פיירי אלבקור

פיירי אלבקור
	אב הטיפוס השני של הפיירי אלבקור (מס' L7075) בטיסה, סביבות 1940
מאפיינים כלליים
סוג	מפציץ טורפדו
ארץ ייצור	בריטניה
יצרן	פיירי אוויאיישן
טיסת בכורה	12 בדצמבר 1938
תקופת שירות	1940–1944 (כ־4 שנים)
צוות	3
יחידות שיוצרו	800
משתמש ראשי	בריטניה
משתמשים משניים	קנדה

הפיירי אלבקור (באנגלית: Fairey Albacore; אלבקור הוא מין של טונה) היה מפציץ טורפדו דו-כנפי חד-מנועי בריטי לפעולה מעל גבי נושאות מטוסים, אשר נבנה על ידי חברת פיירי אוויאיישן בשנים 1943-1939 עבור זרוע האוויר של הצי המלכותי ושירת במלחמת העולם השנייה. לאלבקור היו שלושה אנשי צוות והוא נועד לשמש בתפקידי סיור ואיתור מטרות, מפציץ קונבנציונאלי, מפציץ צלילה ומפציץ טורפדו. האלבקור פותח כדי להחליף את הפיירי סורדפיש המיושן אשר נכנס לשירות ב-1936, אך למעשה שירתו שני המטוסים במקביל והאלבקור יצא משירות הצי המלכותי לפני הסורדפיש, כאשר הוחלף בפיירי ברקודה וב-TBF אוונג'ר החד-כנפיים.

על אף שמקורות מודרניים ממעיטים בהערכתם את האלבקור בשל הזמן הקצר בו שירת בפעילות מבצעית משמעותית, ניתן לייחס זאת לעובדה הפשוטה שמטוס קרבי בתצורה דו-כנפית כבר היה נחלת העבר בזמן שירותו, בעוד הסורדפיש נכנס בצורה יעילה לנישת ההפעלה מנושאות המטוסים המלוות הקטנות, מעליהן לא יכלו לפעול מטוסים מודרניים יותר, שהביאה להארכת פעילותו הקרבית^[1].

עיצוב ופיתוח

אב הטיפוס של הפיירי אלבקור תוכנן בהתאם לדרישת מכרז S.41/36 למטוס מטיפוס TSR ‏(T - Torpedo; S - Spotter; R - Reconnaissance; טורפדו/איתור/סיור) אשר יחליף את הפיירי סורדפיש. האלבקור סומן כ-TBR‏ (T - Torpedo; B - Bomber; R - Reconnaissance; טורפדו/מפציץ/סיור) משום שבניגוד לסורדפיש תוכן מראש גם להפצצות צלילה, עם יכולת נשיאת ארבע פצצות 220 ק"ג תחת כנפיו. בדומה לסורדפיש, היה לאלבקור מבנה של כיסוי מתכת על גוף המטוס, ציפוי בד על כנפיו וחימוש הגנתי של מקלע בראונינג בקוטר 7.7 מ"מ בכנף ימין לירי קדימה וזוג מקלעי ויקרס K לירי לאחור. לעומת זאת, היה לאלבקור טווח פעולה כפול מהסורדפיש, מנוע חזק יותר שהניע מדחף פסיעה משתנה תלת-להבי, עיצוב אווירודינמי משופר, מדפים מופעלים הידראולית ותא טייס סגור ומחומם עבור שלושת אנשי הצוות. התקן נוסף היה סירת הצלה מתנפחת אוטומטית במקרה של נטישת המטוס בים. חימושו ההתקפי של האלבקור כלל יכולת נשיאת טורפדו במשקל 730 ק"ג תחת גוף המטוס, או נשיאת שש פצצות 115 ק"ג או ארבע פצצות 225 ק"ג תחת כנפיו^[1].

הראשון מבין שני אבות הטיפוס שנבנו צויד בכן נסע קבוע המריא לראשונה ב-12 בדצמבר 1938^[2] וסדרת ייצור ראשונה בת 98 יחידות הוזמנה ב-1939. אב הטיפוס השני צויד במצופים, אך תצורה זו לא הוכנסה לייצור^[3]. האלבקור הראשונים שנבנו צוידו במנוע מדגם בריסטול טאורוס סימן II וסדרות ייצור מאוחרות צוידו במנוע חזק יותר מדגם בריסטול טאורוס סימן XII. בטיסות ניסוי של אלבקור המצויד בטאורוס סימן II שנערכו בפברואר 1940 הגיע המטוס למהירות 258 קמ"ש בגובה 1,463 מטר ומשקל 5,259 ק"ג, שהושג באמצעות נשיאת ארבע פצצות עומק תחת כנפיו, בעוד המהירות המרבית ללא פצצות העומק הגיעה ל-277 קמ"ש. סך הכל נבנו 800 מטוסי אלבקור, כולם במפעלה הראשי של חברת פיירי איוויאיישן בהייז.

היסטוריה מבצעית

בשירות זרוע האוויר של הצי המלכותי

מטוסי האלבקור הראשונים נכנסו לשירות מבצעי ב-15 במרץ 1940^[1] בטייסת זרוע האוויר של הצי המלכותי מס' 826 שפעלה מפורד, סאסקס, והחל מה-31 במאי ועד סוף אותה שנה ביצעה תקיפות על נמלים וספנות בתעלה האנגלית ועסקה בנוסף בליווי שיירות.

טייסות מס' 826 ו-829 היו הראשונות להפעיל מטוסי אלבקור מעל גבי נושאת המטוסים אה"מ פורמידבל (HMS Formidable), החל מנובמבר 1940. בתחילה, סבל המטוס מאמינות נמוכה של מנוע הטאורוס שלו, אם כי בעיה זו נפתרה מאוחר יותר, כך שמקרים של כשל במנוע האלבקור לא היו מרובים ממקרי כשל דומים במנוע הפגסוס של הסורדפיש. האלבקור נחשב כנוח להטסה אך היה פחות פופולרי בקרב צוותי האוויר בהשוואה לסורדפיש, שעלה עליו בזריזותו, ואמצעי השליטה היו כבדים מכדי לאפשר תמרוני התחמקות אפקטיביים לאחר הטלת טורפדו.

ב-1942 כבר צוידו באלבקור חמש-עשרה טייסות קו ראשון של זרוע האוויר של הצי המלכותי ולקחו חלק חשוב במהלך הקרב על הים התיכון^[3], עם מספר טייסות שפעלו מחופי צפון אפריקה. תפקידו העיקרי של האלבקור היה סיורים ותקיפות מבסיסים חופיים, לרוב כמטוס בודד בשעות הלילה^[4]. מטוסי אלבקור השתתפו בפשיטה הכושלת על קירקנס ופטסאמו בנורווגיה ופינלנד ביולי 1941, אשר נועדה לפגוע בספינות מטען גרמניות ופיניות ולסייע בכך לבעלת בריתה החדשה של בריטניה, ברית המועצות. פעולות מוצלחות יותר בוצעו בקרב כף מטאפאן (שיגור מבצעי ראשון של טורפדו), הלחימה סביב אל-עלמיין ובסיוע לנחיתות בעלות הברית בצפון אפריקה, סיציליה וסאלרנו. בתקופה שבין ספטמבר 1941 לסוף יוני 1943 פעלה טייסת מס' 828 מבסיס חאל פאר, בתנאים קשים ותוך כדי ספיגת הפצצות כבדות ביותר במסגרת המצור על מלטה, בעיקר כנגד ספנות איטלקית ומטרות בסיציליה.

ב-9 במרץ 1942 שוגרו תריסר מפציצי אלבקור מנושאת המטוסים אה"מ ויקטוריוס כנגד ספינת המערכה של הצי הגרמני טירפיץ בעת ששייטה מול חופי נרוויק שבנורווגיה. בהסתמך על נתוני המכ"ם המוטס שהיה על חלק מהמטוסים, תקפו טייסות מס' 817 ו-832 בטורפדו ואף במקלעים. אחד הטורפדו החטיא במעט את ירכתיה של הספינה אך תוצאות תקיפת הטורפדו היחידה של זרוע האוויר של הצי המלכותי כנגד טירפיץ הסתיימה בכישלון, כאשר זוג מפציצי אלבקור אבדו ורבים אחרים ניזוקו.

ב-1942 כבר החלה החלפתו ההדרגתית של האלבקור בברקודה וב-TBF אוונג'ר בשירות זרוע האוויר, כאשר 400 המטוסים האחרונים שנבנו הופנו לשירות בתפקידים משניים, בעיקר במזרח התיכון ובמזרח אפריקה ופעלו גם מטרינידד ומהודו^[2]. רבים ממטוסים אלו הועברו בסופו של דבר לידי חיל האוויר המלכותי ושם שירתו בין 1944 ל-1946^[4]. טייסת מס' 841 שפעלה מבסיסי יבשה בבריטניה כנגד ספינות ומטרות אחרות בעברה השני של התעלה האנגלית, הייתה האחרונה להפעיל את האלבקור ונסגרה בסוף 1943.

בשירות חיל האוויר המלכותי במזרח הרחוק

הפלישה היפנית למלאיה החלה ב-8 בדצמבר 1941, וכנגדה היה חיל האוויר המלכותי מסוגל להעמיד רק מטוסים מיושנים, כדוגמת מפציץ הטורפדו ויקרס וילדביסט אשר שירת בטייסות מס' 36 ו-100 מבסיס סלטאר (Seletar) שבסינגפור. על אף פגיעותם הרבה של מפציצי הטורפדו, הם עדיין היוו איום על צי הפלישה, בהנחה שיצליחו להגיע לעמדה טובה לצורך שיגור הטורפדו. טייסת מס' 36 קיבלה תוספת כוח משמעותית ב-12 בדצמבר, כאשר הועברו אליה חמישה מפציצי אלבקור ממחסני הצי המלכותי בסינגפור. למפציצים גויסו טייסים ניו זילנדיים, אליהם צורפו אנשי צוות אוויר אוסטרליים שהגיעו היישר מיחידות אימונים. כוח האדם הספיק כדי להפוך את מפציצי האלבקור לגף נפרד בתוך הטייסת^[5].

בחג המולד היו לטייסת מס' 36 שלושה-עשר מפציצי וילדביסט וחמישה אלבקור כשירים לפעילות, אך פעילותו המבצעית הראשונה של האלבקור בטייסת ארעה רק ב-21 בינואר 1942, כאשר צמד מפציצים בליווי שישה מטוסי קרב מדגם ברוסטר בופאלו, הוזנק לחיפוש אחר כלי שיט יפניים שדווחו מתקרבים לחופי באטו פהאט (Batu Pahat), בצידו המערבי של חצי האי המלאי. למחרת הצניחו צמד אלבקור, ביחד עם בלאקבורן שארק ישן, אספקה לחטיבת חיל הרגלים ההודית מס' 45 שכותרה במהלך קרב מואר ולאחר מכן הפציצו כוחות יפניים באזור. ב-24 וב-25 בינואר השתתפו מטוסי האלבקור בפעולות הפצצה ליליות בניסיון לסייע לנסיגת כוחות הקרקע של בעלות הברית לעבר סינגפור^[5].

ב-26 בינואר יצאו טייסות מפציצי הטורפדו לפעולה כנגד הנחיתה היפנית באנדאו. כוח המפציצים הראשון אשר יצא למשימתו מסינגפור בשעות אחר הצהריים המוקדמות, הורכב ממטוסי וילדביסט ולוקהיד הדסון וספג אבדות כבדות. כוח התקיפה השני, אשר כלל שלושה מפציצי אלבקור הגיע למטרתו בסביבות השעה 17:30 והיה נתון לאש נ"מ כבדה והתקפות מטוסי קרב. שני מפציצים הופלו והשלישי ניזוק, אם כי טייסו הצליח לחזור לבסיס, שם גילה כי שני אנשי הצוות האחרים החליטו לנטוש את המטוס. מפציצי הטורפדו שילמו מחיר כבד תמורת גרימת נזק לשתי ספינות יפניות בלבד^[5].

ב-13 בינואר פונו שרידי טייסות מס' 36 ו-100, שלושה-עשר וילדביסט וזוג אלבקור, לג'אווה. תוך זמן קצר התמזגה טייסת מס' 100 לתוך טייסת מס' 36 וכוח המפציצים, שהורכב כעת מתשעה וילדביסט ואלבקור בודד יצאו למשימות חמושים בפצצות בלבד (היות שלא נותרו עוד טורפדו זמינים) כנגד הנחיתות היפניות במזרח ג'אווה, עד לכניעת כוחות בעלות הברית ב-8 במרץ 1941. האלבקור שנותר הושמד בעודו על הקרקע זמן קצר קודם לכן^[6].

תפקידים נוספים בחיל האוויר המלכותי

בזמן שהאלבקור ביצע את טבילת האש הראשונה שלו במסגרת הצי, כבר שירתו מספר מטוסים ביחידות אימונים שהשתייכו לחיל האוויר המלכותי: האלבקור הראשון שנבנה (מס' L7078) הועבר לבית הספר המרכזי לטיסה ב-18 בינואר 1940, והשני (מס' L7079) לטייסת B במרכז לניסויי טיסות וחימוש לבחינת ביצועים. בהמשך השנה הועברו שני אלבקור נוספים (מס' L7131 ו-L7161) ליחידת הניסויים בטורפדו. על אף שכל היחידות השתייכו לחיל האוויר המלכותי, היו אלו למעשה מתקני ניסוי משותפים והאלבקור הראשון שנכנס ליחידה שהשתייכה בלעדית לחיל האוויר המלכותי היה מס' L7166 שהועבר לבית הספר מס' 3 לתותחנות ב-1 ביוני 1941. זוג נוסף שימש לאימון מתקדם של ביחידה מס' 9 בארול (Errol), סקוטלנד, החל ממרץ 1942 ושירתו בה במשך כשנה^[7].

זוג מטוסי אלבקור שירת בקניה במשימות ריסוס כנגד ארבה, בעוד גף הקישור שפעל מעדן הפעיל שבעה-עשר מטוסים החל מאוגוסט 1944 ועד אוגוסט 1946 במשימות סיור ושיטור אווירי, וכולם סופקו מעודפי הצי המלכותי^[8].

שירות בחיל האוויר המלכותי הקנדי ופעילות מבלגיה

בשל הצורך להחליף את טייסות הצי המלכותי שפעלו עד אמצע 1943 בסיוע לספינות הטורפדו והתותחים של הצי בתעלה האנגלית, נבחרה למשימה טייסת מס' 415 של חיל האוויר המלכותי הקנדי, כאשר בספטמבר אותה שנה הצטייד גף אחד שלה מחדש באלבקור שהועברו מטייסת מס' 841 של זרוע האוויר של הצי המלכותי, בעוד גף שני צויד בויקרס ולינגטון. ההסבה הסתיימה בנובמבר, המטוסים נצבעו בשחור וצוידו במכ"ם אוויר-קרקע סימן II, מכשירי רדיו בתדר VHF, נורים וחימוש של ארבע פצצות 114 ק"ג כל אחת. ספינות הטורפדו הגרמניות (שכונו "E-boats") היוו איום משמעותי על תנועת שיירות בעלות הברית שנעו לאורך החוף והיו עלולות לשבש ניסיונות לפלישה לצרפת, וכנגדם פעל גף מפציצי האלבקור של טייסת מס' 415, אשר קיבל הנחיות וכיוונים בתדר VHF מתחנות מכ"ם של פיקוד מטוסי הקרב של חיל האוויר המלכותי שהיו פרושות לאורך חוף האי הבריטי והיה ביכולתן לאתר כלי שיט שנעו בתעלה. מטוסי הגף, אשר טסו עם צוות של שני אנשים (טייס ונווט), היו המטוסים הדו-כנפיים היחידים בשירות מבצעי בחיל האוויר המלכותי הקנדי במהלך מלחמת העולם השנייה, ועד לפלישה לנורמנדי פעלו בהצלחה באמצעות הפצצות צלילה כנגד ספינות טורפדו, שולות מוקשים וכלי שיט אחרים של הצי הגרמני, בעיקר בשעות הלילה^[9].

באפריל 1944, במסגרת ההכנות לפלישה, הועבר הגף לת'ורני איילנד (Thorney Island) שבמחוז מערב סאסקס וכוחו הוגדל לעשרים מטוסים. ב-8 במאי הועברו עשרה מטוסים ותריסר צוותי-אוויר לדבון, שם קיימו סיורים להגנה על אימוני הנחתות בשעות היום ותקפו כלי שיט גרמניים בסמוך לקו החוף הצרפתי בשעות הלילה. בלילות ה-5 וה-6 ביוני פעלו בהצלחה סיורי לילה מעל מיצרי דובר והצליחו למנוע מכלי שיט גרמניים לפגוע בכוחות הנוחתים, כאשר פגעו במספר ספינות טורפדו^[10].

עם השלמתן המוצלחת של הנחיתות על אדמת צרפת, קיים חיל האוויר המלכותי הבטחה קודמת לממשלת קנדה: טייסת מס' 415 הועברה לפיקוד המפציצים ומספר הטייסת הוחלף ל-119 ביולי 1944, עם שינויים קלים במצבת כוח האדם. משימתה הראשונה של הטייסת הייתה פיזור מסך עשן לחיפוי על שיירה שנעה בתעלה. אחד-עשר מפציצי האלבקור של הטייסת יצרו באוגוסט, בצוותא עם מטוסי הסורדפיש של טייסת מס' 819 של הצי המלכותי, את כנף מס' 157 והמשיכו בפעולות ליליות כנגד ספינות. הטייסת סייעה בתקיפת נמלי התעלה של בולון-סור-מר ולה האבר ובאוקטובר הועברה לתקופת אימונים באיתור והשמדת צוללות בשעות הלילה. בסוף אותו חודש הועברה כנף מס' 157 לבלגיה והועסקה בסיורים ימיים ובציד צוללות ננסיות שניסו לשבש את תעבורת בעלות הברית באזור שפך הסכלדה. בשל מחסור בחלפים החלה החלפתם של מטוסי האלבקור של הטייסת בתחילת 1945, ועד פברואר הצטיידה הטייסת מחדש בסורדפיש סימן III המצוידים במכ"ם אוויר-קרקע, אשר הופעל עד סיום המלחמה במאי^[11]. שישה מטוסי אלבקור הוסיפו לשרת בחיל האוויר המלכותי הקנדי עד 7 בפברואר 1949^[2]^[4]^[12].

שירות

הפיירי אלבקור שירת במדינות הבאות:

בריטניה הממלכה המאוחדת
קנדה

מפרט טכני (אלבקור)

תכונות כלליות

צוות: 3 (טייס, נווט, מפעיל רדיו/מקלען אחורי)
אורך: 12.14 מטר
מוטת כנפיים: 15.24 מטר
גובה: 4.62 מטר
שטח כנף: 57.9 מ"ר
משקל ריק: 3,295 ק"ג
משקל מלא: 4,755 ק"ג
משקל מקסימלי להמראה: 5,727 ק"ג
מנוע: כוכבי, 1 X בריסטול טאורוס סימן II (או סימן XII) ‏14 צילנדרים, 1,130 כ"ס

ביצועים

מהירות מקסימלית: 259 קמ"ש
מהירות שיוט: 225 קמ"ש
מהירות הזדקרות: 87 קמ"ש (במדפים מורדים)
טווח: 1,497 ק"מ (עם טורפדו)
סייג רום: 6,310 מטר
עומס כנף: 37.1 ק"ג/מ"ר
כוח/מסה: 0.22 קילוואט/ק"ג
זמן נסיקה לגובה 6,000 רגל (1,828 מטר): 8 דקות

חימוש

מקלעים: 1 X ‏7.7 מ"מ בראונינג, בכנף ימין. 2 או 1 X ‏7.7 ויקרס K בתא הטייס האחורי
טורפדו/פצצות: 1 X ‏760 ק"ג טורפדו או עד 907 ק"ג פצצות
אמצעים נוספים: נורים ופצצות עשן

ראו גם

פיירי סורדפיש

לקריאה נוספת

Thomas, Andrew. Light Blue Fishes - Fairey Albacores in RAF and RCAF Service. Air Enthusiast No. 125. September 2006

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פיירי אלבקור

Fleet Air Arm Archive
Fleet Air Arm Museum
Goebel, Greg. "The Fairey Swordfish, Albacore, & Barracuda". Airvectors.net
Rickard, J. "Fairey Albacore". 31 October 2008. History of War.org
828 Squadron (TSR) Albacores: Malta War-Time Diaries 1941-1943 Sgt. Thomas Barker BEM

הערות שוליים

^ ^1.0 ^1.1 ^1.2 Goebel, FAIREY ALBACORE, Airvectors.net
^ ^2.0 ^2.1 ^2.2 Pigott, Peter. Wings Across Canada: An Illustrated History of Canadian Aviation. Dundurn, 2002. מסת"ב 1459712838. עמוד 61
^ ^3.0 ^3.1 Bishop, Chris. Chant, Chris. Aircraft Carriers: The World's Greatest Naval Vessels and Their Aircraft. Zenith Imprint, 2004. מסת"ב 0760320055. עמוד 141
^ ^4.0 ^4.1 ^4.2 Fleet Air Arm Archive
^ ^5.0 ^5.1 ^5.2 Thomas, עמוד 57
^ Thomas, עמודים 57-58
^ Thomas, עמוד 56
^ Thomas, עמוד 58
^ Thomas, עמודים 58-59
^ Thomas, עמודים 59-60
^ Thomas, עמוד 60
^ Skaarup, Harold A. Canadian Warbirds of the Second World War: Fighters, Bombers and Patrol Aircraft. iUniverse, 2001. מסת"ב 1462048145. עמוד 34

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

[Goebel-1] 1.0 ^1.1 ^1.2 Goebel, FAIREY ALBACORE, Airvectors.net

[Pigott-2] 2.0 ^2.1 ^2.2 Pigott, Peter. Wings Across Canada: An Illustrated History of Canadian Aviation. Dundurn, 2002. מסת"ב 1459712838. עמוד 61

[Bishop-3] 3.0 ^3.1 Bishop, Chris. Chant, Chris. Aircraft Carriers: The World's Greatest Naval Vessels and Their Aircraft. Zenith Imprint, 2004. מסת"ב 0760320055. עמוד 141

[ארכיון-4] 4.0 ^4.1 ^4.2 Fleet Air Arm Archive

[Thomas2-5] 5.0 ^5.1 ^5.2 Thomas, עמוד 57

[Thomas3-6] Thomas, עמודים 57-58

[Thomas1-7] Thomas, עמוד 56

[Thomas4-8] Thomas, עמוד 58

[Thomas5-9] Thomas, עמודים 58-59

[Thomas6-10] Thomas, עמודים 59-60

[Thomas7-11] Thomas, עמוד 60

[12] Skaarup, Harold A. Canadian Warbirds of the Second World War: Fighters, Bombers and Patrol Aircraft. iUniverse, 2001. מסת"ב 1462048145. עמוד 34

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]