פייר ואגו
לידה |
![]() ![]() |
---|---|
פטירה |
נואזי-סיר-אקול, ![]() |
לאום |
![]() |
פייר ואגו (בצרפתית: Pierre Vago, בהונגרית: Vágó Péter; 30 באוגוסט 1910 – 1 בפברואר 2002) היה אדריכל יהודי-הונגרי שהיגר לצרפת. הוא נודע בעולם כמוציא לאור של מגזין האדריכלות המודרנית "האדריכלות של היום" (L'Architecture d'Aujourd'hui), וכמזכיר הכללי של איחוד האדריכלים הבין-לאומי (UIA), שם כיהן כנשיא לשם כבוד עד פטירתו.
עסק באדריכלות ובתכנון ערים בצרפת ובמדינות העולם – באלג'יריה ובתוניסיה, גרמניה, הולנד, ישראל ומקסיקו.
ראשית חייו

ואגו נולד למשפחה יהודית ב-30 באוגוסט 1910 בבודפשט שבאוסטרו-הונגריה. הוריו היו יוז'ף ואגו, אדריכל מתנועת האר נובו, ולגיטה לנרט, זמרת אופרה ואחותו של המלחין ולטר לייטאי-לזרוס.
לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר להתגורר ברומא, בירת איטליה, עד 1928 ולאחר מכן עבר לפריז שבצרפת, ולמד בבית הספר המיוחד לאדריכלות (École Spéciale d'Architecture) בפריז שבצרפת. סיים שם את לימודיו ב-1932.[1]
קורות חיים
ב-1930, כאשר היה בגיל 20, החל לעבוד על הקמת מגזין האדריכלות המודרנית "האדריכלות של היום" יחד עם עמיתו אנדרה בלוק (אנ').[2] בין 1931 ל-1947 כיהן שם כעורך ראשי, ולאחר מכן כיושב ראש המערכת.[2]
לאחר הפלישה של גרמניה הנאצית לצרפת ב-1940, עבד כאדריכל בעיר מרסיי, ועסק בבניית בית גדול יותר בקסיס, ובמפעל כימיקלים בסורג. ובהמשך המלחמה הצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית (הרזיסטאנס).[3] ב-1943 החל לבנות רשת תקשורת כדי לסייע לממשלה הצרפתית בגלות, שסיפקה מידע על היקף הכוחות בלונדון, נשק, מיקומים ומפות של הכוחות האיטלקיים באזור הכיבוש האיטלקי בחוף שבין מונטה קרלו לייר (אנ'). ב-9 במאי באותה שנה, נעצר על ידי הגרמנים במרסיי ונכלא בכלא סנט-פייר (צר') בחשד להיותו חבר בתנועת ההתנגדות[2], אך שוחרר בסתיו אותה השנה עקב חוסר בראיות.[3] לאחר שחרורו עבר למקום בבעלות המשפחה בלוארה (Loiret), שם שהה עד לאחר שחרורה של צרפת באוגוסט 1944. את התקופה הזו בחייו, אותה ניצל ואגו להעמקת מחשבותיו על אדריכלות, תיאר כ"פרישה לגמלאות"[2]. מיד עם השחרור, חזר לעיסוקיו בהוצאה לאור שהמלחמה קטעה.[2]
ב-1946, ואגו מונה לאדריכל הראשי לתוכניות שיקום הערים ארל, לה מאן[4], טרקסון (Tarascon) ובוקר (Beaucaire) שנפגעו במלחמה.[2] ב-1957 השתתף בתערוכת הבנייה הבין-לאומית "Interbau" לשיקום רובע הנזה (Hansaviertel) בברלין, גרמניה, שנהרס כמעט כליל במלחמת העולם השנייה, שם תכנן את מתחם המגורים ברחוב קלופסטוק 14–18.[5][1]
בקיץ 1948, ייצג את צרפת בתחרות אמנות באולימפיאדת לונדון בקטגוריה אדריכלות ותכנון ערים, לצד האדריכל ז'אק ניאל (אנ').[6] הם זכו יחד בציון כבוד על עבודתם "מרכז חברתי לנוער וספורט של עיריית לבאלואה"[א].[3] באותה שנה, ייסד את איגוד האדריכלים הבין-לאומי בפריז, שם כיהן במשך שנים רבות בתפקיד המזכיר הכללי. המטרה שהוצבה לאיגוד, היא לאחד את כל אדריכלי העולם ואת איגודיהם תחת קורת גג משותפת. בסוף שנות ה-50, החלה התקרבות בין אדריכלי גרמניה המזרחית והמערבית תחת הארגון – פעילות אותה קידם אישית, כתומך בפיוס יחסי גרמניה–צרפת.[3]
בשנות ה-50, החל לעבוד בצפון אפריקה, ועסק בעיצוב מבני בנקים באלג'יריה ובתוניסיה.[2] ב-1957 עיצב את "קמפוס גשר העץ"[ב] לאוניברסיטת ליל ברובע הנושא את אותו השם במזרח וילנב-ד'אסק, ובין 1957 ל-1960 לימד בבית הספר לאמנויות סן לוק בטורנה, בלגיה.[4]
” | יותר משהיה אדריכל, היה פייר ואגו מוכר כמייסד ועורך כתב העת הצרפתי לאדריכלות "L'Architecture d'Aujourd'hui", שהשפיע רבות על אדריכלי התקופה ובין השאר גם על אדריכלי ישראל. | “ |
– מיכאל יעקובסון, סיבוב באינטרבאו בברלין – חלק ראשון, באתר חלון אחורי |
שנות ה-60 וה-70 היו שיא הקריירה של ואגו.[2] במהלך שני העשורים הללו, היה אמון על מיזמים רבים בתחום תכנון הערים בצרפת ובעולם. בצרפת: רובע לה סבלון (Les Sablons) בלה מאן (1962–1976), טרפּ (Trappes) (1967–1969) ופואטייה (1973); בעולם: תוניס (1960–1963), מרכז העיר אשדוד (1965)[ג], אספהאן (1966), טהרן (1968), מרבייה (1967–1969), המבורג (1970), ג'רבה (1975), קואצקואלקוס (אנ') (1980–1982).[2]
ב-1963 השתתף כשופט בתחרות האדריכלים לתכנון "הסיטי" של מנשייה בתל אביב-יפו, בראשות האדריכל הבריטי ויליאם הולפורד (אנ') והאדריכל האמריקאי לואי קאהן.[8]
מאמצע שנות ה-70, הפחית ואגו את עיסוקו כמנהל פרויקטים, והשקיע את זמנו בכנסים ובדיונים במקום.[2] ב-1981 התקבל לאקדמיה הצרפתית לאדריכלות (Académie d'architecture), וב-1985 סגר את המשרד שלו ברחוב קוויי וולטר (Quai Voltaire) ברובע השביעי של פריז ופרש לנואזי-סיר-אקול.[2] בשנת 2000 הוציא ספר זיכרונות בשם "Une vie intense" (בעברית: חיים אינטנסיביים).[2]
מבנים נבחרים
- מתחם המגורים ברחוב קלופסטוק 14–18, שכונת הנזה (Hansaviertel) בברלין (1957)
- הבזיליקה של פיוס העשירי בלורד (אנ'), עם אנדרה לה דון ופייר פינסרד (צר') (1958)
- אוניברסיטת בון, עם פריץ בורנמן (אנ') (1945–1962)
- קמפוס גשר העץ באוניברסיטת ליל (1960–1975)
גלריה
-
מתחם המגורים שתכנן בשכונת הנזה (1957), 2012
-
קמפוס גשר העץ באוניברסיטת ליל, 2010
-
כנסיית סן-פייר (1958)[9], 2016
מכתביו
- Une vie intense, Archives d'architecture moderne, 2000, מסת"ב 2-87143-110-8. (בצרפתית)
- פייר ואגו, איחוד האדריכלים הבין-לאומי, L'UIA, 1948-1998 : histoire d'architecture, פריז: Éditions de l'Épure, מסת"ב 9782907687584. (בצרפתית)
לקריאה נוספת
עיינו גם בפורטלים: | |||
---|---|---|---|
![]() |
פורטל אישים | ||
![]() |
פורטל אדריכלות | ||
![]() |
פורטל צרפת |
קישורים חיצוניים
כתבות
- מיכאל יעקובסון, סיבוב באינטרבאו בברלין – חלק ראשון, באתר חלון אחורי
מידע אנציקלופדי
- פייר ואגו, באתר Olympedia, ביוגרפיה (באנגלית)
- פייר ואגו, באתר הוועד האולימפי הבין-לאומי, תקציר ביוגרפיה (באנגלית)
- פייר ואגו, באתר משרד התרבות של צרפת, ביוגרפיה (בצרפתית)
Simon Texier, פייר ואגו, באתר אנציקלופדיה אוניברסליס, ביוגרפיה (בצרפתית)
ביאורים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Klopstockstraße 14–18 Pierre Vago, Hansaviertel (באנגלית)
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 פייר ואגו, באתר משרד התרבות של צרפת, ביוגרפיה (בצרפתית)
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 פייר ואגו, באתר Olympedia, ביוגרפיה (באנגלית)
- ^ 4.0 4.1 Jean-Paul Midant, תרגום: Juan Calatrava, Diccionario Akal de la arquitectura del siglo XX, מדריד: Ediciones Akal, 2004, עמ' 927, מסת"ב 9788446017479. (בספרדית)
- ↑ מיכאל יעקובסון, סיבוב באינטרבאו בברלין – חלק ראשון, באתר חלון אחורי
- ↑ Architecture, Designs For Town Planning, Open, Olympedia (באנגלית)
- ↑ נועם דביר, קו פרשת המים של אשדוד, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2011
- ↑ צבי אלגת, האפילוג במיבצע הנדסי עולמי, מעריב, 9 בספטמבר 1963
האפילוג במיבצע הנדסי עולמי – המשך הכתבה, מעריב, 9 בספטמבר 1963 - ↑ Église paroissiale Saint-Pierre, משרד התרבות של צרפת (בצרפתית)
פייר ואגו40647933Q323878