פייסל הראשון, מלך עיראק
 | |||||||
| פייסל הראשון, מלך עיראק | |||||||
| לידה |
20 במאי 1883 טאיף, האימפריה העות'מאנית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
8 בספטמבר 1933 (בגיל 50) ברן, הקונפדרציה השווייצרית | ||||||
| שם מלא | פייסל בין חוסיין בין עלי אל האשמי | ||||||
| מדינה |
 ממלכת עיראק | ||||||
| מקום קבורה |
 בגדאד, עיראק | ||||||
| בת זוג | חזימה בנת א-שריף נאצר | ||||||
| שושלת ההאשמית | |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
פייסל אִבן חוסיין (בין 1883 ל-1885[1] – 8 בספטמבר 1933) (בערבית: فيصل ابن حسين, תעתיק לעברית: פַיצְל אִבְּן חֻסֵין) היה לזמן קצר מלך הממלכה הערבית של סוריה בשנת 1920 ומלך עיראק משנת 1921 עד 1933. הוא היה בן לשושלת ההאשמית.
חייו
פייסל נולד בטאיף (היום בערב הסעודית) בין 1883–1885, בנו השלישי של חוסיין בן עלי, לימים השריף הגדול של מכה. בשנת 1893 עבר עם משפחתו לאיסטנבול, שאליה נקרא אביו על ידי הסולטאן. בשנת 1909 נבחר לנציג העיר ג'דה בפרלמנט העות'מאני. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התלבט עם אביו, ואחיו עבדאללה הראשון לימים מלך ירדן, באיזה צד לתמוך. בעוד אחיו עבדאללה תמך במרד ערבי נגד העות'מאנים, פייסל היסס והעדיף בתחילה לתמוך בעות'מאנים[2]. הוא שמר על קשרים עם לאומנים ערבים מצד אחד ועם ראשי האימפריה העות'מאנית מצד שני. בשנת 1916, במהלך ביקור בדמשק, הצטרף ל"אל-פתאת" – קבוצה של לאומנים ערבים, ואביו הפך למלך חג'אז.
פייסל, תחת אביו ויחד עם אחיו עבדאללה, הנהיג את הכוחות הערביים במרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא היה מפקד הצבא הצפוני של המרד.[3] בסיועו הצמוד של לורנס איש ערב, הוא שיתף פעולה עם בנות הברית בכיבוש עבר הירדן ודמשק, שם הפך לחבר בממשלה הערבית החדשה בשנת 1918.
ב-4 ביוני 1918[4] נפגש עם חיים ויצמן במפקדתו בוואדי וחידה מצפון לעקבה. שיחתם הייתה מוצלחת מאוד ולאחר הפגישה כתב עליו ויצמן: "הוא מנהיג! הוא אינטליגנטי למדי ואדם ישר מאוד, יפה תואר להפליא... הוא מצפה לתוצאות גדולות ביותר משיתוף הפעולה עם היהודים! הוא מתייחס בבוז לערביי ארץ ישראל, אשר אף אינו חושבם לערבים!".[5]
ב-1 באוקטובר 1918 נכנס פייסל לדמשק בראש גדודי "צבא המרד הערבי" ובחסות הצבא הבריטי.[6] בדמשק הוקם ממשל כיבוש צבאי ופייסל הועמד בראשו.[7]
בשורה של מפגשים בין ויצמן ופייסל, "מנהיגם הראשי של הלאומנים הערבים באותה התקופה", הושגה הסכמה מסויגת של פייסל להעמדת ארץ ישראל מחוץ לתחומי המדינה הערבית העתידה וברוח זו נחתם ב-3 בינואר 1919 הסכם ויצמן-פייסל, שאושר על ידי פייסל ב-29 בינואר בפני ועידת השלום בפריז (1919) וגם באיגרתו של פייסל לפליכס פרנקפורטר ב-1 במרץ 1919"[8], הסכם היווה הכרה של מנהיג ערבי בהצהרת בלפור.
פייסל עמד בראש המשלחת הערבית לוועידת השלום בפריז, ובתמיכתה של גרטרוד בל, בעלת ההשפעה והידע המתאים, טען שיש להקים אמירויות ערביות בשטח שהיה בעבר האימפריה העות'מאנית. בעקבות סירובו של השלטון הצבאי הבריטי להסכים לצאתה של משלחת פלסטינית לוועידת השלום, שלחה אל פייסל האגודה המוסלמית-הנוצרית בירושלים ב-11 במרץ את החלטתה לייפות את כוחו "לייצג את פלסטין ולהגן עליה בוועידת השלום". אלא שפייסל כלל לא השתמש בייפוי הכח ולא טען בוורסאי למען הכללת ארץ ישראל בסוריה, ואף טען שם בזכות הבית הלאומי היהודי.[9]
חוסיין בן עלי ייעד את פייסל להיות אמיר סוריה, מהלך שהתנגש עם דרישת הצרפתים למנדט על סוריה. בספטמבר 1919 ארגן פייסל את צבאו לקראת המאבק על סוריה[10]. אנגליה ניסתה להביא להסדר בין פייסל וצרפת[11]. פייסל יצא בספטמבר 1919 לאנגליה[12] כדי לנהל שיחות על דרישתו שסוריה תימסר לשלטונו[13], אך ללא הועיל[14][15]. ב-3 באוקטובר 1919 פורסם ראיון עימו ב"ג'ואיש כרוניקל", שבו הדגיש כי קיימת סכנת התנגשות בין הערבים ליהודים בארץ ישראל וזאת בגלל חוגים יהודיים קיצוניים הדורשים הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא הצהיר בראיון כי הוא רואה בארץ ישראל חלק בלתי נפרד מסוריה ויתנגד בכל תוקף להפרדתן, וזאת בסתירה להסכמיו ולשיחותיו עם היהודים בתחילת אותה שנה ולהצהרותיו בפני ועידת השלום.[16]
ב-7 במרץ 1920 הוא הוכתר למלך הממלכה הערבית של סוריה על ידי הקונגרס הסורי הלאומי[17]. הכתרתו עוררה גל של התלהבות ערבית לאומית גם ברחבי ארץ ישראל[18]. הוא התכונן להגן על שלטונו מפני צרפת[19], אך באפריל 1920 נתנה ועידת סן רמו לצרפת את המנדט על סוריה.
ב-5 במאי 1920 שלח פייסל מכתב לאדמונד אלנבי, שבו ביקש, עקב לחצם של הלאומיים בסוריה ובארץ ישראל, הצהרה שארץ ישראל היא חלק בלתי נפרד מסוריה, והבהיר בעצמו את עמדתו באשר לציונות ולארץ ישראל: "אשר לשאלת הסכמתי ליצירתו של בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל... כל אשר הסכמתי לו הוא להבטיח את זכויות היהודים בארץ זו באותה המידה שמובטחות זכויות התושבים הערבים המקוריים".[20]
ניסיון להגיע להסכם בין צרפת לפייסל לא צלח[21], והדבר הוביל למלחמת סוריה–צרפת. ב-14 ביולי 1920 שלח הגנרל הצרפתי אנרי גורו אולטימטום לממשלה בדמשק. פייסל פיזר את הקונגרס והצבא, וב-20 ביולי קיבלה ממשלתו את תנאי האולטימטום הצרפתי, אך ב-24 ביולי 1920 הובסו הכוחות הלאומיים הסוריים בקרב מייסלון, וב-25 ביולי נכנס הצבא הצרפתי לדמשק.[22] פייסל גורש מסוריה, שבה שהה פחות משנתיים, על ידי הצרפתים.[23] הצרפתים אפשרו לו לצאת את דמשק בכבוד וב-28 ביולי הוא עזב את סוריה.[22]
פייסל הגיע מסוריה לעכו.[24] הבריטים הרשו לו לשהות זמנית בארץ ישראל, שאליה הגיע עם תריסר עוזרים, 25 נשים, 175 שומרי ראש, שתי מכוניות, 25 סוסים ומטען במשקל 4 טונות. בזמן שהותו בארץ ישראל, ישב פייסל בבית הכט בחיפה, שהיה ביתה של פרנסיס ניוטון, שם קיבל משלחות של תומכים והעניק ראיונות לעיתונאים[25].
באוגוסט 1920 עבר לגור בבריטניה. חוסיין בן עלי דרש שפייסל יקבל את המלוכה בעיראק כפיצוי[26]. הממשלה הבריטית, שהחזיקה בשלטון מנדטורי בעיראק, הייתה מודאגת מחוסר היציבות במדינה החדשה, ובוועידת קהיר החליטה לסגת משלטון ישיר על עיראק וליצור מלוכה שתעמוד בראשה בזמן שהם ישמרו על זכויותיהם המנדטוריות. ב-11 ביולי 1921 אישרה "מועצת המדינה" העיראקית את המלכת פייסל על עיראק, כפי שנקבע בוועידת קהיר.[27] לאחר משאל עם שבו התקבלה "תמיכה של 96% מהציבור במדינה", הסכים פייסל להפוך למלך. משאל העם לא היה אותנטי, ואורגן על ידי שר המושבות הבריטי סר וינסטון צ'רצ'יל על מנת שפייסל יזכה ללגיטימציה בקרב המיעוטים הרבים בעיראק. ב-23 באוגוסט 1921 הוא הוכתר למלך עיראק הראשון. אשתו חזימה בנת א-שריף נאצר הוכתרה כמלכת עיראק.
פייסל היה ידידו של מנחם דניאל, אשר אירח את המלך ואת משפחתו בארמונו שבמחוז א-סנכ בקצה בוסתני הווקף שהקדיש מר סולטאן עלי, לאחר שארמונו של המלך (ארמון 'שעשוע' שנקנה מסוחר יהודי בשם שאול שעשוע) נהרס בהצפת נהר החידקל ב-9 באפריל 1926, ועד לסיום בניית ארמון חדש ברובע כסרה שבבגדאד.
פייסל נפטר ב-8 בספטמבר 1933 מהתקף לב בעת שהותו בברן, במהלך סיור באירופה. עיראקים רבים מאמינים כי פייסל לא מת מהתקף לב אלא הורעל על ידי הבריטים. גופתו הובאה באונייה לנמל חיפה, ומשם הוטסה במטוס בריטי לעיראק. ירש אותו בנו היחיד ראזי.
לציון האירוע הוקמה בחיפה בשכונת ואדי סאליב אנדרטה בצורת עמוד קטוע ועל בסיסה כתובת בערבית: "לזכר העברת גופת הוד מלכותו, המנוח הגדול של הערבים, המלך פייסל הראשון", וכן אמרה המיוחסת לפייסל: "העצמאות נלקחת ולא ניתנת – חירות העם בידיו".
שלטונו והשפעתו
אם הבריטים היו הגורם שיצר את מסגרת המדינה העיראקית ופיקח על עצם קיומה, המלך פייסל הוא שסיפק לה באותה התקופה את השלד הפנימי. הוא לא עשה זאת בכוח הזרוע אלא בחוכמת האיזונים. פייסל הצליח לתמרן בין שלל גורמיה המנוגדים של הארץ, ולהעביר עשור של יציבות יחסית. גמישותו הפשרנית באה לידי ביטוי במגוון תחומים:
- הבריטים – פייסל קיבל מן הבריטים את מלכות עיראק, כשהוא זוכר היטב את גירושו מסוריה על ידי הצרפתים. ולכן הוא הכיר היטב בעובדת כוחה הדומיננטי של בריטניה, ושאף להיבנות ממנו ולא להתעמת עימו. הוא הכיר בכך שאביו התמהמה בחתימה על הסכם ברית עם הבריטים, דבר שהוביל לאובדן שלטונו והרס מדינתו. לכן שאף פייסל למן ההתחלה להגיע להסכם עם בריטניה, הסכם שיעניק לו את מירב האוטונומיה הפוליטית ואת סמליה של הריבונות. פייסל היה הגורם שקבע את קו הפשרה עם שליטתם העקיפה של הבריטים, והביא לחתימת שורת הסכמים לאורך העשור.
- הלאומיים – פייסל השכיל לתמרן בין שני אגפיו של הממסד הערבי-סוני. אומנם, אהדתו הייתה נתונה לאותם אישים שהצטרפו למרד הערבי, והיו נאמנים לו עוד מימי המרד במדבר ומימי ממשלתו הערבית-לאומית בדמשק, אך הוא נזהר מאוד שלא לנכר את המשתייכים לאגף השני בממסד הסוני, שהיה מורכב מבני המשפחות המסורתיות של עיראק. פייסל מינה רבים מהם לתפקידי שרים ואף לראשי ממשלות, והם גם איישו רבות ממשרות המפתח האחרות. פייסל, יציר מהפכת הלאומיות הערבית לעת מלחמת העולם, נזהר מאוד, עתה משנכונה מלכות עיראק בידו, שלא להתמכר יתר על המידה ללאומיות הערבית ולרעיונות האחדות הערבית. פייסל תמרן אפוא בין אישים בממסד הערבי סוני, ממש כפי שתמרן בין זיקותיהם השונות.
- השבטים השיעים והמיעוטים – מתוך עניינו בשמירת מלכותו ובבנייתה של מדינה בעיראק, עשה פייסל כמיטב יכולתו על מנת שלא להתעמת עם אותם ציבורים שלא היו ערבים סונים, ואשר הוא ומדינתו נכפו עליהם. פייסל נהג בהם על פי רוב בדרכי נועם ובשיטות של דיפלומטיה אישית. כלפי בני שבטיה המרובים והחזקים של הארץ בנה פייסל את תדמיתו כבן החג'אז, איש החברה השבטית המסורתית מילדותו. כלפי השיעים נקט מידה זהה של סובלנות, וזכה שנושאים טעוני מתח דתי כמעט שלא עלו על סדר היום. לאותם שיעים אשר ביקשו להשתלב במדינה וליהנות מכיבודיה, פתח פייסל את הדלת לרווחה. צעירים שיעים רבים, וכן כורדים לא מעטים, נכנסו אז למשרות מדינה זוטרות ולמסלולי החינוך וההכשרה שנפתחו באותה העת. כורדים ואשורים שירתו בימי פייסל במיליציה העיראקית. באשר ליהודים, הרי יחסו הנינוח של פייסל ליהודי ארצו עשה את תקופתו לתור הזהב של יהודי עיראק במאה ה-20.
פייסל היה מנהיג מלידה, אשר שילב במדיניותו מרץ של אדם צעיר, וניסיון עשיר שקנה בהיסטוריה הנפתלת שבה לקח חלק. סמכויותיו כמלך עיראק הוגדרו בחוקה אשר אושרה ב-1924. החוקה הבטיחה את שלטונו הבלתי תלוי, קבעה את היותו ראש המדינה ומפקד כוחותיה, ממנה הממשלה והשרים, בעל הסמכות לפיזור הפרלמנט ולחקיקה בכוח הצווים, ממנה השופטים פקידי מנגנון המדינה, המאשר את חקיקת הפרלמנט והמפקח על יישומם של החוקים.
עם זאת, בשנת 1933, השנה האחרונה לחייו, נשמע פייסל מתבטא בייאוש לגבי ממלכתו:
- ”בעיראק אין עדיין – ואני אומר זאת בלב מלא צער – עם עיראקי, אלא המונים, רבים לאין שיעור, חסרי כל רגש פטריוטי, הספוגים במסורות דתיות ובחוסר היגיון, שמאום לא מקשר ביניהם. הם מטים אוזן לרוע, מועדים לאנרכיה ותמיד מוכנים למרוד בכל ממשלה, תהא אשר תהא”[28].
קישורים חיצוניים
- "האיש שהמציא את עיראק" - פרק על המלך פייסל הראשון בפודקאסט "מינהר הזמן", "כאן", תאגיד השידור הישראלי
- פייסל הראשון, מלך עיראק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פייסל הראשון, מלך עיראק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
פיסל ה-1, (1885-1933), מלך עיראק, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ המקורות חלוקים לגבי תאריך הולדתו. ישנם הקובעים אותו כ-20 במאי 1885. אחרים מציינים את שנת 1883 או קובעים שתאריך הלידה המדויק בין 1883–1885 אינו ידוע. ראו: Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 140
- ^ Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 141
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, יחידה 5, עמ' 152.
- ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 2, עמ' 96.
- ^ נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק ט, עמ' 123–124.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 468.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 57.
- ^ האנציקלופדיה העברית, כרך ו', עמוד 532
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 69.
- ^ צרפת וסוריה, דואר היום, 4 בספטמבר 1919
- ^ השאלה הסורית והא"י, דואר היום, 12 בספטמבר 1919
- ^ האמיר פייצל נוסע לחו"ל, דואר היום, 15 בספטמבר 1919
- ^ האמיר פייסל בלונדון, דואר היום, 22 באוקטובר 1919
- ^ על המצב בסוריה, דואר היום, 26 בדצמבר 1919
- ^ השאלה הסורית, דואר היום, 10 בפברואר 1920
- ^ יוסף לונץ, המגעים הדיפלומטיים בין התנועה הציונית והתנועה הערבית הלאומית עם סיום מלחמת העולם הראשונה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון 1996, עמ' 75.
- ^ פייצל מושל יחידי, דואר היום, 8 במרץ 1920
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 77.
- ^ לשאלת סוריה, דואר היום, 19 במרץ 1920
בקרת צבאית, דואר היום, 23 במרץ 1920 - ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, יחידה 5, עמ' 249–250.
- ^ מלחמה בין צרפת ופייצל?, דואר היום, 19 ביולי 1920
- ^ 22.0 22.1 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 164–165.
- ^ בן שבת, פייסל בחיפה, דואר היום, 2 באוגוסט 1920
- ^ איתמר בן-אב"י, האמיר פייסל בעכו, דואר היום, 9 באוגוסט 1920
- ^ תום שגב, ימי הכלניות : ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 104.
- ^ מלך חיג'אס וברית שלום עם טורקיה, הצפירה, 18 באוגוסט 1920
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 475.
- ^ טוני רוקה, מאחורי הקלעים של הפרהוד, בתוך: ויולט שאמאש, מסע בבגדאד היהודית, תרגום ועיבוד: משה שמש, הוצאת גוונים 2014; חלק שני, עמ' 198.
| הקודם: - |
מלך עיראק אוגוסט 1921 - 8 בספטמבר 1933 |
הבא: ראזי, מלך עיראק |
40068917פייסל הראשון, מלך עיראק