-האי סינַי מטעם ממשלת מצרים בשנים 1923–1936. סופר פורה ושנון. נודע בכתביו על אורח חייהם של תושבי מדבריות המזרח התיכון.

קורות חייו

התגייס כצוער לצי הסוחר הבריטי ב-1896, בהיותו כבן 17. ב-1899, עם פרוץ מלחמת הבורים השנייה, התנדב לשירות בצבא ולקראת סופהּ הועלה לדרגת קצונה. חזר מדרום אפריקה לאנגליה ב-1902, הצטרף לצבא הקבע והוצב באירלנד. בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה עסק גם בכתיבה עתונאית, בעיקר בנושאי טבע, ציד ודיג. במהלך שירותו במלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל ובמצרים, שאז קוּדם לדרגת מייג'ור, גברה התעניינותו בערבים ובשפה הערבית. בתום המלחמה צורף למינהלת מחוזות הסְפַר המצרית החדשה בהמלצת הגנרל רג'ינלד וינגייט, מי שהיה הנציב העליון הבריטי בסודאן ובמצרים. מ-1918 ועד 1922 הועסק בחבלי המדבר המערבי של מצרים, תחילה כמנהל הנפה המקומית מטעם ממשלת מצרים באלעַמרִיָה שממערב לאלכסנדריה, ואחרי כן כמושל נאות המדבר שבגבולות מדבר לוב – בַּחרִיָה, פראפרה דאח'לָה וח'ארגָה. בתקופה זו השתתף במסעות חקירה בחלקים הלא נודעים של האזור. ב-1922 מונה לסגנו של מושל סיני, קולונל אלפרד פרקר (Alfred Chevallier Parker), ושנה לאחר מכן החליף את פרקר בתפקידו כמושל סיני.[2] בתפקיד זה כיהן עד לפרישתו ב-1936 בעקבות תמורות המשטר במצרים.

בשובו מסיני לאנגליה ב-1936 התמסר לטיפוח נחלתו הכפרית ולכתיבה. במשך 14 שנים, עד לפטירתו ב-1953, כתב ספרים, בעיקרם על המזרח התיכון, נשא הרצאות וכן שימש כחבר מערכת כתב-העת Country Life ותרם לו טור קבוע בשם "הערות של איש הכפר" בנושאי טבע וחקלאות, ציד ודיג.

הספרים והמאמרים שפִרסם ג'רוויס על מדבריות המזרח התיכון, ואשר זכו למהדורות לא מעטות, העניקו מידע התחלתי חשוב למדריכים ולחוקרים הישראלים בסיני מיָד אחרי יוני 1967. בתרומותיו לחקר סיני יש למנות את התיאורים של אורחות חיי הבדואים וסדרי החוק במקומותיהם, את תסקיריו על הדרכים העבירות לרכב ממונע ברחבי סיני, את התצפיות בבעלי-חיים – מן השלווים הנודדים בצפון סיני ועד עקבותיהם החמקמקות של הנמרים[3] בדרום סיני – את הדיווחים על הדיג בימת ברדוויל, על הדגה בחופי דרום סיני, על כלבי הסאלוקי (שאותם חיבב באופן מיוחד), על העז ההרסנית ועל המלחמות במכת הארבה. ג'רוויס הקדיש תשומת לב לשרידי עבר– ממבני "עפיפונים" לציד בעלי-חיים ועד אתרי הערים העתיקות בנגב, כמו חלוצה, שבטה ועבדת. סברותיו בדבר תוואי הנדידה של עם ישראל בצאתו ממצרים ואיתורו של הר סיני[4] נשמעו בקרב חובבים וחוקרים כאחד.[5]

ג'רוויס החל בכתיבת ספריו בעידודו של הסופר רודיארד קיפלינג, חסיד "האימפריאליזם הנאור", שהכיר את רשימותיו בעיתונות ואף התארח בביתו באל-עריש. כתיבתו של ג'רוויס רבת חן ושנונה, ויש בעמדותיו כאלה השוברות מוסכמות.[6] אכזבתו מאורחם ורבעם של הבדואים הביאה אותו לדברי ביקורת נוקבים (קרא לבדואי "אבי המדבר" משום שהוא-הוא המדרדר את סביבתו לכלל שממה; רגז על מצבן של הנשים בחברה הבדואית), ואולי גם לטעויות בהבנת מנהגיהם.[7] ג'רוויס גילה חמלה כלפי מצוקתם של יהודי אירופה בשנות ה-30 ונטה אהדה גלויה להתיישבות הציונית בארץ-ישראל.[8][9]

ג'רוויס בסינַי

קובץ:CS Jarvis Governo of Sinai -1929.jpg
ק"ס ג'רוויס, מושל סינַי, במסדר חיל הגמלים הסודאני, 1929

תפקידים רבים מילא ג'רוויס בהיותו מושל סינַי: גם בונה דרכים, גשרים וסכרים, גם דואג לחקלאות, לגידול מקנה וצאן, גם פקיד מכס, גם קצין משטרה וגם מפקח על החינוך.[10] ג'רוויס התמסר במיוחד לפיתוח החקלאות המדברית, שבה ראה מוצא מחיי המחסור של תושבי המדבר. האמונה בהיתכנות חקלאות במדבר הצחיח באה לג'רוויס מהכרת שרידי המערכות החקלאיות העתיקות בנגב ובסיני. הודות לשיקום המערכות הללו נוצרה נאת קודיראת, ובעת פרישתו ב-1936 היו בה כ-1200 דונם מעובדים ונטועים, בעיקר זיתים.[11] ג'רוויס יזם את בניית סכר רואפעה על נחל אל-עריש[12] וכן ערך ניסיונות בייצוב חולות על ידי גידור. בקִרבת ביתו באל-עריש הקים גן ירק לדוגמה; תחילה נשאבו מים להשקיה ב"סַקִיָה" ואחרי כן – במשאבה מנועית. מפעליו אלה הוזנחו, ובשׁיבָה לסינַי ב-1967 התברר כי הבדואים "זוכרים את ג'ארוויס, אך את תורתו זנחו".[13] את שירותו בסינַי סיכם במילותיו של סוויפט:[14] "אשר יוכל להצמיח שתי שבלי דגן או שני קני-עשב במקום בו לפנים לא צמח כי אם אחד – יעשה שירות גדול יותר לאנושות מכל המון המדינאים יחד".

ידיעותיו בערבית והֵכרותו את מנהגי הבדואים איפשרו לג'רוויס ביי, ככינויו בפיהם, ליישב בהצלחה סכסוכים שבטיים, הן מקומיים והן חוצי גבולות, ולהשליט סדר ברחבי סיני. בתקופתו נבלמו הסחר בסמים אסורים ומעשי השוד. לזכותו נזקפה הדברת מחלת הקדחת בסיני. בדאגתו לרווחת הבדואים ביקש ליצור עבורם תשתית חקלאית. מפעלו הגדול היה הבנייה והשיקום של הסכרים והמדרגות, מאגורות המים ("חרבות") והתעלות שבאפיק ואדי קודיראת[15], דרומית לניצנה, שבאמצעותם נוצרה נאת המדבר הגדולה בסיני. ג'רוויס עסק לא מעט בשיפור הדרכים (עד זמנו לא היו דרכים סלולות לרכב מנועי בסיני). הוא יזם וליווה את סלילת הכביש שבין רפיח לפורט סעיד, ובין היתר דאג לסלילת כביש ראוי במעבר המיתלה ושִכלל את המעבר בראס אלנקב שעל הדרך מסיני לעקבה.

לאות הוקרה על פועלו העניק לו מלך מצרים פואד הראשון, ב-1931, את עיטור מסדר הנילוס (בדרגת מפקד). ב-1933 הוענקה לו דרגת קצין (OBE) במסדר האימפריה הבריטית ואחרי פרישתו לגמלאות ב-1936 – דרגת עמית (CMG) במסדר מיכאל ה"קדוש" וג'ורג' ה"קדוש". על פיתוח סיני עוטר ב-1938 ב"מדליית לורנס" על ידי החברה המלכותית הבריטית לענייני אסיה.[16]

ספריו

Yesterday and To-day in Sinai (1931);Three Deserts. Experiences in Egypt (1936); Oriental Spotlight: A humorous guide to travel in the East (under the pseudonym Rameses; 1937); Desert and Delta: An account of modern Egypt (1938); The Back Garden of Allah (1939); Through Crusader Lands (1939); Arab Command: The biography of Lieutenant-Colonel F. W. Peake Pasha (1942); Scattered Shots (1942); Heresies and Humours (1943); Half a Life: Reminiscences (1943); Happy Yesterdays (1948); Innocent Pursuits (1953)

תרם מאמרים (באנגלית) לרבעון של הקרן לחקר ארץ ישראל (PEQ), לכתב-העת של החברה המלכותית למרכז אסיה Royal Central Asian Journal ולכתב-העת Antiquity.

מתוך כתביו הרבים הופיעו (בעברית) הספר שבטי ערב (1946) – לקט פרקים מספריו הנוגעים לבדואים, וכן החוברת ואדי קודיראת – פרק מתורגם מתוך Desert and Delta (הדפסת מדרשת שדה-בוקר, 1967)

ראו גם

נמר סיני

לקריאה נוספת

  • מ.א. (מיכאל אסף), "מיומנו של מושל אנגלי", דבר, חלק א' 23.5.1937 עמ' 2–3, חלק ב' 24.5.1937 עמ' 2–3
  • צ.ס. ז'ארויס, שבטי ערב (תרגום: זאב שרף), הוצאת עֹפֶר, ירושלים, 1946; בספר כונסו פרקים מכתביו הנוגעים לבדואים
  • צבי אילן, סיני ורצועת עזה – דרכים ואתרים, מפעלי תרבות וחינוך, 1968 (בייחוד פרק 10, "עין קודיראת וקוסיימה – 'הנס הירוק' של קדש ברנע", עמ' 97–111)
  • ק.ס. ג'ארויס, עין קודיראת (פרק מתוך הספר Desert and Delta בתרגום אבנר עופר), מדרשת שדה בוקר – בי"ס שדה, נובמבר 1967
  • Ronald Wingate, "Jarvis, Claude Scudamore" (1879–1953), Oxford Dictionary of National Biography, 2004, pp. 542–3

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ באזכוריו בעברית אוית שמו גם ז'ארויס, ז'רוויס, ג'ארויס, ג'רביס
  2. ^ לזכרו הקים ג'רוויס את "מצבת פרקר" בפתחו המזרחי של מעבר המיתלה; המצבה נהרסה ואיננה עוד
  3. ^ מסר חלקי פרטים שניצודו למוזיאון הטבע בלונדון (שהיה בתקופתו חלק מן המוזיאון הבריטי), ותת-המין נמר סינַי נקרא על שמו – Panthera pardus jarvisi
  4. ^ זיהה את הר סיני בג'בּל חַלאל. מכיוון שידע ערבית הבין את משמעות השם "חלאל" כ"חוקי", "כשר", בניגוד לחוקרים שקראו את שם ההר בהתאם להגייה ולתעתיק בשפות אירופה, שלא בחי"ת אלא בה"א (יוסף גינת, "למשמעותם של שמות הרים בסיני", טבע וארץ, כרך י"א, תשכ"ט–1969, חוב' ד', עמ' 190–192)
  5. ^ עיקרן רוכזו במאמרו על מסעות בני ישראל במדבר שפורסם ב-1938 ברבעון הקרן לחקר ארץ ישראל (PEQ; כרך 70, עמ' 40-25)
  6. ^ לדוגמה, ג'רוויס תמך בהתרת השימוש בחשיש "במידה מועטת". לטענתו, "לחשיש יש סגולה מעוררת ומשקיטה, והפלאח הזקן, אחרי שתים-עשרה שעות עבודה קשה בשדה, רגיל לשוב לביתו בערב ולעשן מקטרת של חשיש. הפעולה היא בדיוק כזו של ויסקי וסודה על האנגלי אחרי יום קשה." צוטט אצל מיכאל אסף במאמרו "מניסיונו של מושל אנגלי", דבר, 24.3.1937 עמ' 2–3
  7. ^ כגון לגבי יחסם לעצים; ראו במאמריו של יצחק ביילי, "יסודות של שימור הטבע בתרבות הבדואים" (הרצאה ביום עיון בנושא הבדואים לזכר יצחקי נצר, 1976) וכן "שימור הטבע בסגנון בדואי" (טבע וארץ, י"ט, 1977, עמ' 218–221)
  8. ^ משה שרת מציין ביומנו את דבריו של ג'רוויס "במעון 'פלסטין אקספלוריישן פונד'" (PEF) בלונדון ביום 25.2.1937 (משה שרת, יומן מדיני 1937, עם עובד, פרק 17, 25.2.1937)
  9. ^ ג'רוויס הגיב בפומבי על תוכנית החלוקה שהציעה ועדת פיל בשנת 1937: "מושל סיני לשעבר בעד מסירת הנגב ליהודים: 'האיכר היהודי מסוגל להחיות שממה זו'", דבר, 15 ביולי 1937, עמ' 7
  10. ^ מנסיונו של מושל אנגלי, דבר, 24 במרץ 1937
  11. ^ ג'רוויס ייבא מתוניס שתילי זיתים מזן "שימלאלי" לשמש ככנות בבוסתני הזיתים בנאת קודיראת. כנות השימלאלי עמדו בתלאות שפקדו את הנאה אחרי הנזקים למערכת ההשקיה וההזנחה רבת-השנים של הנטיעות שם, והן ששימשו בפיתוח הישראלי של זנים חדשים, כגון "ברנע" ו"קדש"
  12. ^ כך כותב זאב וילנאי בערך "רָוַפְעָה", אנציקלופדיה אריאל, עם עובד, תל אביב 1980, עמודה 7404; הסכר נבנה רק בשנת 1946
  13. ^ שפי גבאי, נווה מדבר קסום ושמו קוסיימה, דבר, 10 במאי 1968
  14. ^ מסעי גוליבר, חלק שני, פרק שביעי (לפי תרגום מבש"ן משנת תרפ"ג)
  15. ^ מזוהה עם קדש ברנע; ג'רוויס איית גדיראת בהתאם להגייה המקומית
  16. ^ " מדליית לורנס לג'ארויס ביי", דבר, 5.5.1938, עמ' 2
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קלוד_ג%27רוויס&oldid=2334794"