אל-פתאת

גַ'מַעִיָאת אל-עַרַבִּיַה אל-פָתָאת (בערבית: جمعية العربية الفتاة, מילולית: החברה הערבית הצעירה) הייתה האגודה הלאומית הפאן-ערבית הראשונה במסגרת התנועה הלאומית הערבית. התנועה נוסדה ב-1911 בפריז, על ידי שבעה סטודנטים מ"סוריה הגדולה", בהם עווני עבד אל-האדי מג'נין, רפיק אל-תמימי משכם, ג'מיל מרדם ושוכרי אל-קוותלי מסוריה, תאופיק א-סוודי מעיראק ועיזאת דראוזה מג'מאעין כאגודת סתרים. התנועה הפכה לגרעין התנועה הלאומית ודגלה במתן עצמאות לארצות הלבנט מהאימפריה העות'מאנית ובאחדות מדינית של כל ארצות ערב.

התנועה יזמה וכינסה את הקונגרס הערבי הלאומי הראשון ביוני 1913 בפריז, אירוע שהיה בד בבד גם החשוב ביותר בפעולתה וגם האירוע שהביא לקרע הגדול ביותר בקרבה. לאחר נעילת הקונגרס הבטיחה הממשלה העות'מאנית להנהיג מספר תיקונים ברוח החלטות הקונגרס (מתן קדימות לשפה הערבית, למשל), כמו כן מינתה מספר אישים ערביים לאומיים למשרות במנגנון ובסנאט. הדבר יצר פילוג עמוק בין הלאומנים הקיצוניים בתנועת אל-פתאת לבין המתונים שהסכימו לויתורים הקלים שהחילה הממשלה העות'מאנית.

בשנת 1914 עברו הפעילים המרכזיים בתנועה לדמשק, שם חברו לעזיז אל-מצרי שייסד קבוצה מחתרתית צבאית-למחצה בשם אל-עַאהְד אל-עַרַבִּי ("הברית הערבית"). בימי מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי שימשו כקצינים בצבאו של האמיר פייסל. כאשר הקים פייסל את ממשלתו קצרת הימים בסוריה יצאה התנועה ממסגרתה המחתרתית והפכה למפלגה פאן-ערבית בשם חִזב אל-אִיסתִקְלאל אל-עַרַבִּי ("מפלגת העצמאות הערבית"), הורתה הרעיונית של מפלגת אל-איסתקלאל הפלסטינית ושל מפלגות פאן-ערביות נוספות במרחב הערבי. בשנת 1919 הציגו אנשי אל-פתאת את העמדה הקיצונית לעצמאות ערבית מלאה בפני ועדת קינג-קריין, בניגוד לדעת פייסל שביקש מנדט בריטי, לדעת ארגונים מוסלמיים שביקשו מנדט של ארצות הברית ולדעת גורמים ערבים נוצרים שביקשו מנדט צרפתי.

פעילות התנועה, מציין יעקב שמעוני, הייתה נחלת חוג מצומצם של משכילים ולא פרצה להשפעה על שדרות רחבות של העם. עם זאת היוותה התנועה בית גידול אידאולוגי וחברתי למנהיגי התנועה הלאומית הערבית שלאחר מלחמת העולם הראשונה. ג'ורג' אנטוניוס החשיב את התנועה בספרו מ-1938 "ההתעוררות הערבית, המניפסט של הלאומיות הערבית" כתנועה האופוזיציונית החשובה ביותר באימפריה העות'מאנית וכגורם מכריע לביזורה.