קהילת יהודי בודפשט

חזית בית הכנסת של הקהילה האורתודוקסית בבודפשט

הקהילה היהודית בבּוּדַפֶּשְׁט בירת הונגריה הייתה קהילה מפוארת שבראשה עמדו רבנים גדולים, היא גם שגשגה ופרחה תרבותית, הוקמו בה מוסדות, בתי כנסת וחנויות ושמרו על אורח חיים יהודי, היא אף הייתה מרכז של עיתונות יהודית, ויצאו בה לאור עיתונים יהודיים רבים. בשנת 1930 התגוררו בבודפשט 204,371 יהודים.

כיוון שבודפשט היא איחוד בין שלוש ערים: בודה, אובודה ופשט (משנת 1872), הקהילה היהודית עתיקה מימיה של העיר המאוחדת, וקיימת החל מתקופת האימפריה הרומית. טרם האיחוד הייתה קהילה יהודית בכל אחד משלושת החלקים של בודפשט, העתיקה מבניהם הייתה קהילת בודא.

הקהילה הלכה והתפתחה עד תרצ"ט (1939), שנת פרוץ מלחמת העולם השנייה, למרות מגמת האפליה האנטי-יהודית במרת השלטון ההונגרי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חוותה הקהילה אנטישמיות קשה, הפליה, רדיפות, פיטורים מעבודות והשפלות רבות. יהודים רבים גויסו לעבודות כפייה ובזמן קצר התחוללה החרפה באנטישמיות עד לכדי השמדה והרג בדרכים קשות של בני הקהילה. ב-1941 התגוררו בבודפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. כ־76,000 יהודים הושמדו ובתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-50% מיהדות בודפשט נספו בשואה.

לאחר השואה יהודים רבים היו לציונים ועלו לארץ ישראל, ורבים מן הנותרים בבודפשט הפנו עורף למסורת היהודית. כיום חזרו החיים המשגשגים לקהילה, אמנם לא כפי שהיו קודם השואה, אך היא שיקמה את חייה הקהילתיים ונהייתה לקהילה היהודית הגדולה בהונגריה המונה כ-80,000 יהודים.

תולדות הקהילה וקורותיה לפני השואה

ראשית ההתיישבות היהודית עד המאה ה-14

בודפשט בירת הונגריה הוכרזה כעיר בשנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (Buda), אובודה (Obuda), ופשט (Pest) אשר התקיימו בהן קהילות יהודיות עוד קודם לכן.

העתיקה שבחלקים אלה היא בודא, שנקראה בתקופות קדומות יותר בשם אופן (מגרמנית: Ofen), ובמקורות העבריים נותרה ידועה בכינויים במקורות העבריים: אובן, בודן ובודרו. בודא שימשה במשך מאות בשנים כעיר ואם בישראל. עקבות התיישבות יהודית מימי הרומאים נמצאים במקום זה. היהודים הקימו על יד מעיינות המים את המחנה המבוצר "אקוינסום". לפני שנים מספר חפרו ומצאו שם מצבה רומאית מתקופה קרובה לחורבן הבית השני. לאחר בדיקה גילו בכתובת את השם "בנימין" ומעל לשורות שתי מנורות בעלות שבעה נרות החרותות באבן באופן פרימיטיבי, ובצדן ליתר תוקף "ה' אחד" בלשון ובכתיבה יוונית. המצבה השמורה עתה בארמון הרוזנים "סאפארי" באבלבט אירשה, מעידה ברורות שחיילים יהודים מאסיה הקטנה או מארץ ישראל, הגנו כאן על "לימס פנוניקוס" (הגבול ההונגרי).

בעקבות מסע הצלב הראשון, בשנת 1096, הגיע זרם היהודים הראשונים מאשכנז לבודא ולשאר ערי השדה, ואתם רוח האנטישמיות. המלך בלה הרביעי, שהחל להסדיר את שאלות הכלכלה ואת ענייני הכספים, זקוק היה באונס או ברצון לתמיכת היהודים. הוא היה המלך הראשון שציווה להטביע מטבעות נחושת ומעות קטנות, מטבעות טטארים, לצורכי מסחר והגנה. על רובם נטבעו אותיות עבריות (ש' ל' ק' א'). מכאן שבין חוכרי המטבעות רבו היהודים. כמו כן דאג המלך בלה הרביעי גם לכלל היהודים. כדי למשוך אליו את לבם, אפילו של אלה שבחוץ לארץ, העניק להם בשנת 1251 חוק יהודי מיוחד, כעין אגרת חסות, ששימשה מכאן ואילך יסוד ועיקר לכל הזכויות המיוחדות שהובטחו ליהודים במאות השנים הבאות.

אף במאות הבאות נקרא שער העיר שעל יד רחוב היהודים "השער היהודי" ועל ידו עמד גם בית הכנסת של היהודים. היהודים היו מורידים דרך שער זה את מתיהם לקבורה בתחתית ההר, ולכן גילו שם מצבות אבן, חלקן במצב מצוין, המעידות על קיום בית קברות היהודי שבו השתמשו במשך 300 שנים לערך. העתיקה שבהן הוקמה בשנת 1278.

באותן השנים, כשגורשו והושמדו קהילות בכל ארצות המערב ואפילו בשנת המוות השחור, גזרת ק"ח (1348), בשעה שה"מצליפים", ה"רועים" עברו ושבו דרך אירופה מספרד ועד פולין והרגו ביהודים, לא חרץ כלב לשונו ליהודים בכל הונגריה.

שעה שעלה על כיסא המלוכה לודוויג הראשון, גזר על היהודים גזירת שמד. ומשסירבו להיענות לו, החליט המלך לשחרר את כל יהודי הונגריה משלטונו ולגרשם מארצו. גזירה זו שנגזרה בקיץ 1360, לא הייתה מבוססת על החוק, והיא יצאה בצורת "פקודת המלך". לודוויג לא פגע בהונם ובתביעותיהם הכספיות של היהודים, ובביזה לא שלח את ידו. אדרבא הוא סייע בידם בגביית שטרות החוב שלהם, רק על נכסי דלא ניידי של היהודים נטה את ידו, החרים את בתיהם ברחוב היהודים בבודא והעניק אותם כמתנה לכמריו וידידיו.

כך נסתיימה התקופה הראשונה לחיי היהודים בבודא - בגירוש.

לא ארכו הימים, ומקץ חמש שנים הוזמנו היהודים לשוב להונגריה, אף נתחדשו זכויותיהם הישנות. קיבלו רשות לשמור על דתם ומנהגיהם, לקנות, למכור ולהחזיק בכל נכסי דניידי ודלא ניידי, שבאו לידם מתוך עסקי ההלוואות והמשכנתאות, אך לא חזרו אל רובעם הנעזב ואל בתיהם, בהם גרו זרים, אלא רובע חדש נועד להם, בקצה הר המבצר בצפון במרחק של קילומטר לערך ממעונותיהם הקודמים. השער הווינאי נקרא מאז גם "שער השבת", בין על שום קרבתו אל מקום שוק השבת, בין בגלל חוטי העירוב שהיו מתוחים עליו.

אולם מצבם היה בשפל המדרגה, וספר החוקים לעיר בודא, משקף את מעמדם. על היהודים היה ללבוש מעיל אדום כתליינים, כובע חד כמכשפים, ועל כולם את אות הקלון - הטלאי הצהוב. ”שני הצבעים האלה היו מסמלים את רגשות ההמונים כלפי היהודים, את הקצף שותת הדם ואת תאוות הקנאה הלוהטת”, מעיר ד"ר ביכלר. מגמת החוקים הייתה לאסור ולהחמיר על היהודים פעולות מסחר רגילות, ולכפות עליהם את עסקי הממונות: הלוואה בריבית.

תולדות היהודים בבודה

המתיישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאבים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" בשנת 1348 ופעם בלחץ הכנסייה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה – סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1,000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על ידי הקיסרית מריה תרזה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החופשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא. עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי-כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה הרב עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של הרב אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר, מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837-1828.

חרף כל הצרות והתלאות עלתה בכל זאת קהילת בודא, גם בגודל האוכלוסייה וגם בהשפעתה בארץ. ברשימת הקהילות היהודיות בהונגריה נמנתה בודא כבר בשנת 1382 בראש כל הקהילות.

תולדות היהודים באובודה

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב-1526 על ידי הסולטאן סולמן לטורקיה. ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על ידי יעקב לוב, וב-1727 כבר נמנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת אלישבע זיצ'י. כתב החסות (שהוכר גם על ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות. בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש, אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. בית כנסת זה היה מפואר כפי שניתן לראות בדבריו של הסופר הגרמני נוצרי, פרנסיס שאמס, שכתב בשנות השלושים שני ספרים על בודא ועל פשט ומתאר את בנין בית הכנסת:

שישה עמודים כבירים מכותרים, מעלים כעין שער כבוד לחזית בית הכנסת. הגג המשולש פועם במקום הפעמונים, שנתמלא מקומם במכונה זו על ידי מצילות מתכת. קירות ההיכל וקימרוניו מכוסים מבפנים קישוטי גבס מהודרים, נאים בהתאמתם, והם מעלים עוד את יפי ארון הקודש והדרת טעמו. על הארון מתואר בתבליט נחושת הר סיני הבוער באש, בשעה שמשה מקבל עליו מתוך רעמים וברקים מזעזעים את עשר הדברות מפי הגבורה.

כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.

תולדות היהודים בפשט

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406. ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1780–1790) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים. היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על ידי הקהילה. לאחר כישלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בענייני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסירבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים, עמם נמנו רוב יהודי הבירה, שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, והתומכים בגישת הסטטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה, מעון חרשים-אילמים נוסד ב-1876 ובתי חולים הראשון שבהם הוקם ב-1841.

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראלי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, בהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאני המכיל כ-3,000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא-יהודיים. בין שתי מלחמות העולם הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ-3,600 תלמידים, פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.

ב-1877 נפתח בבודפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו הייתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם.

בודפשט

המחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקופת שגשוג ופריחה תרבותית לקהילה היהודית בבודפשט. היא אף הייתה מרכז של עיתונות יהודית, ויצאו בה לאור עיתונים יהודיים רבים, העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (Israelita Magyar). כמו כן יהודים מילאו תפקיד חשוב בייסודם ובעריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (Nyugat).

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות, הידוע בשם "הטרור הלבן", בעקבות כישלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על ידי האדמירל מיקלוש הורטי. קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שהתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.

בשנת 1930 התגוררו בבודפשט 204,371 יהודים.

פרוץ מלחמת העולם השנייה

הרדיפות וההגבלות

עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה חלו תמורות בחיי הקהילה היהודית בבודפשט. כבר בשנת 1937 הופעל לחץ לא רשמי על מפעלי תעשייה גדולים ועל חברות עתירות נכסים בבירה להרחיק מתוכם את היהודים, והוא הפך לרשמי עם פרסום החקיקה האנטי-יהודית ב-1938.

בעקבות חוקי ההפליה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל גיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושירותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה, מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל יתר הונגריה, אף שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה. בשנת 1942 בוטלה ההכרה בדת היהודית, ושני נציגיה בבית העליון של הפרלמנט אבדו את מקומותיהם. באותה שנה בוטלה זכות היהודים לשרת בצבא, ואף הקצינים הוותיקים, מעוטרי אותות הכבוד, נפסלו מללבוש מדים ולשאת נשק או חרב.

אפשר שכתוצאה מדחיקת רגליהם של יהודי הונגריה מחיי הכלכלה והתרבות, פרחו חיי הרוח היהודיים בבודפשט באותה תקופה. בבתי הכנסת ניתנו שיעורים רבים במורשת ישראל, בהיסטוריה יהודית ובדת. לימודי העברית שגשגו, והוצאות הספרים, ובראשן הוצאת יבנה, פרסמו ספרים ומאמרים רבים במחשבת ישראל, בפולקלור יהודי ובהיסטוריה יהודית. תרגום התנ"ך להונגרית עם פירושו של הרב הראשי ליהדות בריטניה, הרב הס, הושק ויצא לאור בטקס מרגש ימים ספורים לפני שהגרמנים כבשו את המדינה.

ב-19 במרץ 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה וכבש אותה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אדולף אייכמן המועצה היהודית ("יודנראט"), שמו שטרן מונה כנשיא המועצה, והיו בה שמונה חברים: חמישה נציגים נאולוגים, שניים אורתודוקסים וציוני אחד. ב-31 במרס 1944 הורה אייכמן שגם היהודים המומרים יסורו למרותה של המועצה המרכזית של יהודי הונגריה. יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. הגרמנים השתלטו לאיטם על הונגריה כולה. בשעה שבערי השדה חלו כבר פעולות גירוש היהודים למחנות ההשמדה במלוא הקצב, עוד הייתה עיר הבירה שקועה בשלווה ובשאננות יחסית, מפני שהצנזורה הקפדנית העלימה מעיניה את אשר התרחש מסביב. על-פי הסכם בין רשויות השלטון ההונגריות לבין הגרמנים, את יהודי בודפשט היו אמורים לרכז בגטאות ולגרש לאחר שתוכרז הפרובינציה ההונגרית יודנריין (נקייה מיהודים). בצווים שהוציא ראש העיר בודפשט ביוני 1944 בצעד מקדים לריכוז יהודי העיר הוקצו להם מגורים בבתים שכונו אז "בתי כוכב צהוב". בתוך שבוע אחד שהסתיים ב-24 ביוני 1944 נדרשו יותר מ-200,000 יהודי בודפשט לעבור לבתים שיועדו להם ב-14 רובעי העיר. בסופו של דבר סומנו בכוכב צהוב יותר מ-2,000 מבתי העיר, שביותר ממחציתם כבר גרו יהודים קודם לכן. את פיזור היהודים ברחבי העיר נימקו שלטונותיה בניסיון למנוע את הפצצת בודפשט בידי בעלות הברית, שיבקשו בוודאי להימנע מפגיעה ביהודים. כ-19,000 דירות שהתפנו מדייריהן היהודים בעקבות ריכוזם נמסרו לנוצרים. את מעבר היהודים לבתים שהוקצו להם ארגנה המועצה היהודית. בתחילה הורשו היהודים לצאת מבתי הכוכב הצהוב בין שתיים לחמש אחר הצהריים, ולאחר מכן הותר להם לצאת כבר באחת-עשרה בבוקר – לסידורים, לקניית מצרכים ולהשתתפות בטקסי דת.

גירושים, הקמת גטאות וניסיון ההשמדה

ב-6 ביולי 1944 העוצר ההונגרי, מיקלוש הורטי, ביקש מממשלתו להודיע לשלטונות הגרמניים שהוא בעצמו יסדר את שאלת היהודים, ולפיכך לא ירשה גירושים נוספים של יהודים, וכך עוכב זמנית גירוש היהודים.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק) חל שינוי טראגי ביותר בתולדות יהדות הונגריה, ב-15 באוקטובר תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית, ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות פרנץ סלשי, שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודפשט, והחלו ההונגרים לגייס לעבודת כפייה את היהודים מבתי הכוכב הצהוב, ועד 26 באוקטובר 1944 גייסו כ-25,000 מהם, גברים בני 60-16 ונשים בנות 40-16. תחילה נשלחו רובם לעבודות ביצורים ברחבי העיר ולעבודה במפעלים שייצרו בעבור הצבא. ב-6 בנובמבר 1944 החלו צעדות המוות. יהודים רבים שכבר גויסו לעבודת הכפייה ועוד יהודים אחרים שנתפסו הוצעדו מבודפשט לרייך השלישי. מי ששרדו מהצעדות ומעבודות הפרך בביצורים בגבולות פוזרו במחנות ריכוז ברייך השלישי באביב 1945, שבועות אחדים לפני תום המלחמה. רבים מהצועדים היו חלשים, חולים וזקנים ורובם גוועו למוות בצעדה זו.

הגטו הראשון, שכונה "הגטו הקטן" או "הגטו הבין-לאומי", הוקם בבודפשט בנובמבר 1944 בעבור כ-15,600 יהודים שהיו ברשותם מסמכים או דרכונים מטעם שגרירויות של מדינות נייטרליות שפרסו עליהם את חסותן. היהודים ה"מוגנים" נדרשו לעבור לדירות שקודם לכן גרו בהן כ-4,000 דיירים. דיפלומטים של מדינות נייטרליות טענו כי יהיה קל יותר להגן על היהודים שבחסותם מפני אנשי "צלב החץ" אם יתגוררו באותו אזור. הגטו הבין-לאומי הוקם בפשט, ליד הדנובה, בקרבת פרק סנט אישטוון, ויהודים שהיו להם תעודות של שווייץ, שוודיה, פורטוגל, ספרד והוותיקן נדרשו לעבור ל"בתים המוגנים" עד 20 בנובמבר. מספר התושבים בגטו הקטן גדל בהתמדה כשעברו אליו גם יהודים שהחזיקו תעודות מזויפות.

ב-29 בנובמבר 1944 ציווה שר הפנים, גבור ויינה, להקים ליהודי הבירה את הגטו של פשט – "הגטו הגדול". גטו זה הוקם ברובע השביעי, שכבר היה מאוכלס בצפיפות ביהודים, בקרבתם של שלושה בתי כנסת גדולים ששכנו ברחוב דוהני, ברחוב רומבך וברחוב קזינצי. היהודים הצטוו לעבור מבתי הכוכב הצהוב אל הגטו עד 2 בדצמבר, והגטו נסגר ב-10 בדצמבר. הגטו הגדול הוקף גדר קרשים, ועל ארבעת שעריו, אחד לכל אחת מרוחות השמים, שמרו אנשי "צלב החץ" ושוטרים. נאסר על נוצרים לגור או לעבוד בתחומי הגטו.

בתחילת ינואר 1945 עברו כ-10,000 מתושבי הגטו הבין-לאומי אל הגטו הגדול, משום שאנשי "צלב החץ" פשטו לעיתים קרובות על הבתים המוגנים באמתלה של בדיקת תוקף המסמכים שבידי התושבים, ולאחר הבדיקה ירו ביהודים והדפו אותם למימי הדנובה. לבתי החולים היהודיים הגיעו מדי יום יהודים פצועים ששרדו מהיריות והצליחו להיחלץ מהמים הקפואים. בינואר 1945 חיו בגטו הגדול כ-70,000 יהודים. קצתם עברו אליו מרצונם בדצמבר 1944 ובינואר 1945, לאחר שלא יכלו לשאת עוד את סכנות החיים במחבוא. בין 12 ל-24 בדצמבר 1944 הובאו לגטו הגדול כ-6,000 ילדים יהודים מבתי ילדים שפעלו מחוץ לגטו בחסותו של הצלב האדום הבין-לאומי. רוב תושבי הגטו היו ילדים וקשישים, שכן יהודים בגיל העבודה גויסו לעבודת כפייה או הועברו בידי ממשלת "צלב החץ" לעבודה בשירות הגרמנים.

המועצה היהודית ניהלה בגטו תחומים שונים של החיים בו. משרדיה נמצאו במטה של הקהילה הנאולוגית של פשט, בתוך הגטו. רשמית הועסקו במועצה 800 עובדים, אך בפועל עבדו בשירותה הרבה יותר אנשים, ובהם בני נוער שהוטלו עליהם שליחויות מסוכנות של העברת מסרים ושמירה על הקשר עם גורמים מחוץ לגטו. המועצה חילקה את הגטו לעשרה אזורים, ולכל אחד מהם מונו מנהיג וסגנים. מנהיגי האזורים הופקדו על הספקת המזון וארגון חלוקתו, על רישום האוכלוסין בהם ועל שמירת החוק. מאחר שמשפחות רבות ללא קשר ביניהן נאלצו לגור יחד בצפיפות קשה ביותר, מינתה המועצה היהודית גם מפקחים לכל בית ולכל דירה.

שירות הסדר היהודי, בפיקודו של מיקשה דומונקוש, היה אחראי לשמירת הסדר והביטחון בגטו. השוטרים היהודים לבשו בגדים אזרחיים מסומנים בכוכב צהוב, ופריט המדים היחידי שסיפקה המועצה היה כומתה שחורה. הם היו חמושים באלות גומי, אך אלו הוחרמו לעיתים קרובות בידי חיילי אס אס ואנשי "צלב החץ". כשהלך המצור על בודפשט והחמיר והעיר הופצצה, הייתה משימתם הקשה ביותר של השוטרים היהודים לשכנע את תושבי הגטו לצאת מבתיהם כדי להצטייד במזון, מים ודלק וכדי לקבור את המתים.

משלושת בתי הכנסת שבתחום הגטו הגדול, סגרו הגרמנים תחילה את בית הכנסת שברחוב קזינצי. שני האחרים – ברחוב דוהני וברחוב רומבך – שימשו בידי אנשי "צלב החץ" אחרי הפיכת סלשי מחנות מעצר ליהודים. עם זאת, מכיוון שנמצאו בתחומי הגטו, לאחר הקמתו נערכו תפילות בשלושתם. שלושה רבנים דאגו לצורכי הדת של הקהילה ולטקסים ושירותים כגון קבורת המתים. למען המומרים שגרו בגטו ערכו כמרים שהיו להם אישורי כניסה לגטו טקסים במקומות ציבוריים כמו בית הקפה פולגר לשעבר.

בגטו הגדול פעלו כמה מטבחים ציבוריים. בעת המצור על בודפשט, מאמצע דצמבר 1944 ואילך, נפגע הגטו מפצצות ונגרמו נזקים למבני ציבור. מים למטבחים הובאו מבתים שצנרת המים עדיין פעלה בהם ומבארות ארטזיות (שמולאו בעפר כשסופקו לאזור מים במערכות מסודרות וכעת שבו תושבי הגטו וחפרו אותן). כמו כן השתמשו גם במי המעיין שסיפק את המים למקווה של העדה האורתודוקסית. קרשים שנאספו מהריסות בתים שנפגעו בהפצצות שימשו חומרי בעֵרה לבישול ולהסקה.

הבעיה הקשה ביותר של תושבי הגטו הייתה המחסור במזון. הרשויות העירוניות הקצו לתושבי הגטו 800-700 קלוריות לאדם ליום – לעומת 1,500 קלוריות ליום שהוקצבו לאסירים בבתי הכלא. בלי המזון שסיפקו מפעם לפעם הצלב האדום הבין-לאומי ודיפלומטים של מדינות נייטרליות והמזון שרכשה המועצה היהודית מתקציבה, היו יהודי הגטו הגדול גוועים ברעב. בדצמבר 1944 הוקצו לילדים 931 קלוריות ליום, ולחולים – 1,355 קלוריות ליום. כשכיתר הצבא האדום את בודפשט בסוף דצמבר 1944 הלך וגבר הקושי להשיג מזון, והתמותה מרעב בגטו עלתה.

גם המצב התברואה והטיפול הרפואי בגטו הקשו מאוד על תושביו. היה מחסור במים ובחומרי ניקוי, ובבתי החולים לא היו די מקומות אשפוז, תרופות וציוד רפואי. בין רבי-הקומות המרובים של מרכז העיר לא היה בגטו מקום להיפטר מהאשפה ולא היה די מקום לקבור את המתים. עד 24 בדצמבר 1944 נקברו המתים בתוך הגטו, בבית הקברות רקושקרסטור. לאחר מכן, בגלל המצור על בודפשט, שוב לא הייתה גישה לבית הקברות. לזמן קצר התאפשרה קבורת המתים בבית העלמין הישן ברחוב קרפשי, אך מתחילת ינואר 1945 לא יכלו עוד היהודים לצאת מתחומי הגטו. מעתה ואילך הונחו הגופות בכיכר קלאוזל שבגטו ובבניין המקווה של הקהילה האורתודוקסית, ולאחר מכן גם בחצר של בניין המועצה היהודית ובחצרות בתי החולים. כששוחרר הגטו הגדול היו מונחות ברחביו כ-3,000 גופות שלא נקברו. רובן נקברו בשבועות שלאחר השחרור בקברי אחים ליד בית הכנסת הנאולוגי ברחוב דוהני, הקבורה האחרונה התבצעה ברחוב זה ב-17 בפברואר 1945. עד אז נקברו 2,281 גופות ב-24 קברי אחים. בית העלמין דוהני עדיין קיים.

עד הרגע האחרון נמשכה השמדת היהודים. בחודש טבת תש"ה (ינואר 1945), לאחר שהצבא האדום כבר חדר לפרברי בודא, התקיפו הגרמנים את בית-החולים של קהילת בודא, שעמד תחת חסותו והנהלתו של הצלב האדום, את בית-החולים של קהילת האורתודוקסים בפשט ובית-ההבראה שלה, ואת מושב הזקנים של החברה קדישא האורתודוקסית, ורצחו אל כל תושביהם, רופאיהם ועובדיהם, יותר מ־400 נפש.

בית הזכוכית בבודפשט.

השחרור

היהודים שנשארו בגטו הקטן שוחררו ב-16 בינואר 1945, ופשט כולה ובכללה הגטו הגדול שוחררה בידי הצבא האדום כעבור יומיים. בסך הכל שוחררו כ-70,000 יהודים מהגטו הגדול וכ-30,000 יהודים מהגטו הקטן. נוסף עליהם שרדו עוד אלפי יהודים, אם במקומות מחבוא (בעזרת מסמכים מזויפים, בסיוע של אנשים פרטיים ובמנזרים) ואם בבתים מוגנים מחוץ לגטו, כמו למשל "בית הזכוכית" ברחוב ודס 29 ברובע החמישי שצירות שווייץ קבעה בו את משכנה של מחלקת ההגירה שלה. דרך נוספת בה שרדו יהודים הייתה על ידי נציגי מדינות שווייץ ושוודיה, הקונסול השווייצרי קארל לוץ והדיפלומט השוודי ראול ולנברג, שהצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. ראול ולנברג הנו אחת הדמויות הידועות ביותר מבין חסידי אומות העולם. הוא היה איש עסקים שפעל כדיפלומט שוודי בהונגריה בשלהי מלחמת העולם השנייה. תוך כדי שימוש במעמדו הדיפלומטי כנציג של מדינה נייטרלית הוא הביא להצלת אלפי יהודים הונגרים. בין היתר הוא הנפיק ושכפל דרכוני חסות שוודיים ליהודי בודפשט, הקים ברחבי העיר רשת של "בתים מוגנים" בחסות הכתר השוודי, הפעיל לחצים שונים על בכירים נאצים והונגרים לעצירת המשלוחים לאושוויץ ואף בלם בגופו גירוש של יהודים להשמדה. בסוף המלחמה הוא נפל בשבי הסובייטים, ושם מצא את מותו בנסיבות לא ברורות, לפי גרסת הרוסים כבר בשנת 1947. גם ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזויפים. 2,748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזויפות שהונפקו בבודפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קרבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגטאות. 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-50% מיהדות בודפשט נספו בשואה. בודפשט שוחררה ב-13 בפברואר 1945, והונגריה כולה שוחררה ב-4 באפריל 1945. בשבועות שלאחר השחרור עוד מתו אלפי יהודים מרעב, ממחלות ומתשישות.

לאחר השואה

בתום השואה, רבבות מתושבי בודפשט עזבו את העיר ופנו לארץ ישראל או למקומות מקלט אחרים ונעשו מאמצים בקרב הנותרים בעיר לשקם את הקהילה שנהרסה. ב-1956, אחרי המרד ההונגרי נגד הסובייטים, עזבו את בודפשט כ-25,000 יהודים.. רבים מהנותרים בעיר פנו עורף למסורת היהודית, אם משום טראומת השואה, אם בשל השפעתה של הממשלה האתיאיסטית בהונגריה.

בתקופה הקומוניסטית, הקהילה היהודית בבודפשט הייתה תחת סמכותה של מחלקה לענייני דת במשרד הפנים ההונגרי. מאז 1968, בכל אחד מ-18 המחוזות האדמיניסטרטיביים של העיר היה תמיד לפחות בית כנסת אחד, בהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאני. בכל מחוז היה גם רב, תלמוד תורה ואולם לימוד. בעיר פעל גם בית ספר תיכון יהודי, ובו למדו כ-140 תלמידים. הקהילה החרדית ייסדה ישיבה ובה למדו 40 תלמידים. בית המדרש לרבנים, שחודש אחרי המלחמה, היחיד מסוגו במדינות הקומוניסטיות, המשיך בפעילות הודות לתמיכת התנועה הנאולוגית. החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר, שנפטר בשנת 1985, הוא פרסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

תחיית החיים היהודיים

בשנים 1989-1990, בעקבות השבת הדמוקרטיה להונגריה, חלה התעוררות יהודית בבודפשט, וכיום שוב פועלים בה בתי כנסת, מרכזים קהילתיים, מוסדות תרבות וחינוך, איגודי ספורט וארגונים ציוניים. בודפשט היא כיום הקהילה היהודית הגדולה בהונגריה ובמרכז אירופה, ובה 23 בתי כנסת ובתי תפילה, שתי מכללות, שלושה בתי ספר יסודיים, 3 גני ילדים, בית חולים, שני מוסדות סיעודיים וכמה בתי עלמין. בבודפשט נמצאים גם המשרדים הראשיים של הארגונים היהודיים הארציים. שתי הקהילות העיקריות הן הקהילה הנאולוגית והקהילה החרדית. זו האחרונה התמזגה בתקופת המשטר הקומוניסטי, בשנות ה-50, אל תוך קהילת בודפשט, חידשה את עצמאותה בשנת 1994, ויש לה מוסדות, בתי כנסת, בתי עלמין, בתי ספר, מקווה וחנויות כשרות משלה. בקיץ 1999 נערך בבודפשט פסטיבל יהודי, על ידי מרכז התרבות והתיירות של הקהילה. הפסטיבל כלל קונצרטים, תפילות בציבור, מופעי קברט, ירידי ספרים, סרטים, ועוד.

פעילות תרבותית

המרכז הקהילתי "באלינאט" נוסד ב-1995. יש בו פעילויות מגוונות, כגון תיאטרון חובבים, מועדון לאם ולילד, "ברית עברית עולמית" – מועדון לעברית, "קמפותורה" – לימוד תנ"ך לילדים, באמצעות תוכנת מחשב, ריפוי בדיבור, חוגי אמנות ויצירה לילדים, ספריית אודיו, חוגי יוגה, שחמט, ועוד. שחקנים יהודים צעירים וותיקים ייסדו את תיאטרון "ריבארי", ויש גם תיאטרון לילדים. כמו כן פועלות בבודפשט חמש מקהלות יהודיות, מקהלת ילדים, להקת ריקודי עם, שתי להקות כלייזמרים, תזמורת נוער, פאב יהודי ושירות פנויים פנויות.

מוסדות חינוך עיקריים

• בית המדרש לרבנים (נוסד ב-1877), בראשותו של ד"ר יוסף שווייצר, רב ראשי.
• "יהלום", אוניברסיטה יהודית.
• מכללת בודפשט לעסקים, נוסדה ב-1995. כל הסטודנטים לומדים נושאים יהודיים בנוסף למערכת השיעורים הרגילה.
• תיכון "אנה פרנק". נוסד ב-1919, בשם תיכון הקהילה היהודית בבודפשט.
• בית הספר וגן הילדים "לאודר יבנה". נוסד ב-1990. מוסד חינוכי ליברלי ובו לימודי חול, היסטוריה יהודית, ספרות, יהדות, ועברית.
• בית הספר של הקרן האמריקאית. נוסד ב-1990, בחסות קרן רייכמן, ובו לימודי יהדות.
• מרכז "פוראס" ובו מאגרים חינוכיים אור קוליים בנושאים יהודיים, מיועד למורים ולתלמידים.
• המרכז ללימוד מחשבים "אורט".
• המרכז החינוכי היהודי "בית פרץ".

אנדרטת "הערבה הבוכיה" בחצר בית הכנסת הגדול בבודפשט.

חיילי הצבא ההונגרי בבודפשט חונכים אנדרטה במלאת 60 שנה לשחרור בודפשט מידי הנאצים, ב-12 בפברואר 2005.

הנצחת הקהילה

אנדרטת נעליים על נהר הדנובה. היא מנציחה את מאות היהודים שנורו והושלכו למי הנהר בידי גדוד "צלב החץ" ההונגרים בשנים 1944-1945.

קהילת בודפשט הונצחה במקומות רבים על ידי אנדרטאות, ציורים, שירים, מוזיאונים ועוד.

• אנדרטת "הערבה הבוכיה" ובית הקברות היהודי - אנדרטה הנמצאת בחצר בית הכנסת הגדול בבודפשט המהווה כאחד האתרים המתוירים ביותר בבודפשט. האנדרטה עשויה מתכת, ומורכבת מאלפי עלים קטנים, שעל כל אחד מהם כתוב שמו של אחד מיהודי הגטו בבודפשט שנספה בשואה. הערבה מסמלת את החורבן והצער על הקהילות שנספו, והיא מעוצבת כמנורת שבעת קנים הפוכה. האנדרטה עוצבה על ידי האמן ההונגרי אימרֶה ורגה, ובחזיתה ניצב עמוד שחור גבוה, אשר שני חללים בתוכו יוצרים את דמותם של לוחות הברית. על העמוד חקוק פסוק מספר איכה :"אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי". הקמת האנדרטה כמו גם שיפוץ בית הכנסת בשנת 1996 נעשה מתרומות ובסיוע מהשחקן טוני קרטיס, שהוריו ממוצא הונגרי. ליד בית הכנסת הגדול נמצא בית הקברות היהודי בו קבורים בקבר אחים יהודים שמתו בגטו.
• אנדרטת הנצחה לקארל לוץ - ברחוב שהיה פעם הכניסה לגטו בודפשט מוצבת היום אנדרטת הנצחה לקארל לוץ. הפסל נעשה בידי תאמאש סאבו ב-1991. קארל לוץ, דיפלומט שווייצרי, שאהד את הרעיון הציוני ושיבת יהודים לישראל כבר מימי שהותו בארץ ישראל, הגיע במסגרת תפקידו לבודפשט ב-1942. בתקופה זו ועד לכיבושה של הונגריה בידי הגרמנים נמשכה עליה של יהודים מהונגריה לארץ ישראל. לוץ היה בקשר עם הסוכנות היהודית ופעל נמרצות כדי לאפשר את עליתם של כעשרת אלפים צעירים יהודים לארץ ישראל ולהצילם מתופת השואה. על לוחית קטנה ליד הפסל מצוטט "המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" . לזכותו של קארל לוץ נזקפת הצלתם של כ-60 אלף יהודים.
• אנדרטת "מצעד החיים" - סמוך לכנסייה העתיקה ביותר בבודפשט נבנתה אנדרטה לזכר היהודים שנספו בשואה. צורתה מזכירה את סימן האינסוף, כאשר על אליפסה אחת חקוקים מספרים ההולכים וקטנים כלפי פנים האליפסה הולכים וקטנים אל האינסוף. על הדשא שלפני האנדרטה מסודרים מרצפות ועליהם שמות מחנות ריכוז והשמדה שאליהם נשלחו יהודים. האנדרטה היא פרי עבודתו של האמן ההונגרי זינו קלמנט. האנדרטה הזאת הוקמה על ידי ארגון "מצעד החיים – פולין" ששם לו למטרה להנציח את השואה על ידי מצעד שנתי במקום המסמל אולי יותר מכל את הזוועה שאירע לעם היהודי באושוויץ בהם אלפי אנשים צועדים את המרחק בין אושוויץ לבירקנאו. לצד האירוע המרכזי בפולין מקיים הארגון אירועים גם בישראל, ובמקומות אחרים בעולם. בבודפשט התקיים המצעד ב-2014, ובו השתתפו עשרות אנשים.
• אנדרטת "נעליים על הדנובה" - אנדרטה זו הוקמה לזכר היהודים אשר העמידו אנשי "צלב החץ" על שפת הדנובה, כשפניהם אל המים וירו בהם והפילו אותם אל מותם בסחף נהר הדנובה ולא זכו לבוא לקבורה. שיטה זו של רציחת יהודים נמשכה במשך מספר חודשים עד כיבושה של בודפשט בידי ברית המועצות. האנדרטה היא פרי עבודתם של האמנים ההונגרים גיולה פאוער וקאן טוגאי. היא נחנכה בשנת 2005 במלאת 60 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה. באנדרטה מוצגות הנעליים של היהודים השונים שנרצחו. כל זוג נעליים נושא אופי מיוחד, וכמו מספר את סיפורו של האדם שנעל אותו: נעליים מהודרות לצד נעליים פשוטות. מגפיים כבדים לצד נעלי ערב עדינות. נעלי ילדים קטנים, נעלי נשים ונעלי נערים ונערות.
• פארק על שמו של ראול ולנברג - החצר שמאחורי בית הכנסת הגדול ברחוב דוהני בבודפשט מעוצבת כולה כפארק זיכרון לשואה על שמו של ראול ולנברג. נמצאת שם אנדרטת "הערבה הבוכיה", ונמצאת שם גם אנדרטה של להבות אש לזכרו של ולנברג. כמוכן ישנם רחובות רבים על שמו של ראול ולנברג בישראל.
• בית הזכוכית - בית ברחוב ודאס 29 בבודפשט, אשר נבנה בשנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי משפחת וייס כדי שישמש מקום למשרדיו של המפעל שלהם, למוצרי זכוכית לבנייה. חזית הבית צופתה בזכוכית ומכאן שמו. בזמן השואה, מחצית שנת 194, שימש הבית כמוקד הצלה ליהדות הונגריה על ידי משפחת וייס והדיפלומט השווייצרי קרל לוץ. בבית פעלו בין 60 ל-80 פקידים להכנת תעודות חסות שווייצריות מזויפות עבור היהודים, ויהודים קיבלו בבית זה מחסה זמני בעת ההמתנה להכנתן. לאחר קבלת התעודות הועברו היהודים לבתים בטוחים בעיר. בבית פעלו המשרדים של התנועות הציוניות ונציגי המשרד הארצישראלי בבודפשט בראשות משה קראוס. בשלב מסוים הוחבאו בבית כ-3,500 יהודים. נטען גם שבבית הוחבא נשק עבור תנועת מרי. המבצע להצלת יהודים היה לצנינים בעיני אנשי צלב החץ ההונגרי, וגרר מספר ניסיונות פריצה למתחם במטרה להביא לגירוש היהודים ששהו בו למחנות ההשמדה. בניסיון הפריצה האחרון בתחילת ינואר 1945 נלקח ארתור וייס, ממנהיגי מבצע ההצלה, אל מטה צלב החץ בבודפשט ועקבותיו לא נודעו. כיום משמש בית הזכוכית כמוזיאון.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29644646קהילת יהודי בודפשט