פרנץ פייטה
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. פרנץ פייטה (בהונגרית: Fejtő Ferenc; בצרפתית: François Fejtő, שם קודם פישל-Fischl[1] נג'קניז'ה, 31 באוגוסט 1909 – פריז, 2 ביוני 2008) היה יהודי-הונגרי-צרפתי - זוכה פרס סצ'ני - היסטוריון, מבקר, סופר, פובליציסט סוציאל-דמוקרטי.
ביוגרפיה
מוצאו
פרנץ פייטה נולד במשפחה יהודית. סבו מצד אביו, פיליפ פישל דובר הגרמנית הוזמן כטיפוגרף מצ'כיה להונגריה בשנת 1849. משנת 1854 הפך למדפיס של העיתון פסטר לויד שיצא בפשט בשפה הגרמנית. בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19 עבר לנג'קניז'ה, לבית הדפוס של יאקאב מרקברייטר. את בית הדפוס רכש בשנת 1864 לאחר שהתחתן עם בת הבעלים, עם פרידריקה מרקברייטר. הוא ייסד את שבועון החינוך הציבורי, החברתי והכלכלי "זאלה" (Zala) בשנת 1873, שהפך מאוחר יותר ליומון פוליטי. לאחר מותו, בנו לאיוש, יליד 1871 (אביו של פרנץ פייטה), המשיך לנהל את בית הדפוס, את הוצאת הספרים הליברלית, ושל הבונים החופשיים[2] ופרסם את העיתון. בשנת 1918 הוא מכר את בית הדפוס ואת העיתון, שמר רק על המסחר בספרים ובנייר ועבד כעיתונאי.[3] הוא גורש בשנת 1944 למחנה השמדה ומת ברכבת לאושוויץ.
סבו וסבתו מצד אמו היו דוברי שפת אם הונגרית, בשם בוניהאדי, ועברו מקישקרש (Kiskőrös) לזאגרב, שם אמו של פייטו נולדה. הילד פרנץ היה רק בן חמש כשאמו נפטרה מסרטן. אז אחות אביו עברה לזאגרב; אחותו נאדה גדלה אצל הסבים והסבתות מצד האם, ואילו אחיו אדוארד (אדי) בן השנה גדל אצל אחות אביהם שעברה לזאגרב כאמור.[4] אביו נישא בשנית בשנת 1920. אמו זו גידלה את פרנץ, יוליאנה (יולצ'י) וחיזקה בעיקר את אהבתו למוזיקה של פייטה.[5]
נעוריו
הוא סיים את בית הספר היסודי בחלקו בזאגרב ובחלקו בנג'קניז'ה; שם סיים גם את לימודיו התיכוניים ואת בחינות הבגרות עם תוצאות מצוינות בשנת 1927. הוא רצה להמשיך את לימודיו הגבוהים במכללת אטווש בבודפשט, אך לא התקבל עקב סעיף הנומרוס קלאוזוס שהגביל את קבלת מספר היהודים למוסדות להשכלה גבוהה. לבסוף נרשם לפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת פץ', והתמקד בהונגרית - צרפתית - גרמנית. הוא התנצר לדת הקתולית בשנה הראשונה שלו באוניברסיטה.[6] רייטה לקח חלק בפעילות אגודת בטשאני שהוקמה בפקולטה: הוא כתב שירים, אחר כך סיפורים קצרים ומסות (חיבורים עיוניים). מכאן נבעה ידידותו עם גרנדפייר אמיל קולוז'ווארי.[7] דרך היכרותו עם בחורה באוניברסיטה התחילה התעניינותו בנושאים חברתיים ובחייהם הקודרים והקשים של הפועלים.[8]
משנת 1929 בבודפשט למד הונגרית, היסטוריה ספרותית ולימודי גרמנית באוניברסיטת פטר פאזמאני. היו לו עמיתים בפקולטה למדעי הרוח כמו לאסלו רייק, פטר מוד, קארוי אולט, בלה סאס. הוא הצטרף לפעילותה של אגודת מיקלוש ברטה שכבר נותרה לגמרי תחת השפעת השמאל. הוא הכיר את אטילה יוז'ף דרך אחד מחברי האגודה, איתו התיידד כחבר קרוב. השקפותיו של המשורר נתנו לו את הדחיפה האולטימטיבית להצטרף לקומוניסטים הבלתי חוקיים.
זמן קצר לאחר כתיבת מאמר בעיתון שמאל הוא נעצר יחד עם כמה ממקורביו במכללה; הוא הוכה ועונה מספר פעמים. הובא לבית המשפט באוקטובר 1932, שם הואשם בכך שהקים והוביל קבוצה מרקסיסטית והפיץ עלונים עם תוכן חתרני. הוא נידון בערכאה הראשונה לשנה, לאחר ערעור העונש הופחת מעשרה חודשים ל-25 יום (אותו זמן שבילה בכלא עד אז). לאחר שחרורו, הוא כבר לא יכול היה ללמוד באוניברסיטה או ללמוד בכלל; הוא התפרנס ממתן שיעורים בשפה הגרמנית ומחונכות.[9]
פייטה לא הפך לחבר במפלגת הקומוניסטים של הונגריה ולא במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ההונגרית, אלא - כשהתרחק מהרעיונות הקומוניסטיים - משנת 1934 הפך לחבר פעיל בעיתון היומי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, נפסבה, ובכתב העת העיוני שלה, סוציאליזם. בנוסף, תחת שם בדוי ארנה פילפ, כתב באופן קבוע מאמרים, היסטוריה ספרותית ומחקרים ביקורתיים בכתב העת ניוגט וב"עידן הטרנסילבני". בין נושאי מחקרים הבקורתיים נכללים אלדוס האקסלי, דייוויד הרברט לורנס, תומאס מאן, אוסוואלד שפנגלר והמשורר אטילה יוז'ף.
ב-13 בפברואר 1938 הופיע מאמר שלו בנפסבה שכותרתו הייתה "שיחות במאקו", שמתח ביקורת על מדיניות הממשלה הפרו-גרמנית והגיע למסקנה כי "האיכרים ההונגריים מתנגדים יותר לדמגוגיה הנאצית מאשר מעמד הביניים". למחרת נעצר, נשפט שוב ונידון ל"שישה חודשי מאסר "בגין הסתה למלחמת מעמדות". הוא ערער, אך כאשר נודע לו דרך מכריו כי הוא יוגלה וייכלא ללא קשר לפסק הדין עזב את המדינה ועבר לבירת צרפת דרך יוגוסלביה, איטליה ושווייץ.[10]
בגלות
הוא הגיע לפריז עם האישורים של העורך הראשי אילש מונוש, כך מאביב 1938 הוא היה כתב מאושר של נפסבה בפריז. עזיבתו עוררה ויכוח ער בקרב סופרים עממיים לבין ה"עירונים" (פייטה היה אחד מהאחרונים).[11]
בפריז הוא פגש נציגים בולטים של חיי האינטלקטואל הצרפתיים השמאליים ומהגרים (אגון ארווין קיש וכו') ומהגרים הונגרים. בין אלה שהשתייכה למעגל החברים שלו בסביבות הזמן הזה היו: לאיוש הטווני, ברטלן הטווני, לאסלו דורמאנדי (מקודם: אנגל), ארתור קסטלר, ג'ורג' פאלודי, אנדראש הבשי (מקודם: הופמן), שאנדור גרבאי ומיהאי קארואי.[12]
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא גינה בתוקף את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. הוא עצמו התנדב בדצמבר 1939 וצעד למחנה אימונים Barcarès. שם הוכשר כחייל בגדוד החי"ר של הזרים ה-22,[13] אך לא השתתף בלחימה. בבדיקה הרפואית השנייה הוכרז כבלתי כשיר לשירות צבאי.[14] יחד עם אשתו נסע תחילה לבריטני ולאחר מכן, לאחר הכיבוש הגרמני, בעזרת חבריו, לדרום אזור מידי-פירנה ופרש להרים סביב קאהורס. הוא ניסה לעקוב אחר המצב בהונגריה: מכריו רכשו מדי פעם פסטר לויד. בשנת 1943 הצטרף לארגון המקומי של תנועת ההתנגדות שהייתה מזוהה עם כוחות צרפת החופשית והשתתף בפעולותיה.[15]
מ-1950 עד 1979 הוא היה שוב עובד סוכנות הידיעות APF, אנליסט מומחה של הדיקטטורות הקומוניסטיות במזרח אירופה. בשנת 1969 הוא הכין מהדורה מורחבת ששיקפה גם את השינויים שחלו בינתיים (למשל, האביב של פראג). לאחר תהליך ארוך[16] קיבל אזרחות צרפתית בשנת 1955.
ספריו ראו אור בשפות רבות, כולל צרפתית, גרמנית, אנגלית, איטלקית, הונגרית, פולנית, בולגרית ויפנית. בשנת 2006 פרסם שני ספרים בהונגרית על אטילה יוז'ף, וכן כתב הקדמה למהדורה הגרמנית של כל יצירותיו של המשורר.
על הפוליטיקה ההונגרית
באביב 2004, יחד עם כמה הסופרים חבריו, התפטר מאגוד הסופרים ההונגרי, באומרו שציבור הבוחרים של הארגון לא נקט עמדה על עמדה מרומזת אנטישמית של אחד מחברי הארגון.
פרסים והוקרה
- 1975 – פרס הספרות הגדול של האספה הלאומית הצרפתית
- 1988 – אביר מסדר הכבוד של הרפובליקה הצרפתית
- 1990 – פרס פייר-לאפי (צרפת)
- 1990 – Premio Boccaccio Europa (איטליה)
- 1992 – פרס הספרות של האספה הלאומית הצרפתית
- 1992 – לוח זיכרון לנוסעים אירופיים
- 1993 – פרס בהיסטוריה של האקדמיה הצרפתית למדעי המוסר והפוליטיקה
- 1993 – אזרח כבוד של נג'קניז'ה
- 1994 – פרס הזיכרון יוזף פוליצר
- 1994 – לוח הזיכרון של אימרה נג'י
- 1994 – אזרח כבוד של מחוז זאלה
- 1995 – המסדר הגדול (אוסטריה)
- 1996 – אזרח כבוד של בודפשט
- 1996 – הצלב התיכון של מסדר הכבוד של הרפובליקה של הונגריה עם הכוכב
- 1997 – חבר לנצח של MÚOSZ
- 1997 – פרס לתהילת ההונגרים
- 1997 – מדליית ההנצחה של פאל דמיני
- 1999 – הפרס הגדול של קרן Pro Renovanda Cultura Hungariae
- 2000 – חבר הנהלת מועדון PEN הצרפתי
- 2001 – חבר חיצוני באקדמיה ההונגרית למדעים
- 2001 – פרס אירופה
- 2003 – פרס סצ'ני
- 2004 – הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה של הונגריה
- 2004 – פרס הדמוקרטיה של הפרלמנט האירופי
- 2005 – עיטור הכבוד של אימרה נג'י
- 2005 – עורך ראשי של כבוד ולנצח של נפסבה
- 2006 – פרס המדינה שלי
- 2006 – קצין מסדר הכבוד הצרפתי
- 2007 – סדר הכבוד של מארקו מארוליץ' (Red Danice hrvatske s likom Marka Marulića) (קרואטיה)
כתביו
- Histoire des démocraties populaires, Éditions du Seuil, 1952 (réédité en 1992)
- Histoire des démocraties populaires après Staline, Éditions du Seuil, 1969.
- La Tragédie hongroise, 1958, Pierre Horay, 1998
- Dieu et son Juif. Essai hérétique, 1961, Pierre Horay, 1997
- Chine/URSS, Plon, 1964 et 1966 ; nouvelle édition chez Éditions du Seuil, 1977
- Le Coup de Prague, 1948, Le Seuil, 1976
- La social-démocratie quand même ; un demi-siècle d'expériences réformistes, Robert Laffont, 1980
- Henri Heine, biographie, Olivier Orban, 1981, rééd de 1946
- Mémoires, Calman-Levy, 1986
- Requiem pour un empire défunt. Histoire de la destruction de l'Autriche-Hongrie, Lieu Commun, 1988 (réédité par Le Seuil en 1993 et Perrin en 2014). Un tableau géopolitique et nostalgique de l'Autriche-Hongrie de sa jeunesse (תבנית:14e Prix Fondation Pierre-Lafue 1990).
- 1956, Budapest, l'insurrection, Complexe, « Historiques », 1984, rééd. 2005 et 2006.
- Où va le temps qui passe ?, Balland, 1991
- La fin des démocraties populaires, Le Seuil, 1992-1997
- Joseph II. Biographie, Quai Voltaire, 1994
- Le passager du siècle, Hachette Littérature, 1999
- Le printemps tchécoslovaque 1968, Complexe, 1999
- Hongrois et Juifs, Balland, 2000
- Voyage sentimental, Des Syrtes, 2001
- Dieu, l'homme et son diable : Méditation sur le mal et le cours de l'Histoire. Editions Buchet Chastel - 2005.
לקריאה נוספת
- François Fejtő: Mémoires – De Budapest à Paris (Édition Callmann-Lévy, Paris, 1986 מסת"ב 2-7021-1445-8)
- Bajomi Lázár Endre: Tramontana – Magyar önkéntesek Franciaországban (Zrínyi Katonai Kiadó, Budapest, 1984 מסת"ב 963-326-322-0)
- Fejtő Ferenc Könyvtár – a Károlyi József Alapítvány tájékoztatója
- Fejtő Ferenc (1909. augusztus 31. – 2008. június
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Születése bejegyezve Nagykanizsa születési akv. 568/1909 folyószám alatt.
- ^ Fejtő Ferenc: Történész pályám. Nyugati magyar esszéírók antológiája 1986. EPMSZ, 1986. 106-143.
- ^ François Fejtő: Mémoires – De Budapest à Paris (Édition Callmann-Lévy, Paris, 1986 מסת"ב 2-7021-1445-8 (később: Fejtő, i. m.) 20-24.
- ^ Fejtő, i. m. 20., 22-23.
- ^ Fejtő, i. m. 39.
- ^ Fejtő, i. m. 52-54.
- ^ Fejtő, i. m. 56-59.
- ^ Fejtő, i. m. 55-56.
- ^ Fejtő, i. m. 69-79. Fejtő szerint az ellene folytatott eljárás kissé megkésett, hiszen letartóztatásakor már távolodóban volt a kommunista eszméktől.
- ^ Fejtő, i. m. 117.
- ^ 1938 decemberében Féja Géza a Kelet Népében, „gyáva dezentornak” nevezte Fejtő Ferencet, amiért „gyávaságból” Párizsba „szökött”, azt bizonyítva ezzel, hogy semmi sem köti a magyar szellemi élethez. Csodálkozásának adott hangot, hogy a szociáldemokrata sajtó továbbra is közli írásait, s onnan írogathat vissza, pedig „a művelt világban való megmerítkezés cseppet sem tette fogékonyabb, nyitott személyiséggé”. Az írás végkövetkeztetése: „a Fejtő-Fischl típusnak mielőbb pusztulnia kell a magyar életből”. A vérig sértett Fejtő (tudniillik korábban személyesen állt ki Féja mellett, amikor elítélték a viharsarki szegényparasztságról írott könyve miatt, s a Szép Szó is kifejezte szolidaritását) szatirikus novellával válaszolt a Szép Szóban, s a polémia más sajtótermékekben is folytatódott. (Fejtő, i. m. 135-136.)
- ^ Kapcsolata Károlyival érdekesen alakult: elismerte és tisztelte őt, később munkatársa is lett, ugyanakkor 1939 augusztusában, amikor Károlyi nem volt hajlandó elítélni a Molotov–Ribbentrop-paktumot, elvbarátaival megakadályozták, hogy Károlyi legyen a Francia Köztársaság Barátainak Szövetsége magyar tagozatának elnöke, és helyette inkább az apolitikus Németh Andor írót választották meg. (Lásd: B.L.E., i. m. 93-94. és Fejtő, i. m. 149.) Mindezek ellenére 1945-ben tőle kért és kapott védelmet a franciaországi magyar kommunisták ellenében. (Fejtő, i. m. 184.)
- ^ Bajomi Lázár Endre: Tramontana – Magyar önkéntesek Franciaországban (Zrínyi Katonai Kiadó, Budapest, 1984 מסת"ב 963-326-322-0) (később: B.L.E., i. m.) 93., 131-132., valamint Fejtő, i. m. 149-150.
- ^ Fejtő Ferenc: Budapestől Párizsig, Párizstól Budapestig, Kossuth Könyvkiadó, Budapest, 2007, 271. old.
- ^ Fejtő, i. m. 153-178.
- ^ Rosszakarói – elsősorban kommunista ellenlábasai – több alkalommal feljelentették, hogy a magyar állambiztonsági szolgálatoknak dolgozik, majd – mint hithű „kommunista veterán” – a szovjetek, máskor pedig a CIA ügynöke. – Fejtő, i. m. 235-237.
31048987פרנץ פייטה