ז'ול פרי

ז'ול פרי

מפלגה	הרפובליקנים המתונים (ה"רפובליקנים האופורטוניסטים")
יושב ראש וחבר הסנאט הצרפתי מטעם מחוז ווז' 24 בפברואר 1893 – 17 במרץ 1893 (3 שבועות ויום) תחת נשיא צרפת סאדי קארנו → פיליפ דה רואייה פאול ארמאן שאלמל ←
ראש ממשלת צרפת ה־36 21 בפברואר 1883 – 30 במרץ 1885 (שנתיים ו־5 שבועות) תחת נשיא צרפת ז'ול גרווי → ארמאן פאלייר אנרי בריסון ←
23 בספטמבר 1880 – 10 בנובמבר 1881 (שנה ו־6 שבועות) תחת נשיא צרפת ז'ול גרווי → שארל דה פרסינה לאון גמבטה ←
שר החינוך 21 בפברואר 1883 – 20 בנובמבר 1883 (39 שבועות) תחת ראש ממשלת צרפת ז'ול גרווי → ז'ול דיבו ארמאן פאלייר ←
30 בינואר 1882 – 29 ביולי 1882 (25 שבועות ו־6 ימים) תחת ראש ממשלת צרפת שארל דה פרסינה → פול בר ז'ול דיבו ←
4 בפברואר 1879 – 10 בנובמבר 1881 (שנתיים ו־40 שבועות) תחת ראשי ממשלת צרפת ויליאם אנרי ודינגטון, שארל דה פרסינה והוא עצמו → אז'נור ברדו פול בר ←
חבר בית הנבחרים של צרפת מטעם מחוז ווז' 8 בפברואר 1871 – 6 באוקטובר 1889 (18 שנים) → לואי ז'וזף בופה ארנסט פיקו ←
ראש עיריית פריז ה־10 15 בנובמבר 1870 – 5 ביוני 1871 (29 שבועות) → אטיין אראגו (ראש עיריית פריז) ז'וזף ווטרן (ראש המועצה המוניציפלית) ←
חבר גוף המחוקקים של צרפת מטעם מחוז סן 8 ביולי 1869 – 8 בפברואר 1871 (שנה ו־30 שבועות) → אמיל אוליבייה שארל פלוקה ←

זול פרנסואה קאמי פרי (בצרפתית: Jules François Camille Ferry,‏ 5 באפריל 1832 סן דיה, מחוז ווז' - 17 במרץ 1893 פריז) היה פוליטיקאי צרפתי, עורך דין בהכשרתו. כפובליציסט וכחבר בפרלמנט נמנה עם מתנגדי משטר הקיסרות של נפוליאון השלישי ועם מתנגדי ממשלות "הסדר המוסרי" מימי שלטונו של הנשיא פטריס דה מק-מהון. פרי הפך בהמשך לאחת הדמויות המכוננות של הרפובליקה הצרפתית השלישית: כשר החינוך (בין 4 בפברואר 1879 - 10 בנובמבר 1881, 30 בינואר - 29 ביולי 1882 ובין 21 בפברואר - 20 בנובמבר 1883), שר החוץ (בין 20 בנובמבר 1883 - 30 במרץ 1885), וראש הממשלה של צרפת בין התאריכים 23 בספטמבר 1880 - 10 בנובמבר 1881 ו-21 בפברואר 1883 - 30 במרץ 1885 הנהיג מחדש את חוק חינוך החובה, חיזק את הצביון החילוני של הרפובליקה הצרפתית ובאותו זמן המשיך במדיניות ההתפשטות הקולוניאלית, בשם "השליחות המתרבתת" של "הגזעים העליונים". בתקופתו צרפת השתלטה על תוניסיה, על מדגסקר, על חלק מאפריקה המשוונית ועל מפרץ טונקין בהודו-סין.

ז'ול פרי כיהן גם כראש עיריית פריז (15 בנובמבר 1870 - 5 ביוני 1871) ולתקופה קצרה מאוד (24 בפברואר - 17 במרץ 1893) כיושב ראש הסנאט.

ילדות וצעירות

ז'ול פרנסואה קאמי פרי נולד בשנת 1832 במשפחה מבוססת. הוא היה הילד האמצעי של שארל-אדואר פרי, עורך דין חופשי בדעותיו, ואדל בת לבית ז'אמלה (Jamelet).שם המשפחה פרי קיים מזה מאות שנים בחבל לורנה, ומקורו בשיבוש השם פרדריק. אבות הפוליטיקאי היו איכרים ובעלי מלאכה קתוליים שחיו זה שנים רבות במחוז ווז' ומוצאם היה בכפר הררי בשם אנול (Anould). הם עסקו בשלב מסוים בייצור פעמונים. בשנת 1718 בני פרי התיישבו ביישוב סן דייה וב-1794 ניהלו בו מפעל לאריחים. סבו של ז'ול, פרנסואה-ז'וזף פרי, היה ראש מועצת העיירה בשנים 1816-1797. והיה נשוי לאשה, בת לבית וימפפן האלזסי. האב, שארל-אדואר הפסיק מוקדם להופיע בבתי המשפט לטובת העיסוק בפוליטיקה. הוא היה חבר במועצה הכללית של מחוז ווז' (1844 - 1852) ונמנה עם מתנגדי ראש הממשלה פרנסואה גיזו. לז'ול, הייתה אחות בכורה, אדל (1826 - 1871) ועוד אח, שארל (1834 - 1909). אמם נפטרה בגיל צעיר והאב נאלץ לדאוג לבד לחינוכם. אמנם בז'ול טיפלו בילדות גם אחותו אדל ואחת מדודותיו.

פרי למד במכללה (קולז') בעיירת הולדתו עד שנת 1846 כשהמשפחה עברה לגור בשטרסבורג. ז'ול נרשם למכללה הלאומית בשטרסבורג (הקרויה בימינו על שם פיסטל דה קולאנז'). הצטיין במיוחד ברטוריקה ובפילוסופיה, מקצועות בהם זכה בכל הפרסים. בסיום מבחני הבגרות הוא למד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת פריז. באותה תקופה למד במקביל קורס לציור ושקל ברגע מסוים להיות צייר.

עורך דין ופובליציסט מגויס

אחרי סטאז' במשרד של עו"ד בשם טירו, בשנת 1854 התקבל ז'ול פרי ללשכת עורכי הדין. התפרסם בהופעותיו בבית המשפט לערעורים. התעניין במהרה בנושאים פוליטיים והתמחה בהגנתם המשפטית של פעילים רפובליקנים, זאת בתקופת שלטונו של הנסיך לואי-נפוליאון שהפך לנפוליאון השלישי. נאומו של פרי בשעת קבלתו ללשכת עורכי הדין - על "השפעת הרעיונות הפילוסופיים על הלשכה במאה ה-18" - הצביע כבר על העקרונות האנטי-מונרכיסטים שדבק בהם כל חייו. דירתם של האחים שארל וז'ול פרי בפריז הפכה למקום כינוס של הנוער הרפובליקני. פקדו אותה אנשים כמו פלוקה, לאביש, לאון גמבטה ואחרים. בשנת 1857 האב נפטר.

כחסיד של הצדק החברתי, החילוניות וחופש המצפון, פרסם פרי באותה תקופה בקביעות כתבות על המשפטים ב"גאזט דה טריבונו" (עיתון בתי המשפט) וכן מאמרים פוליטיים בעיתונים העצמאיים "לה פרס" (La Presse) (שבניהול אמיל דה ז'רארדן), " לה קורייה דה פארי" (Le Courrier de Paris -של קלמאן דיוורנואה) ו"לה טאן" (Le Temps). נמנה עם המבקרים הקבועים בביתו של אמיל אוליבייה. בשנת 1863 השתתף בבחירות לפרלמנט ותקף בחריפות את המועמדים מטעם המשטר. ב-3 באוגוסט 1861 פרסם יחד עם אחרים את "ספר הלימוד האלקטורלי" ובעקבותיו ב-1863 את החוברת "Lutte électorale" ("מאבק אלקטורלי") שהוקיעה את הפטרנליזם ואת אי הסדרים בבחירות. הספר האחרון גרם לפתיחת הליכים משפטיים נגדו במסגרת "משפט השלושה עשר". 13 נאשמים, בהם סדי קארנו, אמנואל אראגון, ז'ול פאוור, הואשמו כי ארגנו ועד אלקטורלי רפובליקני בלתי חוקי ונידונו לקנסות. פרי עצמו נידון לקנס בשווי 500 פרנק. בדצמבר 1867 - אוגוסט 1868, כמתנגד בלתי מתפשר של הקיסרות השנייה של נפוליאון השלישי, פרסם פרי בעיתון הליברלי "לה טאן" (Le Temps "הזמן") סדרת פמפלטים סאטיריים מדוברים נגד הברון אוסמן, הפרפקט של פריז (באותם ימים - מחוז סן). עיקר חיציו כוונו נגד המימון הבלתי שקוף של העבודות הגדולות שבוצעו אז בפריז במסגרת התכנון מחדש של העיר. הסדרה נקראה "החשבונות הפנטסטיים של אוסמן" והתבססה על טיעונים כבדי משקל. מנהל העיתון "לה טאן" עודד את פרי להגיש את מועמדותו בבחירות לפרלמנט בשנת 1868.

.

התחלת הקריירה הפרלמנטרית

בשנת הבחירות הקים פרי בעזרת ז'ול פאוור את השבועון הרפובליקני "L'Électeur libre" (הבוחר החופשי) בו הסביר לקוראיו הפריזאים את השקפתו על הצורך בהפרדת הדת מהמדינה, בביזור מנהלי וברפורמה של מערכת המשפט. באמצעות מאמר בקורתי נגד המשטר " Les grandes manoeuvres électorales, (התמרונים האלקטורליים הגדולים) שפורסם בעיתונו הביא פרי על עצמו הטלת קנס של 10,000 פרנק אך זכה לפופולריות רבה.

ב-6 במאי 1869 נבחר פרי כחבר באספה הלאומית מטעם אזור הבחירות מס. 6 של פריז (סן), על סמך מצע רדיקלי, שהתנגד לריכוזיות ולמיליטריזם, דרש "חופש מלא של העיתונות, חופש מלא של ההתאגדויות, חופש מלא של החינוך", "ביזור מנהלי, הפרדה מוחלטת בין הכנסייה למדינה, רפורמת המערכת המשפטית על ידי פיתוח מוסד חבר המושבעים, רפורמה של הצבא קבע". בספטמבר 1869 השתתף בוועידה לשלום בלוזאן. כשבמסגרת הליברליזציה של הקיסרות, מינה נפוליאון השלישי את אמיל אוליבייה כראש ממשלה, הפך פרי לצד לאון גמבטה, לאחד המבקרים הבולטים של חברו לשעבר.

בשנת 1869 נמנה פרי עם מארגני הקונגרס בנאנסי, שהוקדש למאבק באבסולוטיזם האימפריאלי. המצע של מאבק זה תומצת לדבריו במילה "ביזור", כלומר ביזור השלטון וחופש מוניציפלי. מנקודת מבט זו הציע פרי את ביטול מוסד ה"פרפקטורות" המחוזיות המייצגות את השלטון המרכזי.

אם רוצים להיות עם חרוץ, שוחר שלום וחופשי, אין מה לעשות עם שלטון חזק... צרפת זקוקה לממשל חלש

Mais si vous voulez être un peuple laborieux, pacifique et libre, vous n'avez que faire d'un pouvoir fort... La France a besoin d'un gouvernement faible...

באפריל 1870 נשא באולם מולייר נאום חשוב, שנסוב על "סוגיית חינוך העם". ז'ול פרי הזהיר מפני סכנת המלחמה נגד פרוסיה והתנגד ב-19 ביולי 1870 להכרזתה. עם זאת הצביע עם רוב חברי האספה הלאומית בעד הגדלת התקציב הצבאי. ב-4 באוגוסט 1870 כשהגיעו לפריז הידיעות על התבוסה בריישופן וההמונים הזועמים יצאו להפגנה בפני ארמון בורבון כדי לדרוש הכרזת הרפובליקה, פנה פרי למפגינים וביקש מהם להישאר במסגרת החוק ולחזור לסדר". אחרי התבוסה של נפוליאון השלישי בסדאן ולקיחתו בשבי ב-2 בספטמבר 1870, ב-4 בספטמבר 1870 הוכרזה הרפובליקה.

המצור הפרוסי על פריז וימי הקומונה הפריזאית. שר, פרפקט וראש עיר

ב-4 בספטמבר 1870 פרי נבחר למזכיר ממשלת ההגנה הלאומית של הרפובליקה המחודשת. כעבור יומיים, ב-6 בספטמבר התמנה למושל מחוז הסן, בעוד אטיין אראגו כיהן כראש עיריית פריז. פעל להבטחת שירותים ליישובים מסביב לבירה, יצר יחידת אלונקאים וכו'. החל מ-19 בספטמבר התחיל המצור הפרוסי על פריז. שנמשך עד 28 בינואר 1871. בעת המרד בפריז ב-31 באוקטובר 1870, יחד עם ראש הממשלה ומושל פריז, הגנרל טרושי, פרי נמלט והצליח להביא לבניין העירייה בפריז את הפלוגה הנאמנה מס.106 של המשמר הלאומי ואת יחידות הברטונים מן המשמר הנייד. החיילים חדרו דרך מנהרה תת-קרקעית שחיברה את אוטל דה ויל עם הקרסקטין לובו (Lobau). תוך הפגנת קור רוח ומרץ, תרם פרי באופן זה לשחרור חברי הממשלה שנשבו בבניין על ידי המורדים, ולהרגעת הרוחות.

אחרי התפטרותו של אטיין אראגו, התמנה פרי עצמו לראש עיריית פריז. הוא כיהן בתפקיד זה מ-16 בנובמבר 1870 ועד ל-18 במרץ 1871. בתוקף התפקיד נדרש להבטיח את אספקת הצרכים הבסיסיים לתושבי פריז הנצורה על ידי הצבא הפרוסי. החוזר שלו מ-10 בדצמבר ובו דרישות לקיצוצים קשים במזון זיכה אותו בכינוי הלא מחמיא "פרי הרעָב" ("Ferry la famine") או "פרי המרעיב". ("Ferry l'affameur"). אחרי 18 בינואר 1871 נאלץ להחריף עוד יותר את קיצוב המזון. כבר בימי המצור, תחת מטחי הפגזים הגרמניים, מצא פרי מקום להקים באוקטובר 1870 ועדות של גברים ושל נשים ואחר כך ועדה מעורבת לענייני חינוך שכללה גברים וגם נשים בעלי סמכא על מנת לבצע רפורמות בתחום. בדו"חות של אותה ועדה דובר כבר בצורך בהבטחת חינוך חינם וחינוך חובה, צרכים שהיוו בסיס לחוקים שהנהיג פרי מאוחר יותר כשר החינוך. כשמפגינים מחו נגד כניעת פריז בפני הצבא הפרוסי ויצאו לרחובות אל בניין העירייה, נקט פרי באמצעים לדיכוי המרד. 83 מנהיגי המרד נעצרו. ב-8 בפברואר 1871 הוא נבחר באספה הלאומית מטעם מחוז הולדתו, ווז', תפקיד בו נשאר עד שנת 1889. התפטר אז מן הממשלה הזמנית. ב-18 במרץ 1871 שבו פרץ מרד הקומונה הפריזאית, פרי נשאר בבית העירייה עד השעה 22 בערב, אך נאלץ לבסוף לעזוב. נסע קודם אל עיריית הרובע 1 תוך ניסיון לכנס שם את כל ראשי העיריות ונאלץ למצוא מקלט חדש. למחרת הסכים להצטרף לשאר חברי הממשלה שברחו כבר לוורסאי. בימי הקומונה, ערך ביקורים בתוקף תפקידו ביישובים מונטרטו (Montretout), סן קלו (Saint Cloud) ומדון (Meudon). אחרי דיכוי הקומונה, חזר לפריז והוחזר ב-26 במאי 1871 לתפקיד הפרפקט של סן וראש העיר פריז. אחרי כמה ימים הוחלף על ידי לאון זה.

פרי הופקד על המשא ומתן עם גרמניה בקשר להתוויית קו הגבול החדש. במשימה זו הקפיד להיאבק על כל כפר וכפר. למרבה צערו, חלקים ממחוז הולדתו יחד עם אלזס, שבה חיו חלק מבני משפחתו, סופחו לרייך הגרמני.

ב-8 אוקטובר 1871 נבחר פרי לחבר וסגן יושב ראש המועצה הכללית של מחוז ווז' (1871–1893) עם המושב בלה טיו. עורר במהרה את עוינותם של השלטונות המקומיים וכדי להגן עליו העדיף ראש הממשלה טייר להרחיקו מן הווז' ולשלוח אותו כשגריר ליוון (בשנים 1871–1872). קיבל את המשימה הדיפלומטית לפתור את המחלוקת בין יוון, צרפת ואיטליה בנוגע למכרות לבריון.

עם נפילת הממשלה, שב פרי לאספה הלאומית ויחד עם לאון גמבטה וז'ול פאוור מצא עצמו בספסלי האופוזיציה. כמנהיג של השמאל הרפובליקני. התנגד בחריפות למדיניות "הסדר המוסרי" של הממשלות בראשות מלוכנים ושמרנים, בימי נשיאותו של המרשל מק מהון בלט פרי בהתנצחויותיו עם הדוכס דה ברולי ועם הגנרל דה רושבואה אחרי המשבר ב-16 במאי 1877.

כשר חינוך הקים פרי בתי ספר "נורמליים" כבית יוצר למורים חילוניים ובשנים 1879–1880 סילק את הכנסייה מן המועצה העליונה לחינוך ציבורי. בעת כהונתו העביר בהצבעות בפרלמנט את החוקים ללימודי חינם (יוני 1881), לחינוך חובה בין הגילים 6–13, ולגבי האופי החילוני של החינוך הציבורי בצרפת (מרץ 1882). הוקם בית ספר לבנות בסוור. תחת מנהיגותו כראש ממשלה עברו בפרלמנט חוקי חופש ההתארגנות וחופש העיתונות וחוק ואלדק-רוסו לחופש ההתאגדות המקצועית.

במדיניות החוץ ערב את צרפת במסעות כיבוש חדשים: כיבוש אנאם (1883), טונקין ומדגסקר (1883 - 1886), תוניסיה, שבה הקים משטר חסות (פרוטקטורט). שלח לקונגו התחתונה את פייר סבורניאן דה בראזה.

כשר חוץ, מדיניות ההתפשטות הקולוניאלית שהוא אימץ, משכה את עוינותם של הימין הלאומני מחד ושל השמאל הרדיקלי של ז'ורז' קלמנסו מאידך. נאלץ להתפטר ב-30 במרץ 1885.

חייו הפרטיים

בשנת 1875 התחתן ז'ול פרי עם אז'ני ריסלר, בתו של התעשיין קאמי ריסלר. אשתו, צעירה ממנו ב-18 שנים, היא בת למשפחה פרוטסטנטית ורפובליקנית שעשתה חיל בתחום התעשייה ביישוב טאן באלזס. הנדוניה שלה שוותה 500,000 פרנקים. החתונה התקיימה בעיריית הרובע השמיני של פריז. נישואים אלו העניקו לפרי גישה לחוגי הבורגנות הגבוהה בפריז ובאלזס. גיסו, אחי אשתו, שארל ריסלר, נבחר כעבור 7 שנים לראש עיריית הרובע השביעי של פריז. הזוג בנה לעצמו ביתן נופשבסגנון שווייצרי, על מרגלות המסיב מהיוער קמברג, בכפר הולדתו של ז'ול, סן-דייה-דה-ווז', אבל התגורר מרבית הזמן בפריז, בבניין פרטי שנבנה על ידי אחיו האהוב של פרי, שארל פרי, ברחוב באיאר 1. לז'ול פרי לא נולדו ילדים והוא הקיף בחיבה את אחיינו, אבל פרי, אותו אימץ כיורש יחיד. בצוואתו כתב:

אני מצווה לאחייני , אבל פרי, את כל ספרי ואת כל כלי הנשק שלי. שישמור את זכר דודו שאהב אותו מאוד ושתלה בו את כל תקוותיו. שישא בכבוד ושיגן בכל מקרה את השם שאביו ודודו , אחרי דורות רבים כל כך של אנשים ישרים, כיבדו ועגנו אותו בהיסטוריה. שאחרי מותי, יאהב את דודתו כמו אם ואב, כלומר כמו מורה יישרת דרך, שישרת את ארצו ושיאהב אותה יותר מחייו

פעילותו כבונה חופשי

ב-8 ביולי 1875 התקבל ז'ול פרי בטקס מלא הדר בלשכה "הידידות הרחמנית" (La Clémente Amitié) של ארגון "המזרח הגדול של צרפת". (Grand Orient de France). יחד איתו התקבלו אמיל ליטרה וגרגואר וירובוף, מתלמידי אוגוסט קונט. מאוחר יותר היה פרי חבר בלשכה "אלזס-לורן".

ספרים

• 1890 - Le Tonkin et la mère patrie טונקין המולדת

הנצחה

• בית ספר תיכון בפריז ובתי ספר בערים אחרות בצרפת נקראים על שמו.
• נקראה על שמו אכסניית הנוער של האונסק"ו בפריז.

לקריאה נוספת

Jules Ferry, fondateur de la République. Actes du Colloque organisé par l’École des Hautes études en Sciences sociales présentés par François Furet, Paris, 1985, (מסמכי הקולוקוויום שאורגן על ידי בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה, המוצגים על ידי פרנסואה פירה Jean-Michel Gaillard, Jules Ferry, Fayard 1989.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ז'ול פרי בוויקישיתוף

• ז'ול פרי באתר הסנאט של צרפת(הקישור אינו פעיל)
• internet archive נאומים ודעות של ז'ול פרי

, Discours et Opinions de Jules Ferry, publiés avec des commentaires et notes par Paul Robiquet ,Armand Colin, Paris 1893 ,

• נאומים של ז'ול פרי באתר האספה הלאומית של צרפת
• באתר wikiliberal
• ז'ול פרי - ב"לקסיקון החדש לפדגוגיה וחינוך יסודי" בעריכת פרדינאן בויסון, 1911 - מהדורה אלקטרונית - באתר המכון הצרפתי לחינוך Ferdinand Buisson (dir) -Nouveau Dictionnaire de pédagogie et d'instruction primaire, 1911, edition electronique, site de l'Institut français d'education
• Xavier Darcos L'héritage laïque de Jules Ferry, Ponctuel, 30 novembre 2005
• ביוגרפיה באתר הסנאט הצרפתי

ז'אן ז'ולי - ערך "ז'ול פרי" ב"לקסיקון הפרלמנטרים הצרפתים"

1960-1977 Jean Jolly Dictionnaire des Parlamentaires français PUF Paris

• ביוגרפיה קצרה מאת א. דבידור

A. Debidour באתר cosmovisions

• מארק נאדו Marc Nadaux - ביוגרפיה קצרה של פרי באתר La lettre d'infos מאמרים על המאה ה-19, 2000
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29943448ז'ול פרי