פורטל:עולם הישיבות/מושג ישיבתי/גלריה

עריכהמושגים ישיבתיים

מושגים ישיבתיים

לעריכת קטע מסוים לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".

1

חקרו ראשי הישיבות בטעם דין מיגו, האם הוא מה לי לשקר (נאמנות) או כח הטענה, ושתי שיטות עיקריות בזה:

בפשטות הוא ראיית מה לי לשקר - שאם היה רוצה לשקר היה טוען את הטענה הטובה, ומכך שלא טען אותה אלא את הטענה הגרועה, מוכח שהוא דובר אמת. וזה בירור המציאות האמיתית (לכן אפשרות זו מכונה "אנן סהדי" - קובץ שיעורים ח"ב ג-ד), שהוא באמת צודק.

אך חידשו חלק מראשי הישיבות שהוא כח הטענה - דהיינו, משום שהיתה לו אפשרות לטעון את הטענה הטובה ולזכות, אפילו שבאמת לא עשה זאת.וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך המציאות עדיין לא ידועה לנו. כמובן שסברא זו שייכת רק משום שכל דין טענה אינו נאמנות (בירור המציאות) אלא הנהגה, שהרי לנאמנות לא מספיקה האפשרות לטעון, שלא שייך שנאמין לטענה שלא טען ממש אלא שהיה רק באפשרותו לטעון. ובהסבר לזה מצאנו שלוש דעות: [א] כיוון שהיה יכול לטעון ולזכות, הנכס כבר נחשב בחזקתו כאילו הוא מוחזק בו, והמוציא מחבירו עליו הראיה (גר"ש שקאפ). [ב] בית דין טוענים בשבילו את כל הטענות שהיה יכול לטעון, כעין דין טענינן (שרידי אש וקונטרסי שיעורים). [ג] כיוון שהיה יכול לזכות בטענה, לא יאבד את זכותו בגלל שבחר מרצונו לטעון טענה חלשה יותר (מנחת אשר, ומעין זה כתב ר' נחום פרצוביץ שכיוון שהיה יכול לזכות בטענה, יכול לתבוע את חבירו להביא ראיה. והוא מעין מה שמצאנו בכמה דינים שמספיק הבכח (האפשרות) ולא צריך את הבפועל (המציאות). למשל, אפשר ליטול אתרוג דמאי, משום שהיה יכול להפקיר נכסיו, להיות עני, ולאכול דמאי, אע"פ שבפועל לא הפקיר. וכך גם בדיני טענות, מספיקה האפשרות לטעון, ולא צריך לטעון בפועל).

וע"ע בגרנ"ט קלז (ד"ה והנראה) וקובץ שער התורה כתובות כב. כתבו שיתכן שיש רק את כח הטענה. גר"ש שקאפ בבא מציעא ה וקובץ שיעורים ח"ב ג-ד הביאו את שני הצדדים. קונטרסי שיעורים בבא בתרא א-ג ד"ה גם, ר' נחום בבא בתרא לב: קמ (ד"ה ולבאר).

2

ביארו ראשי הישיבות ביסוד המצווה לבער את החמץ בערב פסח על פי ההגדרה של גברא וחפצא. דהיינו, ניתן להעלות כאן שני צדדים: האחד - אסור שליהודי יהיה חמץ בפסח, ועל כן יש לבערו. אם כן מצווה זו היא חובת "גברא". האפשרות השנייה היא שהמצווה היא עצם פעולת כילוי החמץ וביעורו מן העולם. למרות שתהייה זו נראית לכאורה עקרה וטרחנית, יש לה השלכה הלכתית מעשית ("נפקא מינה"): אם הגדרת המצווה היא שלאדם לא יהיה חמץ, אין זה משנה באיזה אופן הוא יבער אותו, שכן המטרה היא נגטיבית - סילוק החמץ, וזו מושגת בכל אופן שהוא; אך אם המצווה היא ב"חפצא" - לעשות את פעולת ביעור החמץ, אם כן היא פוזיטיבית במהותה וייתכן שישנן דרכים מסוימות, שדווקא בהן יש לבער אותו. שתי דעות אלו מופיעות במשנה, ויש לעמוד על העקרון שבבסיס שתי הדעות.

3

חקירה אופיינית בשיטת בריסק, היא הניסיון לרדת לשורשם של דינים מסוימים ולברר האם הם סיבה או סימן, כלומר האם הם הגורמים את הדין המדובר, או שהדין קיים בפני עצמו והנושא הנדון מהווה סימן בלבד אך לא הגורם לדין.

דוגמה בולטת לחקירה זו קיימת בדינם של שור תם ושור מועד. שור שנוגח פעם, פעמיים או שלש, נחשב "שור תם", ואילו מהפעם הרביעית הוא נחשב "שור מועד". להלכה קיימים כמה וכמה הבדלים בין שור תם למועד. כאן באה שיטת בריסק ושואלת: מהו גידרה של הנגיחה שלש פעמים; האם העובדה שהשור מתרגל לנגוח פעם אחרי פעם, הופכת אותו לשור מועד, שהרי השור מרגיל את עצמו בהתנהגות עצבנית ונגחנית? אם כך הוא, הדין של שלש פעמים הוא בבחינת "סיבה" לדין המועדות. מאידך ייתכן, שבעצם כבר מהפעם הראשונה היה לשור האופי הבעייתי הזה, והנגיחה החוזרת ונשנית אינה הופכת ומשנה את טבעו, אלא שאנו לא ידענו על טבעו הרגזני עד שנוכחנו שהוא נוגח וחוזר ונוגח וחוזר ונוגח. הנגיחות המרובות אינן משפיעות על טבעו של השור אלא מלמדות אותנו על טיבו ועל כך שהוא מועד להזיק. לפי זה הנגיחה שלש פעמים היא בבחינת סימן אך לא סיבה. לחקירה זו ודומותיה ישנן גם משמעויות הלכתיות למעשה.

4

תקופת החופשה בין זמן לזמן נקראת בין הזמנים (נהגה בעולם הישיבות במלעיל), והיא ניתנת כדי לאפשר לבני הישיבה לשהות עם משפחתם תקופה מסוימת, בייחוד בחגים, לנוח מעמלה של תורה (שהרי "תורה מתשת כוחו של אדם"), ולאגור כוחות לקראת הזמן הבא. בישיבות נזהרים מלקרוא לה "חופשה", על מנת להבדיל בין מטרתן של הישיבות בנתינת זמן מנוחה להתרעננות בלבד לבין החופשה הנהוגה בבתי ספר הכלליים, המנוצלים, לדעתם, לבילויים אגרסיביים. סיבה נוספת היא משום שגם בתקופת בין הזמנים מקפידים רבים מן הלומדים להמשיך וללמוד במסגרת מצומצמת יותר, לעיתים במסגרת "ישיבות בין הזמנים", ולמילה "חופשה" יש הקשר של חופש מוחלט ללא עול תורה כלל. בתקופה האחרונה מתרחבת המגמה בחלק מהישיבות לצמצם את ימי בין הזמנים כדי שיהיו יותר ימי לימוד, והתלמידים יוצאים לחופשה כמה ימים לאחר הזמן המקובל ואף בימי החופשה קיימות עדיין מסגרות הלימוד של "ישיבת בין הזמנים", שבה שעות הלימוד נוחות וכל אחד לומד במה שחשקה נפשו. כמו כן קיימת גם מלגה לפי שעות הלימוד אשר מחולקת על ידי עמותות שונות.

בישיבות רבות ישנה חופשה קצרה אף בזמן ימי החנוכה, בדרך כלל רק לארבעה ימים, מחצית מימי החנוכה. ימים אלו נקראים לעיתים בבדיחוּת "בין הזמנים דרבנן", משום שחופשה זאת לא הייתה נהוגה בעבר והתחדשה רק בזמן האחרון, בדומה לחגים שחז"ל תיקנו שהתחדשו רק בתקופה מאוחרת (ומכיוון שחג החנוכה הוא מדרבנן).

5

בעגה החרדית, מִשְׁמֶר (עיוות של: מִשְמַר) הוא כינוי ללימוד תורה במשך לילה שלם, משעות הערב המאוחרות ועד לתפילת ותיקין. את המשמר נהוג לערוך בדרך כלל בליל שישי, כיוון שבימים שישי ושבת הבאים לאחר מכן אין מסגרת קבועה ואפשר להשלים את שנת הלילה, וכדי למלאות את הנפש במטעני רוחניות לקראת השבת, היום המקודש בשבוע.

למנהג המשמר צדדים נוספים מעבר לצד הדתי גרידא, והוא נעשה נוהג חברתי מקובל, המנהג השתרש בקרב הציבור החרדי וחנויות רבות מציעות מבחר מאכלי שבת במיוחד לליל שישי. רבים יאכלו בתחילת הערב טשולנט בחברת ידידים ולאחר מכן יתחילו את המשמר.

6

אחד המושגים המפורסמים הקשור לשיטת בריסק הוא "צווי דינים" (יידיש - שני דינים). משמעות המושג הוא, שדינים רבים בהלכה מורכבים משני אלמנטים נפרדים, שצירופם יחד יוצר את הדין כפי שהוא. דוגמה לדבר זה, היא מצוות הדלקת נרות בערב שבת. מעיון והשוואה יסודיים עולה, כי מצווה זו היא גם משום עונג שבת של האדם עצמו, כדי שלא ישהה בחשיכה בשבת, שהלא אסור להדליק אש בשבת, וגם משום כבוד השבת, של השבת עצמה, כלומר ביטוי יחס מיוחד כלפי קדושתה של השבת.

7

סדר הוא כינוי לזמני הלימוד המרכזיים הקבועים בישיבות.

במרבית הישיבות היום מחולק לשלושה סדרים: סדר בוקר, סדר צהריים וסדר ערב (בעגה הציונית-דתית), או סדר א', סדר ב' וסדר ג' (בעגה החרדית). בין הסדרים משובצים זמני התפילות, השיעורים והארוחות. במרבית הישיבות רובם של הסדרים מוקדשים ללימוד גמרא בעיון ובבקיאות, ומרבית התלמידים לומדים לימוד עצמי או בחברותא.

ישיבות שונות מוסיפות לזמני הלימוד סדרים קצרים המוקדשים לנושאים נקודתיים: סדר אמונה, סדר מוסר, סדר הלכה ועוד.

8

משגיח או מנהל רוחני הוא איש האחראי על תלמידי הישיבה בתחומים הקשורים לעלייתם הרוחנית מחוץ לתוכן הלימוד עצמו. בישיבות רבות המשגיח הוא דמות כריזמטית והוא בעל השפעה רבה על עולמם הרוחני של התלמידים ועל דמותה של הישיבה.

משרת המשגיח היא חדשה יחסית, וראשיתה בישיבות ליטא במאה ה-19. עד אז פעלו הישיבות במסגרת קהילתית, ואנשי הקהילה פיקחו על התלמידים; עם ניתוק הישיבות מן הקהילות, נוצר הצורך באדם מיוחד שימלא תפקיד זה. תפקיד המשגיח היה לפקח על התלמידים ועל התנהגותם, ולוודא שהם עומדים בדרישות המצופות מהם ומקדישים את זמנם ללימוד התורה כראוי. ביד המשגיח הייתה גם היכולת להפעיל סנקציות כנגד תלמידים שלא עמדו בחובותיהם, לרבות קנסות כספיים והרחקה מהישיבה. בין שאר משימותיו של המשגיח היו לעיתים קביעת סדרי הישיבה באולם הלימוד, הצמדת חברותות, פיקוח על הגעה לתפילת שחרית, שיחות אישיות עם התלמידים וכיוצא בזה.

גם כיום פועלים משגיחים רוחניים בישיבות החרדיות ובמקצת הישיבות הציוניות. רמת הדומיננטיות שלהם משתנה מישיבה לישיבה: בחלק מן הישיבות מצטמצם תפקידם למסירת שיחות מוסר בישיבה וייעוץ רוחני לבחורים, ובישיבות אחרות לעומת זאת הם תופסים מקום דומיננטי בהנהגת ובקביעת מדיניות הישיבה בנושאים שונים. ישנם גם משגיחים אשר פעילותם מצומצמת להשגחה על מילוי תקנות הישיבה; הללו מכונים בקרב הבחורים 'משגיחים קטנים' (או בכינוי ההיתולי: מק"ק) ובדרך כלל בפרסומי הישיבה הם מכונים "משגיחים" לעומת המשגיח הראשי שמכונה "מנהל רוחני".

בישיבות חסידיות נקראים המשגיחים העוסקים בשיחות חיזוק בשם "משפיעים" והמשגיחים העוסקים באכיפת הכללים והסדרים מכונים "משגיחים".

9

אוצר הספרים היינו אבן יסוד במבנה הישיבה.

אוצר הספרים מאופיין במידה רבה של סלקטיביות בבחירת הספרים, זאת בנוסף לכללים הרגילים של פיתוח האוסף המקובלים בכל ספרייה לגבי הוספת ספרים חדשים והוצאת ספרים קיימים. המיון בישיבות נעשה לעיתים קרובות על ידי רבני הישיבה ולעיתים על ידי ראש הישיבה עצמו.

סלקטיביות זו מבוססת על דרישה הלכתית שלא להחזיק ספרים שאינם תואמים את עקרונות היהדות. דרישה זו התבטאה בחתימת התנ"ך והגדרת הספרים שלא נכללו בו כספרים חיצוניים לאחר חתימת המשנה וההיתר לכתוב את התורה שבעל פה גדל היקף ארון הספרים היהודי וספרים נוספים נפוצו באמצעות העתקת כתבי יד. לאחר מהפכת הדפוס החלה להתפתח הדרישה להסכמה של תלמיד חכם, בין השאר כדי לבדוק את תוכנם של הספרים הנדפסים.

גם בתוך ספרי הקודש לא תכיל ספרייה את כל סוגי הספרים. בישיבה, בה באופן מסורתי עיקר הלימוד הוא סביב התלמוד, תכיל הספרייה בעיקר את התלמוד ומפרשיו וספרי הלכה ושאלות ותשובות. בתי כנסת יכילו, מלבד סידורים, מחזורים וחומשים גם ספרים בהם מועברים שיעורי תורה, כגון משנה, עין יעקב ומשנה ברורה, ספרי הלכה שימושיים ועוד.

גם כאשר הספר נחשב מתאים מבחינת תוכנו לארון הספרים היהודי, לא תמיד הוא יוכנס לספרייה מסיבות הלכתיות שונות. תחומים מסוימים נחשבים בעייתיים, ואין תמיד אחידות בהתייחסות אל הכנסתם לאוסף. להלן מספר סוגיות בולטות שלגביהן ההתלבטות קיימת:

• ספרי מחשבה, השקפה והגות - ספרים אלו, הנוגעים בעיקרי האמונה היהודית ומשפיעים על אמונתו של הקורא, הם מהספרים שמתייחסים אליהם ברגישות רבה. בספריות ישיבתיות רבות יוכנסו רק ספרים שמשקפים את דרכה החינוכית של הישיבה. ישיבה חסידית תכיל בעיקר את ספרי החסידות עצמה, ישיבה ליטאית תכיל בעיקר ספרי מוסר וכו'. ישיבות אחדות, בעיקר חלק מישיבות הציונות הדתית נוקטות בשיטה פתוחה יותר ומכילות מגוון של ספרי מחשבה מזרמים שונים ביהדות האורתודוקסית.
• מהדורות מדעיות - עם עליית תנועת חכמת ישראל החלו לצאת לאור מהדורות מדויקות של ספרים ישנים, בעיקר מספרות הראשונים והגאונים מתוך כתבי יד. הבעיתיות משימוש בספרים אלו נובע הן מהחשש שתוכנם שונה, בשוגג או במזיד, על ידי המהדירים ה"משכילים", והן מחשש הלכתי להחזיק ספר שנכתב על ידי כופרים. כמענה לבעיה זו החלו במאה ה-20 רבנים ומוסדות תורניים להוציא לאור מהדורות מדעיות של כתבים אלו. בתחום זה בולטים כיום מוסד הרב קוק ומכון ירושלים. עם זאת מחמת חוסר במהדורות מדעיות, ספריות תורניות רבות מחזיקות מהדורות מדעיות שיצאו לאור בהוצאות לא תורניות (דוגמת תוספתא כפשוטה או ספרי דברים במהדורת פינקלשטיין).
• תחומים מסוימים, כגון ענייני קבלה וצניעות מותרים ללימוד רק בקבוצות קטנות ובצינעה. על פי רוב הספרייה תכיל רק מספר מצומצם של כתבים בנושאים אלו, ולעיתים קרובות הם יונחו בפינה צדדית וחבויה.

לערך הנבחר

10

תומכי תורה (ת”ת)

11

12

13

14

15

16

17

18

19

< בחזרה לפורטל