שליו נודד

שליו נודד
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	עופות
סדרה:	תרנגולאים
משפחה:	פסיוניים
תת־משפחה:	חוגלות
סוג:	שליו
מין:	שליו נודד
שם מדעי
Coturnix coturnix

ראש של שליו

איור של שליו

שליו נודד (שם מדעי: Coturnix Coturnix) הוא מין עוף בינוני-קטן ממשפחת הפסיוניים בסוג שליו.

מאפיינים

על אף משקלו הגבוה ביחס לגודלו, השליו הוא עוף נודד. להקות השלווים מתקבצות ומתחילות את נדידת הסתיו בהליכה ולאחר מכן הן עוברות לשלב התעופה, בדרכן לאזורים הדרומיים של מחוזות תפוצתן מאירופה ובמעוף לילי אחד בן 700 ק"מ הן חוצות את אזור הים התיכון לכיוון אפריקה. הן נוחתות בחופי צפון סיני ובמזרח מצרים תשושות, שם הן מחפשות מסתור תחת צמחים מדבריים, אז ניתן לצוד אותן בקלות. שיטת הצייד המקובלת בסיני היא פריסת רשתות בגובה של 3 מטר. במקרא מסופר שבני ישראל אכלו את השליו שהקב"ה הביא אל המחנה בעת נדודיהם במדבר.

בעונת הרבייה הזכר תוחם את נחלתו ונלחם עליה בנקירות מקור ובשריטות טפרים. בעונת הקינון, הנקבה חופרת גומה קטנה בסבך הצומח ומרפדת אותה בעשב ובקש. בגומה היא מטילה ביצה חלקה ומבריקה מדי יום. לאחר שנשלמה מכסת הביצים מתחילה הנקבה לדגור במשך 17-19 ימים. הזכר נשאר קרוב לקן כדי להגן עליו. האפרוחים בוקעים יחד, הנקבה שומרת עליהם ומחממת אותם בלילות בימיהם הראשונים. בהיותם בני 12-14 יום, מתחילים האפרוחים לעוף. הם מגיעים לכושר מעוף מלא כמה ימים אחר כך, אבל נשארים עם האם עד שהם בני 30-50 יום. בגרותם של השלווים הצעירים מוקדמת אף היא, כנראה, עוד בשנת חייהם הראשונה.

השליו פעיל בעיקר במשך היום, בלילה הוא ישן על הקרקע.

הריסוס המסיבי בשדות חקלאיים גרם לפגיעה קשה באוכלוסיית השלווים בארץ ומאז נחקקו חוקים להגן עליהם מפני ציד. כיום מגדלים בשבי את השלו לנוי ולמאכל.

אזכורים היסטוריים

ההיסטוריון מסיציליה, דיודורוס סיקולוס, מהמאה ה-1 כתב על התושבים הקדומים של העיר אל עריש, כי הם ניזונים מציד שלוים. הם היו קולעים רשתות מצמחים, מותחים אותן ולוכדים בהן את השלוים שהיו מגיעים אל החוף בלהקות גדולות.

חוקר הטבע הרומי פליניוס הזקן מהמאה ה-1 התרשם מגודל הלהקות של השלוים וכתב: "פעמים כה מרובים השלוים, עד שהם מטביעים תחתם את האוניה (עליה הם יורדים בדרכם על מנת להחליף כוח)".

חכמי התלמוד ידעו על בואו לחוף ועל בשרו עתיר-השומן.

הגאוגרף הערבי "אל מוהלבי" בספרו של יאקות כתב כי התושבים בחופי חצי האי סיני אכלו את השליו כשהוא טרי, או כשהוא מיובש במלח.

חוקר ארץ ישראל יוסף ברסלבי מראשית המאה ה-20 כתב:"באופקיהם של חופי ארצנו ייראו מחנות השלוים העצומים, הקרבים ובאים כעין ענן-כהה המרחף על-פני המים".

אל עריש 1968

צבי אילן סיפר על צייד השלוים באל-עריש בעת ביקורו בסביבות העיר אחרי מלחמת ששת הימים. רשתות המתוחות בין עמודי עץ המיועדות לציד שלוים נראות בדרך מנחל בשור, דרומית מעזה עד סבחת אל-ברדוויל

הרשתות בחוף הן רשתות דיג ישנות. הן בנויות לגובה של 3-4 מטר. הרשתות הוצבו זוגות: ברשת האחת חורים המאפשרים לציפור להיכנס, להיתפס בראשה ולהמשיך מעבר לרשת השנייה, אשר בה החורים גדולים יותר, שם ממתין הצייד. היות שהשליו תפוס ברגליו, אין הוא יכול להשתחרר.

על מנת לא לעורר חשש מצד העופות על הצפוי להן, הציידים מפזרים שיחים יבשים וענפי דקלים לפני הרשתות, כדי שהשלוים יחשבו כי ניתן למצוא מסתור מתחת למחסות.

הגבלות על הצייד

ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל וממשלת מצרים בחצי האי סיני הגבילו בחוק את הצייד.

כך נקבעו כמה רשתות יוצבו ומתי. ביוזמת רשות שמורות הטבע, הממשל הצבאי של מדינת ישראל, אחרי מלחמת ששת הימים, הוציא צווים המגבילים את הצייד.

צבי אילן סבר כי הפיקוח על יישום החוק היה דל ולכן מספרם של השלוים היום הוא מועט.

בעונת 1968 היה ניסיון לפקח על הצייד.

השליו במקורות היהדות

השליו המקראי מזוהה ללא ספק עם העוף הידוע בשם זה בימינו. הדבר בא לידי ביטוי ברוב מסורות התרגום: אונקלוס, תרגום רס"ג, הוולגטה (תרגום התורה ללטינית) וגם בתלמוד. גם סיפור נדידת השליו הנזכר במקרא (שמות טז יג; במדבר יא לא-לג) מתאים מאד לתכונותיו.

כיום כשרותו של השליו נקבעת להלכה בזכות מסורת כשרות מהימנה שיש אודותיו ברבות מקהילות ישראל. באירופה: אנגליה ואיטליה, באמריקה, בצפון אפריקה ואף בארץ ישראל. בראשית שנות השבעים של המאה העשרים נושא הכשרות עלה לדיון בשל התפשטות השליו המבוית שהגיע לארץ מיפן, ומבחינה הלכתית נחשב לאותו מין כשליו הבר ולפיכך מותר באכילה.

הרבנים הראשיים, הרב אליהו בקשי דורון והרב שלמה גורן, התירו את אכילת השליו. נערכו מספר ניסיונות לגדלו באופן מסחרי על מנת לשווק ביצים ובשר. גידול השלווים בישראל עולה ויורד חליפות בהתאם לתנאי השוק המקומי ורמת ההיצע והביקוש. יש הרואים חשיבות בשימור מסורת אכילתו.

במקרא

במקרא נזכר השליו כחלק מהתפריט אותו אכלו בני ישראל במהלך נדודיהם במדבר.

מיד עם יציאת מצרים, התלוננו בני ישראל בפני משה ואהרון הכהן על כך שחסר להם "סיר הבשר" ואין להם "לחם לשובע". בתגובה המטיר להם אלוקים את המן בתור לחם והביא אליהם את עופות השליו לבשר. משה ציפה כי בעקבות :"...תֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ" - יהיה העם שבע רצון.

בספר במדבר בפרשת בהעלותך מוזכר שוב השליו. בני ישראל מתלוננים: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר... זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה...". משה התלבט: "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה ? ". אך אלוקים אומר כי הם יקבלו בשר "עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם". ואכן, השליו הגיע בלהקות גדולות והצליח להזין את העם ובכך עלה על בשיעורו על כמויות הבשר המקובלות שנאמר: "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם" - הצאן, הבקר והדגים לא הספיקו אבל השלו - כן.

בוא השלו מתואר במקרא: "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה', וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן-הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל-הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם, עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ.וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. השליו הגיע מהים, קרוב למחנה, התפרס מסביב לנוחיות העם והכמויות הספיקו לכל.

במקרא מסופר על אירוע נוסף הקשור בשליו: "הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת; וְאַף ה' חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה".

גלריית תמונות

• 
  נקבת השלו במערב אירופה
• 
  שלו - בתור סימן כתב במצרים העתיקה - מוזאון לובר פריז
• 
  זכר השלו
• 

ראו גם

• שליו

לקריאה נוספת

• צבי אילן, סיני ורצועת עזה, מפעלי תרבות וחינוך בע"מ, תל אביב, 1968
• זהר עמר, מסורת העוף, תל אביב, תשס"ד

קישורים חיצוניים

• יוסף ברסלבי, נס השליו במדבר - אתר דעת
• שליו נודד באתר הרשימה האדומה של IUCN

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24521404שליו נודד