ציפורה בלוך
| לידה |
1901 רוסיה |
|---|---|
| פטירה |
8 בפברואר 1979 (בגיל 78 בערך) -  ירושלים, ישראל |
| פעילות בולטת | מחלוצות העבודה הסוציאלית ביישוב העברי ובישראל |
| השכלה | עבודה סוציאלית, טיפול בילדים ונוער |
| תקופת הפעילות | 1921–1975 (כ־54 שנים) |
| מקצוע | עבודה סוציאלית |
| תפקיד | מפקחת ארצית, מרצה |
| מפלגה | מפא"י |
|
| ציפורה בלוך, מה עלינו לעשות, האישה, תרפ"ז, עמ' 17 |
ציפורה בלוך (נולדה ב-1901 ברוסיה ונפטרה ב-1981 ירושלים, ישראל) הייתה מחלוצות העלייה השלישית, יוזמת ומקדמת העבודה הסוציאלית וטיפול בילדים ונוער במצבי סיכון בישראל.
חייה ופעילותה
ציפורה בלוך נולדה למשפחה ציונית משכילה. אביה היה מחנך עברי ואחיה, דויד בלוך-בלומנפלד, היה פעיל ציוני מבני העלייה השנייה וראש העיר השני של תל אביב. כאשר אבי המשפחה נפטר בהיותה בת ארבע, נקלעו לקשיים כלכליים, והיא נאלצה לפרנס את עצמה מגיל צעיר. תחילה למדה פילוסופיה ומשפטים באוניברסיטת קייב, אך בעקבות גלי אנטישמיות במזרח אירופה החלה לעבוד עם פליטים יהודים שאיבדו את משפחותיהם, וכך הבינה שברצונה להתמסר לטיפול בילדים אך הפעם ביישוב העברי בארץ ישראל.
בשנת 1921 היגרה לפלשתינה ובמהלך שנות ה-20 עבדה עם נערים ונערות בכפר הנוער מאיר שפיה ובהמשך בכפר ילדים בגבעת המורה, כאשר כבר אז באה לידי ביטוי רגישותה הרבה בטיפול:
'באין כיסאות, היינו מתיישבים על המיטות והייתי מספרת להם סיפורים ומשחקת איתם. נוהגת הייתי יחד עם שתי הבנות, לנקות את החדר ולכבס את הכביסה של הילדים ואומללה הייתי, שביום גשם הכביסה לא הייתה מתייבשת – במקרים אלו היו תמיד מנסים לנחם אותי...'.[1]
בשנים אלו חלתה במלריה, מה שלא מנע ממנה להמשיך ולעבוד במרץ.
בשנת 1927 מונתה כמפקחת ציבורית במרכז שכונתי (אנ') בשכונת שמעון הצדיק בירושלים שהוקם על ידי חנה הלנה טהון, אשתו השנייה של יעקב טהון, והסתדרות נשים עבריות. עבודתה עם תושבי המקום אשר ברובם היו יוצאי עדות המזרח לוותה בפערים תרבותיים, תוך דרישתה להתערבות הוועד הלאומי וממשלת המנדט בנעשה שם.
בשנת 1929 נסעה ללמוד עבודה סוציאלית בסמינר הפדגוגי של אנה פון גירקה (גר') בברלין, והמשיכה להשתלמות באנגליה בתחום עבריינות נוער וחינוך מניעתי בבתי ספר. בשנת 1931 חזרה וניהלה את הלשכה הסוציאלית בירושלים במשך כעשור, בשנת 1933 מונתה כקצינת המבחן הראשונה לנוער על ידי ממשלת המנדט, ובשנת 1935 עמדה בראש צוות הסיוע לנפגעי השיטפונות בטבריה. במקביל, המשיכה לקדם קשרים בינלאומיים עם מדינות כגון הולנד וצ'כוסלובקיה, ובשנת 1937 ייצגה את הוועד הלאומי בקונגרס בשווייץ.
בשנת 1942 מונתה כמפקחת ארצית מטעם הוועד הלאומי על הטיפול בילד ובנוער וכן לסגנית מנהלת ואחראית על ההכשרה המעשית בבית הספר לעבודה סוציאלית בירושלים בניהולה של סידי ורונסקי.
בשנת 1946 נסעה לסייע במחנות העקורים בקפריסין בחסות הג'וינט. עם הקמתו של משרד הסעד המשיכה לכהן כמנהלת המחלקה לטיפול בילד ובנוער, ייסדה מרכזים של המחלקה בערים השונות ויצרה שיתופי פעולה עם מוסדות ילדים קיימים. היא סייעה בהקמת שירות המבחן הישראלי לנוער וכן מוסדות כגון פנימיית 'צופיה' ומעון 'מסילה' לנערות. במקביל, לקחה חלק משמעותי בייסוד המחלקה לטיפול באנשים עם מוגבלויות שכליות, כאשר 'רק הודות ללחצה האישי, הבלתי פוסק, על אנשי האוצר ועל חברים בכנסת, נרכשו השטח והבניינים המשמשים כיום כ'שקמה'...[2]
בשנת 1964 פרשה לגמלאות אך המשיכה לעסוק בפעילות התנדבותית, והקימה קרן מלגות לילדים נזקקים. בשנת 1960 זכתה בפרס ע"ש הנרייטה סאלד ובשנת 1971 בתואר יקירת העיר ירושלים. בדומה לעובדות סוציאליות כגון ז'ניה טברסקי, מוצאה המזרח אירופאי, השכלתה בפילוסופיה ומשפטים וחינוכה הגרמני לעבודה סוציאלית של ציפורה בלוך העשירו והרחיבו את הפרספקטיבה המקצועית שגיבשה ברוח רעיונות הומניסטיים והבנת אחריות החברה בסיוע לפרט. בדומה לעובדות סוציאליות כגון צסי רוזנבליט, גם היא החלה את דרכה כמתנדבת, וסללה את דרכה המקצועית בנחישות ומהירות תוך מסירות אינסופית למקצוע בו בחרה.
מבחר מכתביה
- תרפ"ז. 'מה עלינו לעשות?', האישה, ב, עמ' 17.
- תרפ"ח. 'מיומנה של עובדת ציבורית בשכונה אחת בירושלים', האישה, ה, עמ' 20.
- תרפ"ט. 'מיומנה של עובדת ציבורית', האישה, ח, עמ' 26–27.
- 1961. 'ליד עריסתה של העבודה הסוציאלית', סעד, ה (1), עמ' 15–16.
- 1989. 'איך הגעתי לעבודה סוציאלית', מידעו"ס, מאי, עמ' 67–70.
לקריאה נוספת
- חיים יפת, 1965. "ציפורה בלוך - קווים לדמותה", סעד, כ (1), עמ' 4–5.
- John Gal and Stefan Köngeter, 2016. 'Exploring the Transnational Translation of Ideas: German Social Work Education in Palestine in the 1930s and 1940s', Transnational Social Review, 6, 3, pp. 262-279
- עיינה הלפרן, בפרסום. עובדות סוציאליות ביישוב העברי המנדטורי: חשיפת מקומן של נשים ומסורות נשכחות בהיסטוריית המקצוע. חיבור לקבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים. עיינה הלפרן, 2017.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
