פלוטארקו אליאס קאייס
 | |||||
| פלוטארקו אליאס קאייס, 31 באוקטובר 1924 | |||||
| לידה |
25 בספטמבר 1877 גואיימס, מקסיקו | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
19 באוקטובר 1945 (בגיל 68) מקסיקו סיטי, מקסיקו | ||||
| מדינה |
 מקסיקו | ||||
| מפלגה |
מפלגת הלייבור (עד 1929) המפלגה המוסדית המהפכנית | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
פְּלוּטַארְקוֹ אֵלִיאָס קָאַיְיס (בספרדית: Plutarco Elías Calles, נהגה: [pluˈtarko eˈli.as ˈkaʎes]; 25 בספטמבר 1877 - 19 באוקטובר 1945) היה פוליטיקאי מקסיקני, שר הפנים בממשלתו של אלווארו אוברגון, ויורשו בנשיאות מקסיקו. קודם לנשיאותו ולקריירה הפוליטית שלו היה מייג'ור גנרל במחנה החוקתי במהלך המהפכה המקסיקנית.
מערכת הבחירות שנערכה במקסיקו בשנת 1924, החלה במתיחות. הממשלה היוצאת, ממשלת אוברגון, הייתה סמן היציבות הראשון לאחר שנים של אי-יציבות מאז המהפכה המקסיקנית. עם ייצוב השלטון ולפי החוקה (אנ') שלא אפשרה לו להמשיך לקדנציה נוספת, הודיע הנשיא אלווארו אוברגון כי הוא רואה את קאייס כיורשו. בתגובה לכך פתח הנשיא הקודם, אדולפו דה לה ורטה, שכיהן כשר אוצר תחת אוברגון ראה עצמו כמועמד לנשיאות, במרד נגדו במדינות וראקרוס וחליסקו, אשר דוכא. קמפיין הבחירות של קאייס פנה אל העם ובכך היה הקמפיין הפופוליסטי הראשון בהיסטוריה של מקסיקו. הוא הבטיח צדק ושוויון, הגנה על זכויות עובדים, רפורמה אגררית וממשל דמוקרטי. ב-30 בנובמבר 1924 הושבע קאייס כנשיא[1].
קאייס ניסה לממש את הבטחותיו (1924–1926) אך הרפורמות מרחיקות הלכת שביקש להנהיג הביאו לחשש של הכנסייה מפני מהפכה רחבה יותר גם בתחום החינוך וחדירת תפיסת עולם חילונית לכלל שכבות הציבור. חשש זה הוביל למלחמת הכריסטרוס (אנ'), שבה הופעלו דיכוי ואלימות אנטי-קתוליים (1926–1928), וגבה מחיר דמים כבד. דיכוי ההתקוממות הקתולית, הותיר את השלטון המהפכני על כנו, ואיפשר את השלמת תשתיות הרפורמות הכלכליות וכינון שירותי בריאות רווחה וחינוך במדינה. ב-1928, לאחר תיקון שבוצע בחוקה, התאפשר שובו של אוברגון לנשיאות המדינה, אך לאחר הירצחו מיד לאחר הבחירות, הוכרז קאייס כמעין מפקד עליון של המהפכה, ושלושת הנשיאים שבאו אחריו היו כפופים לו באופנים מסוימים. תקופה זו כונתה "מקסימאטו" (אנ').
בתקופה זו כונן קאייס את המפלגה המהפכנית הלאומית (PNR) שהפכה בהמשך למפלגת המהפכה של מקסיקו (PRM) ושוב למפלגה המוסדית המהפכנית (PRI), שהחזיקה בשלטון במקסיקו ברציפות מ-1929 עד שנת 2000. ב-10 באפריל 1936, תקופת שלטונו של לאסרו קארדנאס, הושם סוף לשליטה של קאייס על מקסיקו. קאייס וכמה ממקורביו נאסרו והוגלו במטוס מיוחד ממקסיקו[2]. קאייס שב למקסיקו בבעת כהונת הנשיא מנואל אבילה קמאצ'ו שהנהיג מדיניות פייסנית. עמדותיו הפוליטיות בשנים הבאות התמתנו, והוא בילה את שנותיו האחרונות במקסיקו סיטי, בה נפטר באוקטובר 1945, בגיל 68.
ביוגרפיה
רקע וצעירותו
משפחת אליאס הייתה במקורה ממוצא ספרדי אשר היגרה במהלך המאה ה-18 למלכות המשנה של ספרד החדשה מלה ריוחה. אבותיו של קאייס שהיגרו למלכות המשנה הספרדית בעולם החדש היו מעורבים במלחמות נגד האפאצ'י. סבו של קאייס מצד אביו נהרג בהיותו קולונל בצבא המקסיקני בשנת 1865, במהלך המלחמה הפרנקו-מקסיקנית. עם הזמן איבד משק הבית חלק נרחב מהונו ומכר חלק מהקרקעות שהיו ברשותו. פלוטארקו אליאס נולד בגואיימס, סונורה, ב-25 בספטמבר 1887. הוריו היו פלוטארקו אליאס ומריה דה ז'סוס קמפוזאנו. פלוטארקו הצעיר הושפע רבות מדודו (בעלה של אחות אמו), אשר ממנו אימץ את השם קאייס. דודו לימד אותו אתאיזם וזיקה לחינוך חילוני במקביל להרתעות מהכנסייה הקתולית.
בשנת 1888 החל את לימודיו להתמחות בהוראה באקדמיה דה פרופסורס, ארמוסיו, סונורה. בשנת 1911 שימש בתפקיד מזכיר המפלגה הדמוקרטי של סונורה, בבירת המדינה; בנובמבר של אותה שנה, כאשר פריצת המהפכה המקסיקנית הפילה את הרודן פורפיריו דיאס ופרנסיסקו מדרו הליברלי קיבל את נשיאות מקסיקו לידיו, קאייס שינה את מקום מגוריו לאגואה פריטה, גם כן בסונורה. שם שימש כנציב המשטרה.
המהפכה המקסיקנית
כשמדרו נרצח בידי הפיכת נגד בראשות הרודן ויקטוריאנו ורטה, קאייס הסתתר בעיר דאגלס, אריזונה, ושם, ביחד עם אדולפו דה לה ורטה, החל לארגן את המאבק נגד ויקטוריאנו ורטה. הוא חתם על תוכנית נאקוזרי ב-12 במרץ 1913 נגד הרודן ורטה והצטרף מיד לחיילים פרו-חוקתיים בפיקודו של אלווארו אוברגון בדרגת לוטננט גנרל. כך השתתף במאבק המהפכני כמפקד פעולות צבאיות באזור צפון-מערב סונורה. אף על פי שלא הראה יכולת רבה למיליציה החוקתית של אוברגון בקרבות אגואה פריטה ונאקו, הוא אכן הראה יכולת סמכות וארגון, מה שזיכה אותו בקידום לדרגת קולונל. קאייס התבלט במאבק נגד תומכי ורטה בהמשך, מה שהוביל את אוברגון למנות אותו למפקד צבאי בארמוסיו ב-1 במאי 1914.
כאשר התפצלה התנועה הפרו-מהפכנית בין החוקתיים וברית "הדיוויזיה הצפונית" בראשות פנצ'ו וייה, קאייס תמך בחוקתיים בדומה למפקדו אוברגון שצידד גם כן עם התנועה הפוליטית של ונוסטיאנו קאראנסה. באותה העת התמנה קאייס למושל הזמני בפועל של מדינת סונורה. במסגרת תפקידו כמושל קידם קאייס רפורמות רפובליקניות שכללו טיהר של מנגנון הצדק; שילוב ועדה חקלאית מעורבת; הקמת מנהל כלכלי; קביעת שכר מינימום; ביטול פטורים ממס; הקמת בתי ספר ליליים למבוגרים, בניית ספריות, בית ספר לילדים שהתייתמו במהלך המהפכה; קביעת חוק יובש נגד אלכוהוליזם; איסור הימורים והסדר חוקי גירושים. בין לבין גירש קאייס כמרים קתולים מעמות הסמכות שלהם. הוא העביר את הממשל לאדולפו דה לה ורטה במאי 1916.
קאייס נבחר פעם נוספת למושל סונורה ביוני 1917, הוא הוציא לאור חוקה חדשה למדינה, החל בחלוקת אדמות, קביעת תרומות לבעלי קרקעות לאומיים וזרים; הוא גם גיבש חוק עבודה לאכיפת שמונה שעות עבודה ושכר המינימום. כמו כן, הוא קידם ללא הצלחה הקמה של כנסייה מקסיקנית עצמאית להתחרות בכנסייה הקתולית באמצעות הכומר ארנסטו א. לאנו. שנתיים לאחר מכן הוא נקרא על ידי הנשיא קאראנסה להצטרף לקבינט במקסיקו סיטי, שנכבשה בידי החוקתיים, כמזכיר התעשייה והמסחר. בתפקיד זה הוא התמודד עם התנגדות תעשיינים בעבור אפשור התאגדות, התנגד להעסקת עצמאיים ותמך בזכות השביתה של עובדים.
ממשלת אוברגון ובחירות 1924
ב-1 בפברואר 1920 ירד מתפקיד המזכיר בכדי לתמוך בקמפיין הבחירות של אוברגון לנשיאות מקסיקו. קאראנסה התנגד למועמדותו של אוברגון, דבר שעורר קרע בתוך התנועה החוקתית והוביל את קאייס לחתום על עצומה שבה הכריז, ביחד עם פוליטיקאים נוספים מסונורה, על תמיכתו באוברגון. קאראנסה נרצח בידי תומכי אוברגון לנוכח המאבק הפנימי בתנועה שהפך למרד מזוין. אדולפו דה לה ורטה התמנה לנשיא זמני לפני הבחריות, בהן ניצח אוברגון באופן סוחף ומונה לנשיא מקסיקו. בתקופת הנשיאות הזמנית של אדולפו דה לה ורטה, היה קאייס שר המלחמה והצי. כאשר נבחר אוברגון לנשיא, קאייס הצטרף לקבינט החדש בתור שר הפנים, תפקיד בו נשאר עד ספטמבר 1923, אז עזב אותו להיות מועמד לנשיאות הרפובליקה לקראת הבחירות הבאות על ידי קואליציה של מפלגות העבודה המקסיקניות. במסגרת מצע הבחירות שלו פנה אל הקול העממי בדומה לפופוליסט. מההתחלה הוא הגדיר את עצמו כ"מועמד העובדים", חבר מפלגת העבודה שהאמין בשיתוף פעולה מעמדי, וכרפורמיסט הדרגתי, מגן על העובדים והאיגודים החקלאיים שלא תיפגע מערכת עיבוד האדמה או תהיה הפרעה בהליך הייצור.
התנועה הדתית האדוקה התנגדה נחרצות למועמדותו של קאייס לנשיאות הרפובליקה. מועמדותו של קאלס הניבה גם את חוסר שביעות רצונו של בן סונורה אחר, אדולפו דה לה ורטה, שקיבל באוקטובר את מועמדותה של המפלגה השיתופית הלאומית, אך בימים הראשונים של דצמבר 1923 החל מעבר של רבים לתמיכת קאייס, כאשר הוכרז כיורשו המיועד של אוברגון עבור הנשיאות. כאשר יצא אדולפו דה לה ורטה במרד נגד ממשלת אוברגון ומועמדות קאייס, זה האחרון נטש את מסע הבחירות שלו וחזר לפיקוד הצבאי כדי להילחם ולמוטט את המרידה, פעם נוספת תחת פיקודו הצבאי של אוברגון.
אחרי זאת בתמיכת ארצות הברית וקבוצות איכרים ועובדים, קאייס מצא את הדרך לנשיאות נקייה. הוא חידש את מסעו לנשיאות וביקר בקואווילה ומורלוס, ב-10 באפריל 1924, שם ספד למהפכן אמיליאנו ספאטה והתחייב לפעול עבור מטרות האיכרים. בהמשך, בהיותו במקסיקו סיטי, לראשונה בהיסטוריה של מקסיקו, ערך קאייס קמפיין רדיו מרשות השידור CYL, ומאוחר יותר ביקר בסקטקס איפה שהוא השתתף בכינוס של מפלגת העבודה הפנים-מדיניות כדי לאשר את מחויבותו למעמד הפועלים. כעת ללא מתנגדים מרכזיים, נאומו היה רדיקלי יותר לטובת הפועלים, האיכרים ושאר בני מעמדות הביניים. הוא המשיך את סיורו בכמה ערים עד 6 ביולי אז הצביע בעד מועמדותו בעיר מרידה. קאייס זכה ללא אי סדרים קשים ברוב גדול של 1,340,634 קולות, המועמד האחר, הגנרל אנגל פלורס, מושל סינלואה לשעבר, שנתמך על ידי הליגה הפוליטית הלאומית והאיגוד החקלאי הלאומי, המורכב ממהפכנים עקורים וקבוצות אוליגרכיה, בעלי קרקעות וסוחרים קתולים, השיג רק 252,599 קולות.
לפני כניסתו לתפקיד ביקר קאייס ברפובליקת ויימאר, הרפובליקה הצרפתית השלישית וארצות הברית, שם נפגש עם נשיאי אותן מדינות, פרידריך אברט, גסטון דומרג, וקלווין קולידג' בהתאמה. קאייס גם הצהיר כי ייזום עסקה חדשה עם חברות נפט ומשקיעים זרים. באותה העת עברה שמועה שקאייס סבל מדלקת העצם שחפתית וכי עבר ניתוח בעמוד השדרה בהיותו בברלין.
נשיא מקסיקו
מדיניות הפנים; רפורמות
ממשלת קאייס בנתה באופן בולט מוסדות יסוד למדינה, כמו בנק לאומי (תוכנן לראשונה בידי קאראנסה והובא למוכנות במהלך תקופת נשיאותו של אוברגון) שהקים את מערכת הבנקאות המודרנית; ועדת ההשקיה הלאומית, הוועדה הלאומית לדרכים, הבנק הלאומי לחקלאות, המנהל לפנסיה אזרחית לפנסיה, בתי ספר תיכוניים, מרכזים חקלאיים, חינוך טכני תעשייתי ומסחרי. קאייס ארגן מחדש את כספי הציבור, תיחם את סמכויות המס בין דרגי השלטון השונים, וב-18 במרץ 1925 קבע את חוק מס ההכנסה. בשנת 1926 החל תהליך מיסוד הצבא, בפיקודו של הגנרל חואקין אמרו, על ידי צמצום התקציב ואנשי הצבא, וכן חוקים צבאיים חדשים: החוקים הארגוניים החדשים של הצבא קבעו סמכויות מטה כללי; הסדרי משמעת; אימונים עבור מבצעים ותרגולים; כמו גם חלוקה של פנסיות פרישות.
קאייס תיקן את הקוד האזרחי כך שיכלול שוויון חוקי לנשים, מוסריות חוקתית ומשפטית של איגודים, שוויון חוקי לילדים שכביכול נולדו בתוך ומחוץ לנישואים, הסדר גירושים בקנה מידה פדרלי גם כן ורפורמות נוספות. קאייס גם הכריז על חובת ארגוני עובדים; והגן על סמכותם של ארגונים ואיגודים שכאלה. הוא תמך בתנועת העבודה באמצעות התאחדות העבודה האזורית המקסיקנית CROM ומפלגת העבודה, ומינה את לואיס נ. מורונס, יושב ראש שתי הקבוצות, לשר התעשייה, המסחר והעבודה. ממשלתו חילקה 3,088,071 דונם בקרב 302,432 משפחות, כמות כפולה מזאת שחולקה בתקופת נשיאותו של אוברגון. עם זאת, עבור קאייס לא היה מספיק לחלק את הקרקעות, היה צורך ברפורמה חקלאית מקיפה שכללה מסירת כלים, זיכויים, השכלה טכנית, עבודות השקיה, דשנים, תקשורת ותמיכה דומה.
בנושאים חינוכיים קידם את בית הספר "הרציונליסטי" ואת יישום הידע, כך שבעזרת משאבים דלים הוא הכפיל את בתי הספר הטכניים והכפריים שבהם למדו על ידי עשייה, כמו גם את הספריות. בנוסף, הוא הפריד בין בתי הספר התיכוניים והפרה-תיכוניים. באזורים הכפריים, בעזרת האיכרים שבנו וריהטו את הכיתות, בית הספר הפכו למרכזי הקהילות; כמו כן, הוא הקים את בית הסטודנט לילדים בבירה. ”חובתה של המדינה לשלוט בחינוך מהיסודי לאוניברסיטה, אחרת המהפכה תאבד דרכה... ולספק הדרכה חינוכית בהתאם לדוקטרינות והעקרונות שהיא תומכת בה”, כך לדברי קאייס, פותחו במערכת החינוכית אידיאלים של לאומיות, חילוניות, רפובליקניזם וחינוך תומך. ההתערבות של קאייס בנושאי חינוך הייתה אופיינית בהתחשב בעובדה שהיה מורה בעברו.
מכיוון שמאז 1921 ביצע המהנדס קונסטנטינו טרנבה שידורי רדיו, ומאז ואילך הוקמה ליגת הרדיו המקסיקנית המרכזית וכבר פעלו כמה תחנות פרטיות, ממשלת קאלס החליטה להסדיר פעילות חדשה זו באמצעות חוק התקשורת החשמלית, שפורסם ב-6 במאי 1926, ובו אישרה את הבעלות על אומת המרחב האווירי שבה נעשה שימוש בשידורים חלוצים אלה. באשר לעבודת התשתיות של ממשלתו, קאייס ביצע עבודות ציבוריות שאפתניות: הוא קידם תשתיות השקיה ובניית כבישים רחבים ואף בנה מחדש את הארמון הלאומי כדי להגדיל את הקומה השלישית. בתקופה זו נבנו הכבישים המהירים בין מקסיקו סיטי - פואבלה, מקסיקו סטי - פצ'וקה וכן סכרים נרחבים ותשתיות דרכים כגון אלו שחיברו את קואווילה ונואבו לאון. הכבישים המהירים מקסיקו סיטי - אקפולקו ומקסיקו סיטי - לארדו הושקו גם הם. באופן דומה, נחנכה תקשורת טלפונית עם ארצות הברית וב-4 ביולי 1928 התקשרה השיחה הראשונה ללונדון.
מדיניות החוץ
ערך מורחב – יחסי ארצות הברית–מקסיקו
בנוסף לרפורמות הרבות שלו מפנים, היה על קאייס לטפל בתביעות מקומיות בגין נזק שנגרם למדינות הפנימיות בתוך מקסיקו עקב התערבות חיצונית במהפכה המקסיקנית. התביעות הגדולות הופנו בעיקרם לארצות הברית. בזירה הבינלאומית קאייס חידש את היחסים עם האימפריה הבריטית ושמר על אלו עם ברית המועצות והונגריה, שהיו יחסית מבודדות באותה העת לאחר מלחמת העולם הראשונה. שמירת היחסים עם ברית המועצות הייתה דרך עבור מקסיקו להדגיש עצמאות מארצות הברית, שבאותה תקופה לא הכירה בברית המועצות. כמו כן, קאייס וממשלתו הביעו תמיכה בתנועת המורדים הליברלים בניקרגואה אשר התנגדו להשפעה האמריקאית. בנוסף, בוועידה האמריקאית הבינלאומית הרביעית של 1928, שהתקיימה בהוואנה, הוא הגן על עקרונות האי-התערבות ופתרון מחלוקות בדרכי שלום.
קאייס במאבקים עם ארצות הברית עקב החוק המקסיקני מ-26 בדצמבר 1925, שהסדיר את סעיף 27 לחוקה, אשר אישר את הלאמתם המוחלטת של הקרקעות וכתוצאה מכך את שדות הנפט בצורה בלתי ניתנת לערעור. בעניין זה יצר קאייס נוהל לחברות זרות לאשר את הזכויות שהוענקו להם בעבר ואת שימורן. פרנק קלוג, מזכיר המדינה האמריקאי, הכריז כי כמה נכסים של אזרחי ארצו נתפסו באופן בלתי חוקי במקסיקו, שיש לו חדשות כי תנועה מהפכנית חדשה עומדת לפרוץ וכי ממשלת קאייס נמצאת בחשכה מדינית. קאייס דחה טענות אלו וגינה את ההתערבות בענייניה הפנימיים של מקסיקו. הבעיה עם חברות הנפט, שהאשימו את קאייס בהיותו "בולשביק" והיו בשיתוף פעולה עם השגריר האמריקני ג'יימס ר. שפילד, הגיעה לנקודה של התגרות בפלישה אמריקאית נוספת שבתגובה לה קאייס הורה לשר בממשלתו לאסרו קארדנאס לשרוף את בארות הנפט הלאומיים. הנשיא האמריקאי קולידג' קרא להסדר ולמיתון היחסים. בהמשך ניתן היה להתגבר על הבעיות בזכות השגריר האמריקני החדש דווייט וו. מורו, בנקאי וחבר אישי של קולידג'. מורו הציע את שינוי חוק הנפט בהתבסס על פסק דין של בית המשפט העליון האמריקאי שהכיר באי-רטרואקטיביות של החוק; ההצעה התקבלה והעניין נפתר.
מלחמת הכריסטרוס
במהלך ממשלתו ניסה קאייס להחיל את חוק הפיקוח על פעילות של כנסיות וקידם את הסדרת סעיף 130 לחוקה על מנת לקבל הסדר מדויק יותר להפעלת השליטה שהחוקה משנת 1917 העניקה לממשלה על הכנסיות. פסקה שבע של סעיף 130 בחוקה הוסדר על פי הצרכים המקומיים ב-22 מדינות הרפובליקה, מה שהקטין באופן משמעותי את מספר הכמרים המורשים ובמדינות מסוימות, כמו טבסקו, נקבעו דרישות שונות לכמרים, שהיו למשל ילידי ארצות הברית: אדם, מעל גיל 40, נשוי ובעל רקע מוסרי טוב. בנוסף, קאייס קידם את הקמתה של הכנסייה האפוסטולית הקתולית המקסיקנית, בראשות הכומר חואקין פרז ואודאר,
הסכסוך עם הכנסייה הקתולית, שהחל עם פרסום החוקה של 1917, פרץ בגלוי ב-4 בפברואר 1926, עם הצהרותיו של הארכיבישוף מורה אי דל ריו כי הכנסייה אינה מכירה ותלחם בסעיפים חוקתיים 3, 5 ו-130, בדיוק בזמן שארצות הברית איימה על התערבות במקסיקו כדי להגן על האינטרסים שלה בנפט, שאותה היא חלקה ככל הנראה עם הכנסייה, גם היא משקיעה גדולה בתעשייה זו. בהתבסס על עובדה זו, גורמי ההנהגה של הכנסיות, בתמיכת ארגונים עממיים (האגודה הקתולית של הנוער המקסיקני, המפלגה הפשיסטית המקסיקנית, הליגה להגנת חופש הדת, אבירי קולומבוס, מפלגת העם המקסיקנית, האיחוד הפטריוטי, האיחוד העממי ואחרים) ביצעו הסלמה של תגובות ופעולות שכללו סגירת מרכזים דתיים לשם תסיסה אזרחית, הסתה למרד, גירוש כמרים זרים וגירוש הנציג האפוסטולי. כמרים ומנהיגי הליגה הלאומית להגנת חופש הדת חששו מפני"חוק הרחובות" של 3 ביולי 1926, שהסדיר בקפדנות את פעילות הכמרים והוסף בחוק העונשין של המחוזות והשטחים הפדרליים ביחס לפשעי הסמכות המשותפת ופשעים נגד הפדרציה בענייני פולחן ומשמעת של כמרים חיצוניים.
בינואר 1927 פורסם החוק הרגולטיבי של סעיף 130 בחוקה ובאותו חודש פרץ המרד החמוש של תנועת ה'כריסטרוס' במדינות מיצ'ואקאן, חליסקו וגואנחואטו. מרד דתי פרץ במלוא המרץ ובוועידת כמרים הוסכם השימוש באלימות נגד הכוחות הפדרליים בקריאה "יחי המשיח המלך!" מלחמת הכריסטרוס, שהייתה למלחמת אזרחים, הייתה עקובה מדם ואכזרית. מורדי ה'כריסטרוס' לא הצליחו לגבש ברית עם עמיתם העירוניים, הליגה הלאומית להגנת חופש הדת; לבסוף הם נלחמו נגד הצבא הפדרלי ונגד כוחות מאורגנים של קהילות חקלאים ואיגודי עובדים. אף על פי שהם לא היו חזקים מספיק כדי להפיל את השלטון, ניכר היה שגם הגרילה של ה'כריסטרוס' לא תובס בקלות, ולכן המאבק שלהם גרם לחוסר יציבות ממושכת ברחבי מקסיקו בכלל והמדינות שבהם מרדו במקור בפרט.
הצבא בזז בתי תפילה, הוציא להורג כמרים והפציץ כפרים. ה'כריסטרוס' ביצעו מעשי זוועה גם כן מצידם, כמו זה של האב והגנרל חוסה רייס ווגה, שנהרג בהצתת הרכבת שבה נסע ביחד עם כל הנוסעים. קאייס גירש את הבישוף קרואנה, שכשל בהסדר המאבק. חזית נוספת בה הצליחה ממשלת קאייס להביס את המורדים הייתה המלחמה בשבטי היאקי האינדיאנים, שנמשכה במשך יותר משנה ובה היה שימוש בחיל האוויר המקסיקני החדש כדי להילחם ברכסי ההרים המחוספסים בסיידרה מדרה אוריאנטל.
תקופת ה"מקסימאטו"
רצח אוברגון והשפעותיו
מאפיין של ממשלת קאייס היה ה"דיארכיה" שהיא קיימה עם אוברגון, שהשפעתו והתמיכה הנרחבת בו בקרב הכוחות המזוינים עקפו כל פוליטיקאי אחר. בשל לחצו של אוברגון, שביקר בביקורים תקופתיים בבירה מקסיקו סיטי בעודו בפרישה, הבעיה של הירושה החלה עבור קאלס באמצע כהונתו כאשר הרפורמה בסעיפים החוקתיים 13 ו-82, שנדונה ואושרה ב-28 בדצמבר 1926, אפשרה להחזיק בנשיאות עד שתי קדנציות של שש שנים, עם תקופת ביניים בין השניים. כיוון שהרפורמה הותאמה לאוברגון, המדינה התחלקה בין תומכי הבחירה המחודשת למתנגדיה.
כמו כן, בתקופת קאייס, הודות ללחצו הפוליטי של אוברגון, בוטלו העיריות המקומיות במחוז הפדרלי, שהיו בידי פוליטיקאים מטעם CROM, יריביו הפוליטיים של אוברגון, כך שכל רשויות הבירה מונו ישירות על ידי נשיא הרפובליקה. קאייס העדיף את שר העבודה מורונס כממשיך דרכו, אך על מועמדותו הטיל אוברגון וטו, שתחילה הביע תמיכה במועמד אחר לפני שהחליט לשוב לפוליטיקה ולהתמודד כיורשו של קאייס לקדנציה שנייה בנשיאות. כאשר אוברגון הביע בבירור את רצונו להיבחר מחדש, נאלץ קאייס לתמוך בו, בהתחשב ביוקרתו הגדולה של והעובדה שתומכי אוברגון הנהיגו את שני הבתים בקונגרס וכללו את ההנהגה הצבאית כולה.
במסגרת מלחמת קריסטרו שעודנה הסתיימה, קאייס הפעיל את יד הברזל שלו גם על גורמים פוליטיים שנמצאו אשמים בהתקפות על אוברגון ובמהלך 13 בנובמבר אותה השנה, במקביל למאבק הצבאי, הוצאו לפועל סדרת התנקשויות במנהיגי האופוזיציה הפוליטית. כאשר אוברגון נרצח ביולי 1928 לאחר בחירתו ולפני השבעתו לנשיאות, והדמויות המהפכניות הגדולות נהרגו או הוגלו, וקאייס כמנהיג ה"מקסימלי" של התנועה המהפכנית השלטת, כך שלא חסר מי שייחס לו התערבות במותו של אוברגון דרך מורונס. כדי להבטיח חוסר משוא פנים בחקירת הפשע, החליף קאייס את גנרל קרוז, מפקד המשטרה, בגנרל ריוס זרטוצ'ה תומך אוברגון וגם גרם למנהיגי ה-CROM שהואשמו על ידי תומכיו של הנשיא הנבחר הנרצח להתפטר מתפקידם.
ב-5 בספטמבר שלאחר מכן נפגש קאייס עם 33 ראשי הצבא המפקדים על הכוחות הפדרליים והשיג את ההתחייבות שהם יתנערו מלהתיימר להיות נשיא ארעי או חוקתי וכי הם ישמרו על הצבא מחוץ לפוליטיקה. למען האחדות נשבעו להוטיר את החלטת ירושת הנשיא בידיו של קאייס. ב-26 בספטמבר הוכרז הפוליטיקאי הצעיר, אמיליו פורטס חיל, כנשיא זמני של הרפובליקה בפה אחד בקונגרס הפדרלי. קאייס לכך לידיו את המשרה הבלתי-רשמית של 'המפקד העליון של המהפכה' (תפקיד אשר שווה ערך בסמכויותיו לזה של מנהיג עליון), ולמעשה היה סמכות פוליטית עליונה שדה פקטו יכול היה להטיל וטו על כל החלטה נשיאותית ויכל כמו כן למנות ולהדיח נשיאים מתפקידם. הסדר פוליטי זה שהחל במינויו של אמיליו פורטס חיל לנשיא נודע בכינוי "מקסימאטו".
המפקד העליון של המהפכה
באותו יום שעזב את הנשיאות, קאייס לקח על עצמו את הנהגת הוועדה המארגנת של המפלגה המהפכנית הלאומית; PNR, שהוקמה ב-4 במרץ 1929, איתה ניסה להכיל את כל הקבוצות המהפכניות ולפתור את הסכסוך על עמדות חברי הממשלה ותפקידיהם. הבחירות העממיות בדרך שלווה ולהוות "חזית מהפכנית שלפניה ניסיונות תגובת-הנגד קורסים". המועמד הראשון לנשיאות של המפלגה החדשה היה המהנדס פסקואל אורטיס רוביו, שהביס את יריבו הפוליטי ארון סאנץ במהלך הבחירות הפדרליות לנשיאות בשנת 1930 והחליף את חיל. מועמדותו של פסקואל עוררה את ההתקוממות של הגנרל גונזאלו אסקובר.
עקב מרידה זו, חזר קאייס לתפקיד שר המלחמה והחיל הים, כאשר אמיליו פורטס חיל עודנו היה בתפקיד הנשיא הזמני, כדי להילחם באופוזיציה השלטונית שגורמים בתוכה האשימו אותו ב"צמא שאינו יודע שובע לשלטון ולעושר". גורמי האופוזיציה שהועלו נגד קאייס וממשלתו תמכו במועמדותו לנשיאות של עורך הדין ז'ילברטו ולנזו. קאייס הביס אותם ומאז ואילך נותרו בהנהגה הצבאית רק הקצינים הנאמנים למשטר המוסדי המהפכני שקידם קאייס עצמו. השאר מתו במערכה עם ההתקוממות או יצאו לגלות. מעתה, לגנרלים הפוליטיים של המהפכה כבר לא הייתה די יכולת מספקת לשאוף לתפוס את השלטון. מאוחר יותר השאיר קאייס את הגנרל ז'ואקין אמרו במקומו בשר המלחמה והצי, עם המשימה לבטל את הפוליטיזציה של מה שנותר מהצבא הלאומי.
במשך מספר שנים, קאייס, 'המפקד המקסימלי של המהפכה', הרחיב את השפעתו הפוליטית על קבלת ההחלטות של פורטס חיל, ושלושת הנשיאים שבאו אחריו, פסקואל אורטיס רוביו, שמונה בידי קאייס למנהל בנק מקסיקו הלאומי ואחר כך מונה לשר המלחמה והצי; אבלרדו רודריגס, אשר היה מזכיר האוצר והאשראי הציבורי בנשיאותו של קאייס ונשיא המועצה המבצעת המפקחת על מסילות הברזל הלאומיות; ולאסרו קארדנאס, גם כן פעיל בממשלתו של קאייס שכלל בקבינט הפוליטי שלו רבים מהמקורבים על קאייס. בתקופה ה"מקסימאטו", קאייס השפיע על כל התחומים הרשמיים, פוליטיקאים, פקידים וקצינים בצבא הגיעו אליו לבקש ייעוץ ותמיכה. אחת התבדח באומרו: "בלול התרנגולות של הפוליטיקה, התרנגולת המוערכת ביותר היא לא זו שמטילה את הביצה הטובה ביותר, אלא זו שיודעת לקרקר אותה בצורה הטובה ביותר."
סביב קאייס סבב מושא של מחוות, הוא נהג להשתתך ברכיבה על סוסים וארוחות נשף גדולות. הוא ערך סיורים תכופים ברכבת הנשיאות שמשכה אנשים רבים והייתה לו המותרה הפוליטית לצאת בהצהרות קיצוניות, כמו כינוי התעשיינים במונטריי כי הם חסרי יכולת להודות על הנעשה עבורם ועל כך שלא התאימו למה שהעניקה להם המהפכה. ב-20 ביולי 1934 נשא קאלס נאום ("זעקת גואנחואטו"), בו הצהיר: ”המהפכה לא הסתיימה. אויבים נצחיים עוקבים אחריה ומנסים לאבד את ניצחונותיה. יש צורך שניכנס את התקופה החדשה של המהפכה, אותה הייתי מכנה התקופה המהפכנית הפסיכולוגית; עלינו לכנס ולהסדיר את מצפונם של הילדים, את מצפונם של בני הנוער, מכיוון שהם חייבים להשתייך למהפכה. איננו יכולים למסור את עתיד המולדת, ועתיד המהפכה לידי האויב. ריאקציונרים מכל המקצועות טוענים ואומרים שהילד שייך לבית והצעיר למשפחה; זו דוקטרינה אנוכית מכיוון שהילד והצעיר שייכים לקהילה, הם שייכים לקהילה ועל המהפכה מוטלת החובה החיונית לתפוס ולהסדיר את מצפונם.”
ההדחה וההגליה
ב-11 ביוני 1935, לפני קבוצת סנאטורים, התלונן קאייס על החלוקה והקיצוניות אליהן נפלו לשכות החקיקה והגיעו למסקנה "במשך שישה חודשים האומה זועזעה בשביתות מתמשכות, רבות מהן לגמרי לא מוצדקות... שביתות פוגעות בהון הרבה פחות מהממשל, הן סוגרות את מקורות השגשוג שלהן... אנחנו הולכים אחורה, אחורה, תמיד הולכים אחורה... ומה הם מקבלים מהתהפוכות המבשרות האלה? חודשים של שחרור שכר, ייאוש מהון, נזק חמור לקהילה." מרגע שפורסמו הצהרות אלו, ענה לו גם הנשיא קארדנאס בפומבי: "מעולם לא יעצתי לאוגדות שאינן נסתרות ממני, יהיו להן השלכות קשות... ההנהלה הפדרלית מוכנה לפעול בכל החלטה כדי שהתוכנית של המהפכה והחוקים יוצאו לפועל אשר מסדירים את מאזן הייצור, ונחושים, באותה מידה, לבצע את הגשמת תוכנית שש השנים (תוכנית פיתוח פדרלית ארוכת טווח), ללא קשר לבהלה של נציגי המגזר הקפיטליסטי."
קאייס טס לארצות הברית חמישה ימים לאחר מכן, יצא לחופשה בהוואי וחזר ב-13 בדצמבר לאחר מספר חודשים. במהלך היעדרותו, המהומות והשביתות נגדו גברו ונמשכו מספר חודשים. שמועות התפשטו על מזימה של קאייס נגד הנשיא קארדנאס; מושלים מטעמו של קאייס ומנהיגי הצבא הוחלפו; כאשר הוא הופיע בבית המשפט לצורך ייבוא נשק שביצע בשנת 1915; היו הפגנות פוליטיות נגדו שפרצו בכיכרות; לבסוף, ה-PNR צידד עם הנשיא ושוקטו הרוחות ברחובות בהפלת הסמכות הפוליטית של קאייס ותומכיו. בחילופי ההצהרות הפוליטיות בין קאייס וקארדנאס התפרסמו חלוקות הנשק שלו בסונורה, פעילויות בעת המהפכה עליהן הבליג, התערבותו הפוליטית ועוד. במהלך המאבק הפוליטי רבים מתומכיו של קאייס נטשו אותו. לבסוף, ב-9 באפריל 1936, האגף השמאלי של הסנאט השיק "אני מאשים" ממושך, וסימן את קאייס כבוגד.
למחרת, יום שישי הטוב, "בגלל חובה לבריאות הציבור", הורה קארדנאס "לעזוב מיידית את השטח הלאומי עבור קאייס, מורונס, לואיס ל. לאון ומלגור אורטגה (פעילים פוליטיים תומכי קאייס נוספים)." קאייס לא הביע התנגדות בפני הקצין שעצר אותו: "אני מחשיב את עצמי כאסיר שלך, ברשותך לשים אותי מול כיתת יורים." יומיים לאחר מכן, בכיכר 'דה לה קונסטיטוציון' במקסיקו סיטי, התקיימה עצרת גדולה של תומכי הנשיא קארדנאס ומתנגדיו של קאייס. ב-3 ביוני שלאחר מכן שוחרר קאייס משירותו בצבא הפדרלי המקסיקני. בכך הסתיים שלטון ה"מקסימאטו "שלו וקאייס עצמו גורש לגלות. ב-20 ביולי 1937, חוותו בסנטה בארברה, בדרך לקואוטלה, חולקה בין חברי הקהילה המקומית.
שנים אחרונות
קאייס חי את שנות גלותו בסן דייגו, קליפורניה, ארצות הברית. הוא חזר מחו"ל בשנת 1942, כאשר בהזמנת הנשיא מנואל אבילה קמאצ'ו השתתפו כל הנשיאים לשעבר החיים בטקס זיכרון המהפכה: דה לה ורטה, קאלס, פורטס חיל, אורטיס רוביו, אבלרדו רודריגס ולסארו קארדנאס. באותה שנה הועלה בצורה סמלית לדרגת גנרל בצבא הפדרלי וזוכה מאשמה. קמאצ'ו, מעבר לטקס הנקודתי, הנהיג קמפיין פוליטי של הסדרים ופשרות עם הפלגים הנאבקים בתוך הפוליטיקה המהפכנית ואף העניק חופש רב יותר אל הכנסייה הקתולית במקסיקו.
במהלך שנותיו האחרונות שינה קאייס את ראיית עולמו הפוליטית ונקט בהתנהלות יותר מתונה מאשר קודם לכן. ה-PNR התפתחה עם הזמן אל ה-PRI (המפלגה המוסדית המהפכנית), אשר נותרה בשלטון במקסיקו באופן רצוף עד שנת 2000. קאייס נפטר במקסיקו סיטי, בסנטוריום קאודריי (Cowdray), לאחר ניתוח בכיס המרה, ב-19 באוקטובר 1945, בשעה 14:40. הוא נקבר בפנתיאון דולורס. ב-20 בנובמבר 1969 הועברו שרידיו של קאייס לאנדרטת המהפכה.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
- הזיכרון הפוליטי של מקסיקו - ביוגרפיות - פלוטארקו אליאס קאייס (בספרדית)
- פלוטארקו אליאס קאייס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- פלוטארקו אליאס קאייס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ נשיא מכסיקו החדש, דואר היום, 1 בדצמבר 1924
- ^ מי-שהיה נשיא מכסיקו נשלח "בכבוד גדול", דבר, 12 באפריל 1936
| הקודם: אלווארו אוברגון |
 נשיא מקסיקו |
הבא: אמיליו פורטס חיל |
33904995פלוטארקו אליאס קאייס