חנה הלנה טהון

חנה (הלנה) טהון

לידה	22 בינואר 1886
פטירה	29 במרץ 1954 (בגיל 68)
מקום קבורה	בית הקברות סנהדריה, ירושלים

חנה (הלנה) טהון (22 בינואר 1886 דרזדן, הקיסרות הגרמנית – 29 במרץ 1954, ישראל) עובדת סוציאלית, עיתונאית, פובליציסטית, עורכת וחוקרת ישראלית ילידת גרמניה. המייסדת והעורכת הראשית הראשונה של "האשה", הירחון הראשון לנשים בארץ ישראל, ב-1926.

בגרמניה התפרסמה כעיתונאית ומאמריה ראו אור בעיתונות היהודית כמו "יידישה רונדשאו", "דער יודה", "די ולט"; ובארץ ישראל פרסמה בעיתונים: "הארץ", "דבר", "ידיעות העלייה החדשה" ו"האשה". במשך מספר שנים עבדה גם בעריכה (בעיתונים "פוסישע צייטונג", "יידישעס איכו"), והייתה מזכירה של הוועד הפועל להסתדרות הציונית בברלין ובקופנהגן.

טהון הייתה מחלוצות הפיתוח והלימוד של העבודה הסוציאלית בישראל, פעילה ומנהיגה בארגוני נשים, עיתונאית ופובליציסטית, אשר פרסמה מאות מאמרים בנושאים שונים מחיי היישוב דאז.

בשנות חייה האחרונות שימשה כמרצה בבתי הספר לשירות סוציאלי בירושלים ובחיפה.

ביוגרפיה

הלנה כהן נולדה בדרזדן שבגרמניה. ב-1895 נפטר אביה, אברהם כהן, והיא עברה לברלין. היא גדלה בסביבה נוצרית, אך ילדה יהודייה שישבה לידה בבית הספר התיכון, קירבה אותה ליהדותה. היא סיימה בית ספר תיכון ורצתה להמשיך את לימודיה, אך המצב הכלכלי הקשה בבית לא איפשר זאת. היא לקחה על עצמה עבודה כמזכירה ובזמנה הפנוי הלכה לשמוע הרצאות, בעיקר בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטת ברלין.

ב-1907, בגיל 21, נסעה ללונדון, שם בילתה שנה. היא נשארה אצל קרובי משפחה נוצרים ולמעשה דרכם נחשפה ביתר שאת ליהדות. במכתב מ-1953 כתבה: "זה בהחלט לא היה מקרי שבשהותי בלונדון בבית קרובינו הנוצרים, לקחתי את הספר היהודי היחיד בביתם, 'ילדי הגטו' מאת ישראל זנגוויל. מכאן, בהתרגשות גדולה, הלכתי היישר לרובע היהודי של ווייטצ'אפל, שם גיליתי לראשונה בחיי יהודי מזרח אירופה אשר בכל מנהגיהם, שפת הגוף, שפת דיבור, לבוש, נשארו נאמנים למוצאם היהודי, הרבה יותר מהאנשים שביניהם אני עצמי גדלתי". בלונדון החלה להתעניין גם ביהדות ארצות האסלאם. שם התקרבה לציונות, והתחילה לחלום על חזרתם של היהודים לארצם - "ארץ שבה לא ישהו עוד כזרים בסביבה זרה אלא יגשימו את ייחודם ויממשו את חלומותיהם במולדתם".

ב־1908 חזרה לברלין, מכאן ואילך הקדישה את רוב זמנה לעיסוק בציונות. היא השתתפה בכינוסים ציוניים, קראה כתבי עת ציוניים ולמדה את ההיסטוריה, הספרות והשירה של העם היהודי לדורותיו. מאוחר יותר התברר שיש לה כישרון כתיבה, והיא החלה להפיץ את הרעיון הציוני לא רק בנאומים (בפני הציבור היהודי בגרמניה) אלא גם בכתבי עת. מאמריה במגוון נושאים ציוניים שונים הופיעו בעיתונים יהודים כמו "יידישה רונדשאו", "דער יודה", ו"די ולט", וכן פרסמה בעיתונות הגרמנית, האוסטרית והשווייצרית.

בסוף 1911 נשלחה לייצג את העיתון הרשמי של ההסתדרות הציונית העולמית, די ולט, בניו יורק, ארצות הברית שם גם התבקשה להקים ולערוך שבועון יהודי ציוני. טהון יסדה שם עיתון שבועי בשם "ניו-יורקר שטאאטסצייטונג".

ב-1913 חזרה לברלין אך במהרה הוזמנה על ידי ארתור רופין לנהל את מזכירות המשרד הארצישראלי ביפו. המשרד הוקם בעקבות הקונגרס הציוני העולמי השמיני בהאג במטרה לשמש בסיס ציוני ראשון בארץ ישראל בניהולו של רופין. טהון נסעה לראשונה בחייה לארץ ישראל, אך עזבה כעבור מספר חודשים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ב-1914 החלה לנהל את לשכת התעמולה של המשרד הארץ ישראלי בברלין. באותה שנה ביקרה בארץ ישראל כתיירת. ב-1916 הוזמנה על ידי מרטין בובר להשתתף בכתב העת החדש שלו "דער יודה", והייתה פעילה עבור ארגונים ציוניים בקופנהגן.

בעקבות התקדמות המלחמה עברה מדנמרק ללונדון, שם השתתפה ב-1920 בהקמת ארגון ויצו העולמי, זרוע הנשים של ההסתדרות הציונית העולמית, שמטרתה הייתה מתן סיוע לנשים וילדים בארץ ישראל. בראשות ויצ"ו עמדו אז מייסדותיו: רבקה זיו, ורה ויצמן ואדית עדר. טהון נבחרה ליושבת-ראש ויצ"ו בגרמניה.

ב-1921 ביקרה שוב בארץ ישראל, הפעם כשליחה של ויצ"ו העולמית, על מנת להניח את היסודות להקמת ויצ"ו בארץ ישראל. במהלך הביקור היא החליטה להתיישב בארץ ולעשות אותה לביתה. נישאה לדוקטור יעקב טהון, מנהל חברת הכשרת היישוב בארץ ישראל. טהון שימש יד ימינו של ארתור רופין במשרד הארצישראלי; היה ממייסדי האסיפה המכוננת של כנסת ישראל ונשיא הוועד הלאומי שלה; בין מייסדי הסוכנות היהודית בירושלים; ומנהל החברה לפיתוח מקרקעין. שנה קודם לכן איבד טהון את אשתו הראשונה שרה, שהותירה אחריה שלושה ילדים: תיאודור, יהודית ורפאל. חנה טהון הפכה לאמם של ילדיו וגם ילדה את בתה היחידה נורית. עם זאת, היא המשיכה לפעול בפעילותה הציבורית, שנפרשה אז לארבעה תחומים:

(א) הנהגת הסתדרות נשים עבריות (ארגון הנשים העבריות שהתמזג עם ויצ"ו ב-1933);

(ב) עורכת "האשה", מגזין הנשים הראשון בארץ ישראל;

(ג) סיוע וייעוץ בשכונות היהודיות העניות בירושלים העתיקה והחדשה;

(ד) הוראה ומחקר בתחום העבודה הסוציאלית.

מלכתחילה, המדיניות של הסתדרות נשים עבריות הייתה לעבוד במשותף עם שאר ארגוני הנשים. מאחר שמועצת הפועלות (לימים נעמת) דחתה כל שיתוף פעולה, הפנתה הנ"ע (הסתדרות נשים עבריות) את מיזמיה כלפי ארגונים אחרים, ובעיקר ויצ"ו. טהון מילאה תפקיד חשוב בקידום השיתוף הזה. כנציגת הנ"ע ליחסי חוץ, הופיעה בכנסים של ויצ"ו העולמית באירופה, שם דיווחה על הבעיות הבסיסיות האופייניות לתנאים החברתיים והתרבותיים של נשים בארץ ישראל.

פרויקט נוסף שיזמה וניהלה, כחלק מפעילותה בהנ"ע, היה מגזין נשים "האשה", שיצא לאור בירושלים במשך שלוש שנים (1926–1929). טהון ערכה את המגזין ועיצבה את תדמיתו כעיתון נשים שעסק הן בשאלות האישה והן בענייני חברה ותרבות. ירחון "האשה: לחייה ולעניינה של האשה בארץ ישראל", מומן על ידי ארגון הדסה, וביקש לדון במירב הסוגיות שהקיפו את חיי הנשים דאז (מכל העדות ומכל הזרמים הפוליטיים). כך סוגיות כמו עבודת נשים, נישואי קטינות, מעמד האישה בפוליטיקה ועוד.

ב-1931 הביעה טהון דרישה לכלול את המחלקה הסוציאלית בוועד הלאומי: "עלינו לדרוש שהעבודה הסוציאלית לטובת נשים וילדים, שנעשתה עד עתה על ידי הסתדרות הנשים העבריות במסגרת צרה, תהיה תפקידו של כל היישוב".

ב-1936 יסדה בשכונת נחלת אחים שבירושלים את המרכז לעבודה סוציאלית. טהון הייתה ראשונה בתחום פיתוח לימודי הסוציולוגיה ולימודי עבודה סוציאלית. בעבודתה כעובדת סוציאלית הקימה טיפת חלב, גן ילדים, שיעורי ערב לבנים ולבנות, ורשת של מועדוני ילדים. כמו כן הקימה בשכונות העניות ביותר בירושלים (שמעון הצדיק ונחלת אחים) מרכזים שהעניקו סיוע באמצעות בתי תמחוי, טיפת חלב (מרפאות לאם ולילד), חלוקת ביגוד, חינוך מבוגרים, סיוע משפטי ומעונות יום.

רובם המכריע של ראשי המשפחות בשכונת שמעון הצדיק היו מובטלים, מה שגרם למצוקה כלכלית קשה בשכונה. טהון פנתה אל הנשים, ועודדה אותן לצאת לעבודה, לשמש מפרנסות, ובכך להעלות את הערכתן העצמית כנשים עצמאיות ותורמות למשפחה. היא שכרה דירת שני חדרים: חדר אחד היה לבית מלאכה לייצור שטיחים (שם עבדו כשישים נשים מזמנים שונים), והחדר השני למעון יום לילדיהן.

במחקריה, הירבתה טהון לעסוק ביוצאי ארצות האסלאם ובמצבם הכלכלי, החברתי והתרבותי. כן חקרה את חייהם בישראל ובארצות מוצאם. פעילותה בקרב יוצאי ארצות האסלאם הביאה לה הכרה רחבה, והיא נחשבה כבעלת ידע וסמכות בתחום. מאמריה זכו לחשיפה ולהשפעה, ובשנים האחרונות לחייה עסקה בהוראה. טהון שימשה כמרצה בבתי הספר לשירות סוציאלי בירושלים ובחיפה, שם הרצתה על הסוציולוגיה של עדות המזרח. מחקריה על קהילות שונות בישראל הפכו בסיס ללימודי עבודה סוציאלית בישראל.

במסגרת מחקריה, בתמיכת המחלקה הסוציאלית של הוועד הלאומי והמכון לחקר הכלכלה שליד הסוכנות היהודית, ביצעה סקר מקיף על מצבם הכלכלי והתרבותי של שלוש מאות משפחות יוצאות מדינות אסלאמיות שונות בירושלים בשלושת הדורות האחרונים. חלק מהמחקר עסק בשלושים משפחות יוצאות מרוקו.

בשנת חייה האחרונה נחלשה מאוד כתוצאה מניוון שרירים, והחליטה להעלות את מחקריה בספר אותו כתבה בגרמנית. לאחר מותה נקרא הספר על ידי חוקרים בעלי שם כמו פרופ' שלמה דב גויטיין ופרופ' אברהם בונה, וכן יצחק בן-צבי, לימים נשיא מדינת ישראל. הם ואחרים אישרו פה אחד את כתב היד ואת תרגומו לעברית. הספר יצא לאור לאחר מותה בשנת 1957 - העדות בישראל: פרקים בקורותיהן וחבלי היאחזותן בארץ־ישראל. תרגום מגרמנית: מנחם אייכלברג בהוצאת ראובן מס.

חיים אישיים

נישאה לד"ר יעקב טהון (1880–1950) לאחר שהתאלמן מאשתו הראשונה.

בתה, נורית זיו, מורה במקצועה, נישאה ליצחק זיו (זלמנסון), חבר ההנהגה הראשית של "השומר הצעיר" בפולין לפני מלחמת העולם השנייה ובראשיתה. השניים גרים בקיבוץ עמיר.

טהון נפטרה ב-1954 בביתה בשכונת מרחביה ירושלים, והובאה לקבורה בבית הקברות סנהדריה בעיר.

הביקורת על יחסה לעדות המזרח

טהון הוציאה כמה מאות מאמרים, בעיקר עסקה ביהודים יוצאי ארצות האסלאם. מחקריה התפרסמו בקובץ בהוצאת מוסד סאלד ביוני 1948.

ד"ר דפנה הירש מציינת ב-2015 כי ניתן לראות את תפיסתה של טהון בכתבה בעיתון "הארץ" בשנת 1937 שם כתבה על השכונות שאוכלסו במזרחים כי 'כאן הולכים ומכים שרשים כל מיני מחלות גופניות ורוחניות, שהיה אפשר למנוע אותם, כאן נהיים ילדים וילדות לפושעים ופרוצות'; ובהמשך: 'אצלנו הרי חלק עצום – בירושלים בלבד חלק רביעי או חמישי – חי בתנאים כאלה, החותרים ומזעזעים לאט לאט את הבריאות הגופנית והמוסרית של היישוב היהודי' מה שמעיד, שהיא כמו אחרים הציגה את המזרחיים בשיח ההיגייני כאנטיתזה של האדם ההיגייני לא רק מבחינת תנאי חייהם ומצבם הגופני, אלא גם מבחינת מצבם הנפשי ואופיים.

ד"ר איתמר רדאי כתב עליה במאמר שפורסם ב־2019:

על אף שפועלה החלוצי של טהון בתחום העבודה הסוציאלית ראוי לכל הערכה, כתיבתה משקפת את התפיסות שרווחו בזמנה, שעל פיהן לאירופה נתונה עמדת עליונות מול ה'אוריינט', והיא מבטאת סטריאוטיפים מכלילים ושטחיים. הללו הגיעו לשיאם בכתיבתה בקטגוריזציה דיכוטומית ומפלה שהיא ערכה, המבדילה בין עניים יוצאי אירופה לעניים יוצאי ארצות האסלאם. השסע בין יוצאי אירופה ליוצאי ארצות האסלאם, שהתקיים על רוב מאפייניו כבר בתקופת המנדט, הטיל את צלו על כתיבתה ופעילותה, אך עמדותיה לא זו בלבד ששיקפו את השיח המקובל בזמנה, אלא גם השפיעו על עיצובו.

קישורים חיצוניים

• יפה ברלוביץ, חנה הלנה טהון, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• איתמר רדאי, יוצאי ארצות האסלאם — דימויים ותפיסות בחברה היישובית: המקרה של חנה הלנה טהון - עיונים, כרך 32, עמ' 216–244, 2019
• דפנה הירש, "איני יודעת עד כמה שאפשר יהיה לעזור לאנשים ששן הדלות והבערות מכרסמת בנפשם זה כמה דורות", 19 במרץ 2015
• כתבי חנה הלנה טהון בפרויקט בן-יהודה
• חנה הלנה טהון, יפו שהיתה (פרק זכרונות), ידיעות עיריית תל אביב, 15 בספטמבר 1949
• יפה ברלוביץ, על צומתי מפגשים בין נשים בראשית היישוב (1878‐1918): עיון בכתביהן של ראשונות - עיונים בתקומת ישראל -סדרת נושא: מגדר בישראל, עמ' 369–408

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38832737חנה הלנה טהון