יאנוש סטארקר

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מוזיקאי ריקה. יאנוש סטארקר או שטארקר (János Starker; ‏5 ביולי 1924 - 28 באפריל 2013) היה צ'לן יהודי-הונגרי ואחד הצ'לנים והמורים לצ'לו המפורסמים והמשפיעים ביותר במאה ה-20. מאז שנת 1958 לימד בבית הספר למוזיקה של אוניברסיטת אינדיאנה, שם נשא את התואר "פרופסור מצטיין". בעברית נפוץ הכתיב "שטארקר" לשם משפחתו, כמו בגרמנית ובהונגרית, אף כי הוא העדיף את ההגייה "סטארקר", האנגלית.

חייו

אחרי שהצליח לשרוד במחנה עבודה נאצי אליו הוגלה במלחמת העולם השנייה התקבל כפליט ברוסיה בגלל נגינתו. לאחר המלחמה, ולאחר שנה אחת בפריז, היגר סטארקר לארצות הברית בשנת 1948 ושם התקבל כצ'לן ראשי לתזמורת הסימפונית של דאלאס בניצוח אנטל דוראטי. בשנת 1949 עבר סטארקר לניו יורק והיה לצ'לן ראשי במטרופוליטן אופרה בניצוח פריץ ריינר. בניו יורק הקליט את הראשונה בסדרת הקלטותיו הנודעות לסוויטות לצ'לו של באך. השליטה הטכנית המעולה של סטארקר החשידה אותו (ללא הצדקה) בטיפול אלקטרוני בהקלטותיו, והניסויים שערך בהצבת מיקרופון ובטכניקות הקלטה משכו אליו את תשומת לבם של מהנדסי ב- MIT. בשנת 1952 התמנה סטארקר לצ'לן ראשי של התזמורת הסימפונית של שיקגו, כאשר פריץ ריינר התמנה למנהלה המוזיקלי. בשנת 1958 עבר סטארקר לאוניברסיטת אינדיאנה וחידש את הקריירה שלו כסולן. הוא הופיע באלפי קונצרטים בכל היבשות.

מאז 2001 הוא הגביל את פעילותו להוראה, לכיתות אמן ולהופעות מזדמנות עם שותפו הוותיק לנגינה, הפסנתרן שיגאו נריקי, ועם חתנו, בתו ונכדתו, הכנרים ויליאם, גוון ואלכסנדרה פרוצ'יל.

סטארקר נודע כאחד מגדולי המורים לצ'לו המשפיעים ביותר במאה ה-20 . על-פי עדותו קיבל תלמידים כבר בגיל תשע, וטען שבניגוד לסולנים הבין-לאומיים האחרים: "איני יכול לתפוש נגינה בלי הוראה, והוראה בלי נגינה". הוא ראה בהוראת הצ'לו את אחריותו כלפי דור הצ'לנים הבא. תלמידיו של סטארקר הם מהצ'לנים והמורים לצ'לו הטובים והמפורסמים בעולם, ביניהם ניתן למצוא את מריה קליגל, גארי הופמן וטסויושי טסוסומי, וכן ישראלים רבים: דורון טויסטר, שגיא הרטוב, אנריקה מלץ, פיטר תימן ועוד.

סטארקר היה אחד הצ'לנים המוקלטים ביותר בעולם, ולזכותו מעל ל-160 הקלטות. הוא זכה ב- Grand Prix du Disque בשנת 1948 על הקלטתו הראשונה לסונאטה של קודאי לצ'לו סולו, יצירה שנחשבה עד אז לבלתי ניתנת לנגינה מבחינה טכנית. הוא הקליט את הסוויטות לצ'לו סולו של באך חמש פעמים, האחרונה ביניהן לחברת תקליטי RCA בשנת 1992, הקלטה שזיכתה אותו בפרס גראמי. הוא היה גם בין המועמדים לפרס גראמי על ההקלטה משנת 1990 ליצירותיו של דויד פופר, התובעניות באופן קיצוני. דייוויד בייקר, אנטל דוראטי, ברנרד היידן, ז'אן מרטינו, מיקלוש רוסה ורוברט סטארר כתבו קונצ'רטי בשבילו.

בין השנים 1950 ו- 1965 ניגן סטארקר והקליט על סטרדיוואריוס "לורד איילספורד", הכלי הגדול ביותר שסטרדיוואריוס בנה. בשנת 1965 רכש סטארקר צ'לו "מטאו גופרילר", שנבנה לפני הסברה בוונציה בשנת 1705, כלי שבו ניגן עד מותו.

ב- 28 באפריל 2013 הלך שטראקר לעולמו, והוא בן 88.

סגנון נגינתו

סגנון נגינתו של סטארקר היה עז, נמרץ ומפגין מיומנות טכנית מרשימה. לדברי כמה מתלמידיו, הטכניקה שלו התרכזה בצלילים ארוכים, משוכים, כמעט ללא רחש הזחה מידו השמאלית, והתוצאה היא צלילים חלקים ונקיים מאוד, "שכל אחד מהם נשמע כאבן יקרה." סטארקר עצמו תיאר את הצליל שלו כ"מרוכז" ו"ממוקד". הוא נודע ביכולתו להפיק קשת רחבה ביותר של צלילים וגוני טון. הוא דחה את הוויבראטו הרחב, שכמה מבני דורו נוטים לו - בעיניו היה זה חיפוי על אינטונציה גרועה - והוא נודע בנוכחות הבימתית אומרת האצילות שלו, המותירה את הביטויים הרגשיים למוזיקה לבדה. הוא ציטט את ידידו ועמיתו משכבר הימים, ג'רג'י שֶׁבּוֹק, שאמר, "אתה אמור לעורר התרגשות, לא להתרגש."