פיליפ הראשון, דוכס אורליאן
פיליפ הראשון, דוכס אורליאן | |||||||||||
לידה |
21 בספטמבר 1640 שאטו דה סן ז'רמן אן ליי, ממלכת צרפת | ||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
9 ביוני 1701 (בגיל 60) שאטו דה סן-קלו, ממלכת צרפת | ||||||||||
מדינה | צרפת | ||||||||||
מקום קבורה | בזיליקת סן-דני, צרפת | ||||||||||
בת זוג |
הנרייטה אן, נסיכת אנגליה אליזבת שארלוטה, נסיכת הפפאלץ | ||||||||||
שושלת בית אורליאן | |||||||||||
| |||||||||||
|
פיליפ הראשון, הדוכס מאורליאן (21 בספטמבר 1640 - 9 ביוני 1701), היה בנו הצעיר של לואי השלושה עשר, מלך צרפת ואשתו המלכה, אן מאוסטריה. אחיו הגדול היה לואי הארבעה עשר, "מלך השמש". פיליפ, שנשא בתואר דוכס אנז'ו מעת לידתו, הפך לדוכס אורליאן עם מותו של דודו, גאסטון, בשנת 1660. בשנת 1661, פיליפ קיבל לשליטתו גם את הדוכסיות של ולואה ושארטר.[1] בעקבות ניצחונו של פיליפ בקרב בשנת 1671, הוסיף לו המלך לואי ה-14 את התארים הבאים: דוכס נאמור, מרקיז קוסי ורוזן דורדאן. בתקופת שלטונו של אחיו הוא היה ידוע בפשטות כמסייה (Monsieur), התואר המסורתי שניתן לאחיו הצעיר של המלך בחצר המלוכה הצרפתית.
למרות אופיו והעדפותיו, פיליפ מילא את חובתו לשושלת המשפחתית על ידי נישואיו (פעמיים) שבהם הוליד מספר צאצאים. למעשה, הוא היה המייסד של בית אורליאן, הבכיר שבענפים המשניים של הענף הראשי לשושלת מלכי צרפת, בית בורבון, ובכך האב הקדמון הישיר של לואי פיליפ, ששלט בצרפת בתקופת המונרכיה של יולי, בין השנים 1848-1830.
שנותיו המוקדמות
פיליפ נולד בסן ז'רמן אן ליי שבצרפת, ב-21 בספטמבר 1640. כבנו של המלך השולט, התינוק פיליפ עוטר בתואר Fils de France (בנה של צרפת) ככזה, הוא דורג בסדר הירושה מיד אחרי אחיו הגדול לואיס, הדופן של צרפת, שירש את כס המלוכה הצרפתית כשמלאו לפיליפ 3 שנים. כמו כן, עקב מעמדו זה (השני בתור לכס המלוכה של צרפת) נקרא פיליפ מלידתו כ"הוד מלכותו".[2]
הוא נולד בנוכחות אביו המלך לואי ה-13, נסיכת קונדה, שרלוט דה מונמורנסי,[3] ודוכסית ונדום, פרנסואז דה לוריין, חברים בולטים של שושלת בורבון. לואי ה-13 רצה להעניק לפיליפ את התואר רוזן ארטואה לכבוד הניצחון צרפתי האחרון באראס שבמחוז ארטואה. אף על פי כן, לואי כיבד את המסורת ונתן לו במקום זאת את דוכס אנז'ו, תואר שהיה נהוג להעניק לבנים הצעירים של מלכים צרפתים מאז המאה ה-14.
נעוריו
עם מותו של אביהם לואי ה-13 במאי 1643, אחיו הגדול של פיליפ, ירש את כס המלכות של צרפת כלואי הארבעה עשר. על אף כי המלך המנוח ניסה לשלול את זכותה של אמם, המלכה אן, לשמש כעוצרת בשם בנו, אישר הפרלמנט של פריז לאחר מותו את זכותה זו כאשר בפועל יועצה הראשי, הקרדינל מזראן, ניהל את ענייני המדינה. כאחיו הצעיר של המלך, פיליפ היה ידוע אז כמסייה הצעיר (le Petit Monsieur) מכיוון שדודו גאסטון, שאף הוא היה אחיו הצעיר של מלך צרפתי, היה עדיין בחיים.[3]
כאשר פיליפ היה בן שמונה, פרצה בצרפת מלחמת האזרחים הידועה כפרונד. במהלך עימות זה, נאלצה משפחת המלוכה לברוח מפריז. כשחזרה משפחתו ב-1652, התקבלה ההחלטה להעביר לפיליפ את ארמון טווילרי, מקום מושבה לשעבר של אן, דוכסית מונפנסייה, השוכן מול פאלה רויאל.[3] בהכתרתו של לואי הארבעה עשר ב-7 ביוני 1654, פיליפ פעל כדקאן, והניח את הכתר של צרפת על ראשו של אחיו.
בסוף יוני 1658, לואי אחיו, המלך, חלה במחלת הטיפוס ופיליפ, יורש העצר, היה במרכז תשומת הלב בצרפת. מחשש לזיהום, פיליפ לא היה יכול לראות את אחיו. במהלך המשבר, המלכה אן התקרבה לבנה הצעיר, והראתה לו חיבה יתירה.[3] לאחר התאוששותו של לואי, פיליפ שוב נעזב לנפשו.
דוכס אורליאן
כאשר דודו של פיליפ, גאסטון, מת בלא בנים בפברואר 1660, דוכסות אורליאן חזרה לרשות הכתר הצרפתי. הדוכסות הייתה אחת ההטבות המוערך ביותר של צרפת המלוכנית ובאופן מסורתי הייתה זו זכותו מלידה של פיליפ כאחיו של המלך. ב-10 במאי 1661 העניק את התואר באופן רשמי לאחר אישור הפרלמנט. יחד עם תואר זה, קיבל פיליפ לשליטתו גם את הדוכסיות של ולואה ושארטר.
כדי למנוע התפתחות של מערכת יחסים מתוחה בין המלך לואי ה-14 לאחיו (כפי שהייתה זו שבין אביהם המלך לואי השלושה עשר ואחיו הצעיר גאסטון), אן מאוסטריה והקרדינל מזראן נקטו במדיניות של הענקת הטבות וחופש פיננסי לפיליפ כדי להשקיט את שאיפותיו לעושר ושררה.[3] מאוחר יותר, על אף אחזקותיו הרבות, פיליפ ביקש לקבל גם את רוזנות בלואה, עם טירת שאמבור שבשטחה ואת דוכסות לנגדוק אך נתקל בסירובו של אחיו, המלך לואי ה-14.[3]
נישואיו הראשונים
לאחר חתונתו של לואי הארבעה עשר למריה תרזה ב-1660, נפנתה אימם, המלכה אן מאוסטריה, למציאת בת זוג עבור בנה הצעיר פיליפ. היה ניסיון בעבר להשיאו לאן, דוכסית מונפנסייה, בת דודו גאסטון, דוכס אורליאן, שדחתה אנשים נכבדים כגון צ'ארלס השני.
איחוד זה נדחה על ידה עקב קרבתו היתירה לאמו. בסופו של דבר, נשא פיליפ לאישה, בת דודה אחרת - הנרייטה אן, נסיכת אנגליה, בתם הצעירה של צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה ואשתו המלכה הנרייטה מריה, דודתו של פיליפ שבמהלך מלחמת האזרחים האנגלית, נמלטה עם ילדיה לחצרו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת וזאת כחודש לאחר שילדה את הנרייטה אן, ב-1644. הם התגוררו בפאלה רויאל ובארמון הלובר. ב-1660, לאחר הרסטורציה האנגלית תחת אחיה צ'ארלס השני, חזרה הנסיכה הנרייטה לאנגליה כדי לבקר את אחותה, נסיכת אורנז' שחלתה באבעבועות שחורות,[4] מחלה ממנה מתה מאוחר יותר. הכתר הצרפתי ביקש את ידה של הנרייטה באופן רשמי בשם פיליפ ב-22 בנובמבר 1660 בעת שהותה באנגליה. הזוג חתם על החוזה לחתונתם בפאלה רויאל ב-30 במרץ 1661. הטקס התקיים למחרת מול חברים נבחרים בחצר המלוכה. הנרייטה הייתה אישה נאה ופופולרית מאד בחצר המלוכה. היחסים הידידותית בינה לבין גיסה, המלך לואי ה-14, גרמה מאוחר יותר לסקנדל ולהפצת שמועות כי ילדיה היו שלו ולא של בעלה. הקשר של הנרייטה עם המלך התחיל כבר בקיץ 1661 בעוד הזוג הטרי נפש בארמון פונטנבלו. פיליפ התלונן בפני אמו על הידידות שלואי והנרייטה הציגו בפומבי והמלכה אן נזפה בבנה ובכלתה. היחסים בין בני הזוג נעשו מתוחים אף יותר כאשר הנרייטה פיתתה לכאורה את החברו לשעבר של פיליפ, הרוזן דה גויסה.
ילדיו
בתחילת 1662, הזוג עבר מטווילרי לארמון המלכותי. במרץ באותה השנה הפך פיליפ לאב כאשר הנרייטה ילדה את בתם הראשונה מארי לואיז, אשתו לעתיד של קרלוס השני, מלך ספרד.[5] הילדה הוטבלה ב-21 במאי. באותו יום נטל פיליפ חלק ביריד לובר המפורסם, כשהוא מחופש למלך פרס באופן ראוותני במיוחד.[4] ב-1664 הנרייטה ילדה בפונטנבלו בן שקיבל את התואר דוכס ולואה. אך הילד, פיליפ שארל, נפטר בהיותו בן שנתיים. ב-1667 יצא פיליפ לשדה הקרב כדי ליטול חלק במלחמת הדבולוציה ואילו הנרייטה, שהייתה בהריון, נשארה בסנט קלאוד. על המגרש, פיליפ לקח חלק פעיל בחפירות בטורנה ודואי והצטיין בגבורתו וקור רוחו תחת אש.[4] כאשר שמע שרעייתו חולה עקב הפלה, הוא חזר לסנט קלאוד, שם התאוששה מהחוויה הקשה שכמעט עלתה לה בחייה. עם התאוששותה, פיליפ חזר לשדה הקרב והצטיין במצור על ליל. ב-1669 ילדה הנרייטה את ילדם האחרון של הזוג, בת בשם אן מארי.
בינואר 1670, הנרייטה הצליחה להשפיע על המלך לכלוא את חברו של פיליפ, האביר דה לורן, (שנהנה ממעמד גבוה בזכות עצמו בשל השתייכותו לבית גיז) בתחילה בליון, ואחר כך במצודת איף השוכנת על אי ים תיכוני. לאחר שפגע במלך ובהנרייטה על ידי התפארות כי בכוחו לשכנע את פיליפ להתגרש, גורש האביר לרומא.[4] בתגובה פרש פיליפ לאחוזתו בחבל פיקרדי תוך שהוא גורר עמו את הנרייטה. בפברואר, המחאות והתחנונים של פיליפ שכנעו את המלך לאפשר את חזרת האביר לפמליה של אחיו. בהמשך שנה זו, עזרה הנרייטה אן לאחיה צ'ארלס, מלך אנגליה, לשאת ולתת על אמנת דובר, כריתת ברית הגנתית והתקפית בין צרפת לאנגליה. הדוכסית נפטרה בפתאומיות בארמון סן קלוד שמחוץ לפריז ב-30 ביוני 1670, שבועיים בלבד לפני החתימה הסופית על ההסכם. האמונה הרווחת הייתה כי הנרייטה אן הורעלה על ידי קרוביו וחבריו של בעלה. לאחר שבוצעה נתיחה שלאחר המוות נמצא כי הדוכסית מתה מצפקת שנגרמה על ידי כיב מחורר.
נישואיו השניים
לואי הארבעה עשר עצמו נרתם לחיפוש אחר אישה שנייה לפיליפ, שהיה להוט להוליד יורש זכר שימשיך את שושלת אורליאן. הוא פנה שוב לאן, דוכסית מונפנסייה ושאל האם תהיה מוכנה למלא את "המקום החסר" אך היא דחתה את ההצעה בנימוס.[5][6] המלך דחה מועמדויות רבות לפני שהתפשר על אליזבת שארלוטה, נסיכת הפפאלץ הפרוטסטנטית. הנסיכה שנקראה בשם החיבה ליזולט, הייתה בתם היחידה של קרל הראשון לודוויג, אלקטור פלטין, ואשתו בנפרד, שארלוטה, רוזנת הסן-קאסל. מועמדותה הועלתה בידי אנה גונזגה, אשת הסלון ורעיית דודה של המיועדת, הנסיך אדוארד פלטין. אליזבת שארלוט גדלה עם דודתה סופיה מהנובר בשל היחסים הרעים בין הוריה. אליזבת שארלוטה, נסיכת הפפאלץ הייתה בתה של דודניתה מדרגה שנייה של אשתו הראשונה של פיליפ, הנרייטה אן, נסיכת אנגליה: אביה של הנרייטה, צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה, היה אחי סבתה של אליזבת שארלוטה, אליזבת סטיוארט, מלכת בוהמיה.
ב-16 בנובמבר 1671 נשא פיליפ הראשון, הדוכס מאורליאן את אליזבת שארלוטה, נסיכת הפפאלץ שהמירה את דתה לקתוליות. הזוג היה מאושר מאד בשנים הראשונות לנישואיהם. ביוני 1673 ילדה אליזבת את ילדם הראשון, לואי אלכסנדר אשר קיבל את התואר דוכס ולואה. עם זאת, ב-1676, לואי אלכסנדר מת.
ב-1674 נולד בנם השני, פיליפ השני, שמאוחר יותר שימש כעוצר הכתר הצרפתי בתקופת לואי החמישה עשר.
ב-1676, נולדה בתם אליזבת שארלוט ד'אורליאן. במכתביה לדודתה, סופיה מהנובר, סיפרה אשתו השנייה של פיליפ כי אחר לידה זו עברה לחדר שינה נפרד וקיבלה בשקט את חבריו הרבים. היא גידלה את ילדיו מנישואיו הראשונים כאילו היו ילדיה שלה.
מצביא במלחמת הולנד
לאחר שכבר הוכיח את כישוריו כמפקד בצבא במלחמת הדבולוציה ב-1667, חזר פיליפ הראשון לשדה הקרב. בשנים 1677-1676 השתתף בכמה מצורים בפלנדריה, וקודם לדרגת לוטננט גנרל, שני בפיקוד רק למלך עצמו, אחיו, לואי הארבעה עשר.
הקרב על קאסל ב-11 באפריל 1677, מול ויליאם מאורנז', בנה של גיסתו מצד אשתו הראשונה ודודניתו, מרי הנרייטה (בהמשך הפך לויליאם השלישי, מלך אנגליה), נחשב לניצחון המרשים ביותר של צבא צרפת בפיקודו של פיליפ הראשון.
ויליאם החליט לשחרר את הערים הנצורות שבארצות השפלה. הוא יצא מאיפר בראש צבא של 32,000 חיילים לעבר עמק קאסל. פיליפ הראשון, שקיבל מודיעין על תוכניותיו של ויליאם, התארגן לפוגשו בפנביק. המלך לואי שלח לו כוח נוסף של 25,000 חיילים רגליים ו-9,000 פרשים מקמבריי בפיקודו של מרשל לוקסמבורג. עד חצות הלילה היו לפיליפ הראשון 66,000 חיילים מוכנים לקרב.
ההולנדי תקף את העמדות הצרפתיות בלי שביצע בדיקה או שלח גששים כדי להעריך את גודל ועצמת הצבא שמולו. התוצאה הייתה מתקפת פתע של חיל הפרשים בפיקודו של מרשל לוקסמבורג שהשמידה 3 בטליונים והניסה את צבאו של ויליאם. בסיכום, האבידות בשני הצדדים יחד היו כ-7,000 הרוגים וכ-4,200 פצועים. פיליפ הראשון, חזר לפריז עטור שבחים לכישוריו כמצביא בקרב, למורת רוחו של אחיו המלך. הוא קינא בעיקר בפופולריות הגדלה של פיליפ הן בחצר המלוכה והן בשדה הקרב. כהנצחה לניצחונו, הקים פיליפ את המוסד הקתולי, ברנבייט קולג', בפריז. קמפיין זה סימן את סוף הקריירה הצבאית שלו והוא שב במהרה לחיי התענוגות שלו.
שנותיו המאוחרות
עם מותה של מאדמוזל בשנת 1693, ירש פיליפ הראשון את דוכסויות מונפנסייה, שאטלור, סיינט פארגו וביופרו. הוא גם נעשה רוזן דורדאן, מורטיין ובאר-סו-סיין ומרקיז אוב ואורן. כך היה יכול פיליפ הראשון גם בערוב ימיו, לשמר את אורח חייו הראוותני ולמצוא סיפוק בילדיו ונכדיו. שתי בנותיו מנישואיו הראשונים הפכו למלכות ואילו בנו, פיליפ השני, דוכס אורליאן פיתח קריירה צבאית פעילה ומכובדת, לאחר ששירת בקרב סטינקרק ב-1692, כמו גם במצור על נאמור, לגאוותו הרבה של אביו.[7] כמו עם פיליפ הראשון, הקפיד לואי הארבעה עשר להגביל את כוחו של פיליפ השני.
בשנת 1696, הגיעה מאיטליה לחצר המלוכה, נכדתו של פיליפ, מריה אדליידה, נסיכת סבויה כדי להינשא ללואי, דוכס בורגונדיה (נכדו של לואי הארבעה עשר) שהיה שלישי בתור לכס המלוכה.[5] השניים נישאו בשנת 1697 ונעשו בהמשך הוריו של לואי החמישה עשר, מלך צרפת.
ב-1701, הודח פיליפ השני מתפקידו כראש החזית במלחמת הירושה הספרדית למורת רוחו שלו ושל אביו. היו שטענו כי הדבר נבע עקב התרועעותו עם ידידתו בפני אשתו, בתו של המלך, מארי אן. ב-8 ביוני, נפגשו לואי ה-14 ופיליפ הראשון לסעודה בטירת מארלי. פיליפ הוכיח את אחיו על הדחת בנו. הוא טען בפניו כי לואי עצמו נהג כך עם פיגלשו שלו בפני רעייתו מריה תרזה. למחרת, נפגש פיליפ הראשון עם בנו לסעודה, אך לפתע קרס כתוצאה מהתקף לב ומת בזרועות בנו כשהוא בן 60. הוא נקבר בבזיליקת סן-דני, אך בזמן המהפכה הצרפתית נפתחו קברים רבים, כולל שלו, בהוראת פקידי המהפכה. הגופות הועתקו ממקומן והושלכו לשני בורות שנכרו בסמוך לכנסייה.
צאצאיו
נישואים ראשונים
נישואיו לבת דודתו, הנרייטה אן, בתם של צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה ואשתו המלכה הנרייטה מריה. לזוג נולדו 3 ילדים:
- מארי לואיז ד'אורליאן (27 במרץ 1662 - 12 בפברואר 1689) - נישאה לקרלוס השני, מלך ספרד.
- פיליפ שארל, דוכס ולואה (16 ביולי 1664 - 8 בדצמבר 1666) - נפטר בגיל שנתיים.
- אן מארי ד'אורליאן (27 באוגוסט 1669 - 26 באוגוסט 1728) - נישאה לויטוריו אמדאו השני, מלך סרדיניה, והייתה סבתו של לואי החמישה עשר, מלך צרפת.
נישואים שניים
נישואיו לאליזבת שארלוטה, נסיכת הפפאלץ, בתם היחידה של קרל הראשון לודוויג, אלקטור פלטין, ואשתו בנפרד, שארלוט, דוכסית הסן-קאסל. לזוג נולדו 3 ילדים:
- לואי אלכסנדר, דוכס ולואה (2 ביוני 1673 - 16 במרץ 1676) - נפטר בגיל שנתיים וחצי.
- פיליפ השני, דוכס אורליאן (2 באוגוסט 1674 - 2 בדצמבר 1723) - נישא למארי אן דה בורבון, בתו של לואי הארבעה עשר. שימש כעוצר הכתר הצרפתי בתקופת לואי החמישה עשר.
- אליזבת שארלוט, נסיכת אורליאן (13 בספטמבר 1676 - 23 בדצמבר 1744) - נישאה ללאופולד, דוכס לורן.
תוארי אבירותו, כינוייו וסמליו
תוארי אבירותו
- אביר מסדר רוח הקודש.
- אביר מסדר גיזת הזהב.
- אביר מסדר סן-מישל.
כינוייו
- דוכס אנז'ו
- מסייה (Monsieur)
סמליו
שלט אצולה שכתר בראשו הכולל 3 פלר דה ליס ברקע כחול. שימש כסמל ממלכת צרפת לאחר 1376.
אילן יוחסין
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Louisa Anthony, Footsteps to History: being an epitome of the histories of England and France, embracing the cotemporaneous periods from the fifth to the nineteenth century, Longman, 1853
- ^ F. Velde, The French Royal Family: Titles and Customs, heraldica.org, 2005
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Nancy Nichols Barker, Brother to the Sun King: Philippe, Duke of Orleans, Johns Hopkins University Press, 1989
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Julia Mary Cartwright, Madame, a life of Henrietta, daughter of Charles I. and duchess of Orleans, London, Seeley and co, 1900
- ^ 5.0 5.1 5.2 Fraser, Antonia, Love and Louis XIV; The Women in the Life of the Sun King, Anchor Books, London, 2006
- ^ V. Sackville-West, Daughter of France: The Life of Anne Marie Louise d'Orléans, Duchesse de Montpensier, 1627-1693, La Grande Mademoiselle, Doubleday & Company, Inc, London, 1959
- ^ Christine Pevitt, The Man Who Would Be King: The Life of Philippe d'Orléans, Regent of France, Phoenix, London, 1997
25546308פיליפ הראשון, דוכס אורליאן