עיטור (אמנות)

באדריכלות ובאמנות דקורטיבית, עיטור הוא קישוט המשמש ליפות חלקים של בניין או חפץ. אלמנטים פיגורטיביים גדולים כמו פיסול מונומנטלי ומקביליהם באמנות דקורטיבית אינם נכללים במונח; מרבית העיטורים אינם כוללים דמויות אנושיות, ואם הם קיימים הם קטנים בהשוואה לקנה המידה הכללי. עיטור אדריכלי יכול להיות מגולף מאבן, עץ או מתכות יקרות, מיוצר בטיח או חימר, או צבוע או טבוע על המשטח; באומנויות שימושיות אחרות ניתן להשתמש בחומר העיקרי של האובייקט, או בחומר אחר כגון צבע או אמייל מזוגג. במאמר משנת 1941, כינה זאת היסטוריון האדריכלות סר ג'ון סאמרסון "אפנון פני השטח".

מגוון רחב של סגנונות ומוטיבים דקורטיביים פותחו עבור אדריכלות ואומנויות שימושיות, כולל קדרות, רהיטים, עבודות מתכת. בטקסטילים, טפטים וחפצים אחרים שבהם העיטור עשוי להיות ההצדקה העיקרית לקיומם, יש סיכוי גבוה יותר להשתמש במונחים דפוס או עיצוב. המגוון העצום של מוטיבים המשמשים לקישוט שואב מצורות ודפוסים גאומטריים, צמחים ודמויות של בני אדם ובעלי חיים. ברחבי אירואסיה ועולם הים התיכון קיימת מסורת עשירה ומקושרת של עיטורים על בסיס צמחי כבר למעלה משלושת אלפים שנה; עיטור מסורתי ממקומות אחרים בעולם מסתמך בדרך כלל יותר על מוטיבים גאומטריים ובעלי חיים. ההשראה לדפוסים נעוצה בדרך כלל בטבע המקיף את האנשים באזור. לשבטים נוודים רבים במרכז אסיה היו מוטיבים רבים של בעלי חיים לפני חדירת האסלאם לאזור.

חרסינת ג'ינגדג'ן

העיטור והקישוט המוקדמים ביותר שרדו לעיתים קרובות מתרבויות פרהיסטוריות כסימנים פשוטים על כלי חרס, כאשר העיטור בחומרים אחרים (כולל קעקועים) אבד. במקום שבו נעשה שימוש באובניים, הטכנולוגיה הקלה מאוד על סוגים מסוימים של עיטורים. עיטור ניכר בתרבויות מאז תחילת ההיסטוריה המתועדת , החל מאדריכלות מצרים העתיקה ועד לחוסר העיטור האסרטיבי של האדריכלות המודרניסטית של המאה ה-20. עיטורים גם מתארים פילוסופיה מסוימת של העמים בעולם שמסביב. לדוגמה, במרכז אסיה בקרב קזחים נודדים, הקווים המעגליים של העיטורים סימנו את התפיסה הרציפה של הזמן בערבות הרחבות ואת הרוחב והחופש של המרחב.

קישוט מרמז שלאובייקט המעוטר יש תפקיד שגם מקבילה לא מעוטרת עשויה למלא. כאשר לאובייקט אין תפקיד כזה, אלא קיים רק כדי להיות יצירת אמנות כגון פסל או ציור, סביר להניח שהמונח ישמש פחות, למעט אלמנטים היקפיים. במאות האחרונות יושמה הבחנה בין אומנויות יפות לאומניות שימושיות או דקורטיביות (למעט אדריכלות), כאשר עיטור נתפס בעיקר כמאפיין של הסוג האחרון.

היסטוריה

עיטורים ארכיטקטוניים שונים על חזיתות הלובר

העת העתיקה

המזרח התיכון הקדום

במזרח התיכון, עיטורים גאומטריים פשוטים מלפני אלפי שנים, שהשתמרו על כלי עבודה, כדי חרס או קירות מערות. דפוסי תימורה ורוזטה, ספירלה וקווים היו בשימוש במשך כמה אלפי שנים לפני הספירה ושימשו לקישוט. שני מוטיבים צמחיים הנפוצים במצרים העתיקה הם הלוטוס בצורותיו כעלה, ניצן או פרח והפפירוס כפרח. בנוסף, מוטיבים עיטוריים במצרים העתיקה כוללים גם בעלי חיים (כגון גולגולת שור ), אנשים, דמויות ודוגמאות גאומטריות. המוטיבים מסודרים בשורה, לסירוגין או עם קווים (כמו קווים ספירליים) קשורים זה לזה. מוטיבים נוספים שהיו נפוצים לפני העת העתיקה הקלאסית כוללים אצטרובלים ורימונים. הספירלה המשולשת והטריסקל הם מוטיבים מימי קדם. גלגל המערבולת , שינוי של צלב הקרס, נוסף מאוחר יותר.

באדריכלות, עיטורים משמשים בדרך כלל לזיהוי רכיבי בניין בודדים או למסגר משטחים. דפוסים גאומטריים יכולים גם לכסות חזיתות שלמות באופן שטוח או ברישומים. ניתן למצוא עיטור עשיר במיוחד בארכיטקטורה פריגית, במיוחד על חזיתות הסלע של העיר מידאס . ניתן למצוא בין היתר השפעות של עיטור מזרחי עתיק. באמנות ואדריכלות יוונית.

העת העתיקה הקלאסית

ביוון העתיקה נוצרו צורות בנייה חדשות רבות, במיוחד לבניית מקדשים, והוקצו לסדר העמודים כפי שתואר על ידי ויטרוביוס. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לעיצוב הכותרות. ניתן למצוא ייצוגים ציוריים, בדרך כלל בתבליט, במיוחד באפריזים או בגמלונים של המקדש.

עלה הקיסוס ומאוחר יותר עלה הקוציץ הופיעו מוקדם יחסית כעיטור, האחרון במיוחד בכותרות הקורינתיות. בנוסף, קישוטים מגוונים יותר, כגון קנוקנות ותימורות, מתפתחים לצורות הקלאסיות שלהם. צצים מאפיינים כמו חצי תימורה ותימורה תחומה, כמו גם קנוקנות הגל החופשי כאלמנט מקשר, שמתפרש בהמשך במרחב. המיאנדר בווריאציות השונות שלו נפוץ במיוחד בכל סוגות האמנות.

בניגוד לעיטור המצרי הקדום, המוטיבים לא רק מסודרים אך ורק בזווית ישרה, אלא יכולים גם להיות מסודרים באלכסון - למשל על גמלונים. עיטורים נראים ביחסם לתוכן, למשל כמסגרת לתיאורים על אגרטלים.

בהלניזם וברומא הקדומה, קיימים תיאורים של אנשים ובעלי חיים (פוטי, יצורי פנטזיה או ציפורים). מצד אחד, שלהי העת העתיקה הביאה לעיטורים נוספים מן הטבע ולמילוי שופע של פני שטח, שנועד לייצג עושר. עם זאת, המוטיבים משמשים לעיתים קרובות באופן חופשי יחסית, כמעט מסוגנן. כך למשל מופיע עלה הקוציץ (אקנתוס) הבלתי חופשי, שהקנוקנת המחברת שלו ממשיכה בקצהו. התפתח סגנון מופשט יותר, במיוחד במזרח. מוטיבים נוספים האופייניים לעתיקות הרומיות הם זרי דפנה, ענבים ועלים. העמוד מאבד את הפונקציה הבלעדית של נושא העומס ומשמש לנוי.

ימי הביניים

בסביבות שנת 800, האמנות הקרולינגית אימצה את התימורה והקוציץ משלהי העת העתיקה, שהייתה רק כמה מאות שנים קודם לכן. בנוסף, נמשך עיטור החיות והסרט הקלוע, המגיע ממסורות קלטיות וגרמאניות. שתי ההשפעות היו עדיין בתוקף בתקופה הרומנסקית. העלווה של עיטור הכותרות השתמשה בקוציץ הקלאסי פחות או יותר. עיטור אדריכלי העדיף צורות גאומטריות, כגון דנטיל , רצועה משוננת או רצועה לומברדית . בגבולות ובראשי התיבות של מיניאטורות ניתן למצוא בעיקר אלמנטים צמחיים שפותחו מתימורה וקוציץ, אשר - בניגוד לגותי - עדיין תחומים על ידי הפרדת שדות ומסגרות.

בלא תלות בדפוסים עתיקים, התפתחה תחרת חלונות, סוגת העיטורים החשובה ביותר של התקופה הגותית. תחרות האבן נוצרו כאלמנט אדריכלי לבנייה וניהול מבני של משטחי חלונות זכוכית גדולים, מוטיבים אלה, שהיו ניתנים להעברה בקלות בליניאריות שלהם, קיבלו חיים משלהם והפכו לאלמנטים דקורטיביים מועשרים בתכשיטים, כגון על קישוטי מזבח , מונסטרנסים מוזהבים או דפי ספר מצוירים.

לכיוון האנכי של תחרת החלונות קיים וריאנט בקשתות המחודדות המסודרות בצורה רדיאלית של חלון רוזטה. בניגוד למאפיין הגאומטרי והמופשט הזה של התחרה, ישנו מאפיין כמעט נטורליסטי בתקופה הגותית של עיטור בדמות צמחים. הוא משתנה תחילה בכותרת ולאחר מכן מזיז ממקומו את הקוציץ הקלאסי, ומחליף אותו בעלי גפן ובעלווה של צמחים מקומיים. אופייני לעיטור העלווה של מרכז אירופה היו עלים סגורים במאה ה-14 ולאחר מכן, בסוף המאה ה-15, קנוקנות דמויי דרדר. ככל שהשילובים בה נעשים מורכבים יותר ויותר, התחרה הופכת גם לדינמית יותר, הקשתות המחודדות מכופפות בצורה בצורת להבה ("ראוותנית"), כפי שמוצג גם על ידי ה-Dreischneuß המורכב משלוש שלפוחיות דגים .

• 
  תמונת האוונגליסט מכתב יד מהמאה ה-9: בנוסף לתימורות עתיקות (בקשת) עיטורי רצועה "גראמנית" (על העמודים).
• 
  כותרת עם עלי קוציץ מהמאה ה-12
• 
  כותרת גותית עם עלים, המאה ה-13
• 
  תחרת אבן משנת 1332

תאוריה אדריכלית ועיטורים בתקופת הרנסאנס

דוגמאות לעיטור בסגנונות שונים: זר ועליו פוטו, קרטוש , ומסקרון

עם הגילוי מחדש של כתביו של ויטרוביוס, החלה בחינה אינטנסיבית של אמנות ואדריכלות עתיקות באיטליה במאה ה-15, שצורותיה וקישוטיה החליפו במהרה את צורות ימי הביניים. בפרט, העיטור האדריכלי של חורבות רומיות נחקר על ידי אדריכלים בני התקופה הועתק והופץ בכמויות. ציורי קיר רומיים, במיוחד הגרוטסקות , מספקים מודלים נוספים לאמנות באדריכלות. הדפסת ספרים, שהחלה גם בתקופה זו, הועילה להפצת עיצובים ועיטורים עתיקים, ואיכותה הגוברת מתחילת המאה ה-16 אפשרה גם איורים ולוחות (מאוחר יותר גם צבעוניים).

במרכז הדיונים האדריכליים-תאורטיים החדשים עומדים, מלבד סדרי העמודים, גם עקרונות הכנת תוכניות ועקרונות כלליים, החורגים במהרה מהתורה הוויטרובית. עבור לאון בטיסטה אלברטי העיטור ממלא תפקיד חשוב בהגדרת מושג היופי (pulcritudo). יופי, לפי אלברטי, הוא מצב אידיאלי שבו לא ניתן להסיר או להוסיף דבר לבניין מבלי לגרוע מיופיו. מאחר שמצב זה אינו מושג במציאות, העיטור מוחל על המבנה מבחוץ על מנת להדגיש את יתרונות המבנה ולהסתיר את פגמיו (Alberti: de re aedificatoria, ונציה 1485, ספר ו' פרק ב'). היישום החשוב ביותר של סכמה דואליסטית זו של יופי ועיטור נמצא במוטיב התיאטרון , שהופך לתוכנית המבנית החשובה ביותר לבנייה לגובה בתקופת הרנסאנס.

המאות ה-16 וה-17

חריטות הנוי שפורסמו כתבניות לבעלי מלאכה בגיליונות בודדים ובצורת ספר מספקים תמונה טובה של התפתחות סגנון העיטור מצפון לאלפים מאז התקופה המודרנית המוקדמת. אפילו יותר מאשר בימי הביניים, עיטורים מופיעים כטרנספורמציות והעתקים של אלמנטים עתיקים כמו תימורות, פסטונים , אגרטלים, מעקות, נברשות ואלמנטים אדריכליים אחרים. מעתה, מוטיב הצמח החשוב ביותר הוא הקוציץ המטפס פחות או יותר, שלאורך זמן הוא לפעמים פיליגרן (רקמה בחוטי זהב), לפעמים עלים עבים.

גם הערבסקה התעוררה לחיים בתקופת הרנסאנס, אך בשונה מהמוטיבים הבאים, היא אינה מאפיינת שיטת עיטור המוגבלת לפרק זמן מצומצם, אלא נותרה מוטיב שהוחזר שוב ושוב בסגנונות שונים הרבה מעבר לתקופת הבארוק.

בתקופת הרנסאנס האיטלקי, פרח העיטור הגרוטסקי , אך גם הופיע מדי פעם מאוחר יותר ברחבי אירופה כקישוט קיר בקנה מידה גדול. גם העיטור מורסק שייך לעידן זה. הווריאציות בסגנונות המגילות , ששררו מאמצע המאה ה-16 עד אמצע המאה ה-17, יש למנות בחלקן בין הגרוטסקות אם הן שומרות על אופי המורכב והצף השברירי, דמוי הרשת, אם הם מופיעות כתבליט או מכוונות להשפעות תלת־ממדיות על פני השטח. בפירוט: מאפייני עיטור המגילות (משנת 1520) שלובים זה בזה ומגולגלים, מוכנסים וצורות מרובות של שכבות של רצועות, אשר שימושיות במיוחד עבור מסגור ונוצר קרטוש . נגזר מכך, ולעיתים קרובות בשילוב איתו, Strapwork (בסביבות 1550–1630) עם צורות המתכת הגזורות וה"ממוסמרות" שלו. היכן שהעיטור הזה נמס ומתחיל לנוע, ב-Schweifwerk (בסביבות 1580–1630), צצות צורות נפוחות המסתיימות בוולוטה או במבנים דמויי אלות. הנטייה לאמורפי של סגנון העיטור הזה מתגברת עוד יותר בווריאציות סגנון ציצת השיער , יריעות בצק וסגנון האפרכסת (1570–1660), המציגים מעברים כמעט בלתי ניתנים להבדלה זה מזה ומשמשים גם הם שם נרדף. במחצית השנייה של המאה ה-17, עלוות הקוציץ, שכעת מכסה את המשטחים באופן מלא, חוזרת כשידה על העליונה.

• 
  מאוריסק, 1560
• 
  Strapwork, 1568
• 
  סגנון ציצת השיער , 1614
• 
  קרטוש מוקף בעיטור יריעות בצק, 1630–1650

המאה ה-18

Bandelwerk: סטוקו של התקרה מאת יאקופו איפאני, בסביבות 1730, ספריית מנזר ואלדסאסן.

סגנון ה-Bandelwerk שמקורו בצרפת (1680–1720), מדגיש שוב עדינות, שולט גם בשאר אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-18, ומכין לקראת הקלילות של סגנון הרז'נס הצמחי המובהק עוד יותר (1715– 1730), והאלגנטיות של הרוקוקו. בעוד קנוקנות עדינות, סרטים כרוכים אל פני השטח וקומפוזיציות סימטריות בעלות מבנה טקטוני שלטו בעשורים הראשונים, הרוקוקו משאיר את הרוקאייל עם קונכייתו, הוולוטים והעקומות ההופכיות, הקשר המרחבי לטובת מבנים א-סימטריים המרחיקים את עצמם עוד יותר ממודלים טבעיים, אינם מוגבלים עוד על ידי מסגור, אלא מתנדנדים לחלל ריק. סטוקו, לכל היותר מודגש במשורה בזהב, הוא אזור היישום האופייני לרוקאייל, מה שמדגים כאן במלואו את התאמתו הפלסטית. עבודות יד מציעות גם תחומי יישום רחבים ביישומי פורצלן, כסף, גילופי רהיטים ויישומי ברונזה. המגוון הצרפתי של שלב הסגנון הזה של לואי ה-15, הוא, כמו תמיד בצרפת, רציונלי יותר, נוטה להיות קלאסי יותר ומוביל לקלאסיקה ממשית בסביבות 1760. עם זאת, במיוחד בצרפת, יש תמיד לקחת את כללי הדקורום . בחשבון: בחירת העיטור המתאים תלויה במטרה המיועדת; הרוקאייל (אם כי לרוב יותר סימטרי) מופיע גם בצרפת, אבל מוטיבים של הרוקוקו המשתובבים נמצאים בסבירות גבוהה יותר בבודואר (חדר השינה של האישה) מאשר בחדר הכס, למשל.

• עיטורים של המאה ה-18
• 
  ז'. פ. בלונדל: : מחקר, 1738. עיטור הרוקאייל הצרפתי קפדני וסימטרי יותר מאשר באזורים דוברי גרמנית.
• 
  עיטור של עבודת סטוקו במנזר אמורבך, בסביבות 1747. הרוקאייל הצליח להתפתח בצורה החופשית ביותר בסטוקו.
• 
  רוקאייל, קישוט דמוי קונכייה טיפוסי של הרוקוקו
• 
  מכתבה בארמון קרלסרוהה. ידיות ברונזה בצורות צדפים ממלאים תפקיד מדגיש על רהיטי הרוקוקו.
• 
  טכניקת העיבוד של הצורף התאימה במיוחד למשטח החי של עיטור הרוקוקו.

עיטור בסגנון זוף, טירת פוקשטיין בשטרסבורג (קרינתיה), בסביבות 1782.

בשלהי המאה ה-18, בשנים שסביב המהפכה הצרפתית, אופיינו צורות המעבר בין הרוקוקו לקלאסיציזם על ידי סגנון לואי ה-16 בצרפת, סגנון ג'ורג'יאני מאוחר באנגליה, סגנון ז'וזפין באוסטריה וסגנון זוף בגרמניה. כעת כל הצורות מתקשות ומתמצקות, האלמנטים הצמחיים הדלילים נקשרים בחוזקה לזרים וצמות, הוולוטות נשברות לצורות זוויתיות, וכל האלמנטים הבודדים ממוסגרים ומסודרים שוב בקו ישר יותר.

המאה ה-19

נטיות קלאסיות אלו מצאו ביטוי בסגנון האימפריה בסביבות 1800 עד 1815, אשר השתמש באלמנטים מעתיקות מצרים, יוון ורומי יותר מאשר בתקופת הרנסאנס. ההתקדמות בארכאולוגיה ובהיסטוריה סיפקה השראה לכך. אבל הקישוטים העתיקים (זרי דפנה, תימורות, ביצים ורמחים , חירוץ, אגרטלים, רוזטות ומיאנדרים) היו בשימוש במשורה בלבד; קווים ישרים ומשטחים חלקים שוררים. בהמשך התפתחותו של הקלאסיציזם, האידיאל הזה של קפדנות, בהירות ופשטות נסוג שוב לטובת העשרה במוטיבים הפרטניים שהוזכרו. לאורך המאה ואילך, הקלאסיציזם נותר אופציה לצד אחרים, אשר כדוגמת היסטוריציזם , הציעו סגנונות וסוגי עיטור שונים. בדומה לכללי דקורום במאות הקודמות, סוגים שונים של עיטורים הוקצו למשימות שונות, וכעת דפוסים מסוימים נקשרו גם למשמעויות מסוימות. אבל התופעות היו יותר לא סדירות, יותר לא דוגמטיות, ולפעמים אפילו יותר שרירותיות. בנוסף, ניתן בהחלט לשלב עיטורים בסגנונות שונים. זה מקשה על השגת סקירה מובנית באופן שיטתי.

נאו-גותי – הסגנון הנאו-גותי, שהתפתח במלואו בסביבות 1820–1840, צמח מתוך תפנית רומנטית, לאומית-גרמנית לעבר ימי הביניים האידיאליים. באומנות מופצים מוטיבים כמו קשתות מחודדות, תחרת חלונות וקנוקנות דרדרים על כלים ומכשירים שמעולם לא היו קיימים בימי הביניים. בארכיטקטורה ובריהוט של מבני כנסיות, המוטיבים נשארו מחייבים עד תחילת המאה, אז הנאו-גותי הוחלף בחלקו בנאו-רומנסקי , אשר, עם זאת, כמעט ולא הופיע באופן משמעותי כסגנון עיטור מחוץ לצורכי הכנסייה.

עיטור נאו-רנסאנס בקטלוג אוסף הדגמים של מוזיאון Gewerbe, ברמן, 1889.

אופנה אוריינטלית – לאחר שהשינוואזרי בקושי שרד את המאה ה-18, צמחה שוב מלאכת יד אוריינטליסטית לאחר אמצע המאה ה-19, שהתבססה כעת על דגמים מהודו ומהמזרח התיכון. הג'פוניזם, שהיה מדבק בציור הצרפתי מאז שנות ה-80 של המאה ה-19, הותיר עקבות מועטים באומנויות ומלאכות היד של אירופה, למעט קדרות.

עיטור צמחי – שיטת קישוט שאינה שייכת לעיטור במובן הצר יותר היא עיטור בפרחים, ענפים ועלווה, אופנה שקיבלה השראה נחרצת מהמוצגים ביריד העולמי של לונדון בשנת 1851. בתחילה נטורליסטית מאוד, היא השיגה סִגְנוּן ברמה הגבוהה ביותר בעולם האנגלו-סקסי בתנועת האמנויות והאומנויות, ובו בזמן בלתי תלויה במידה רבה בדגמים היסטוריים. בגרמניה, הסגנון מכוון הרפורמה הזה כמעט ולא מצא חסידים, לפחות בכל הנוגע לעיטור. אבל הוא הציע מקורות פורצי דרך להופעתו של אר נובו פרחוני.

נאו-רנסאנס – במאה ה-19, הרנסאנס הובן כמכסה ספקטרום רחב. בדומה לאופן שבו באדריכלות התפתחות מסגנון הקשת העגולה המאופק של שנות ה-40 של המאה ה-19 שהוביל לשפע הפרטים העמוס של "הנאו-רנסאנס הגרמני" לאחר מלחמת צרפת-פרוסיה של 1870/71, כך גם המוטיבים השאולים מאוצר המוטיבים העשיר מתולדות האמנות במחצית השנייה של המאה ה-19. העיטורים מגוונים ונעים בין הערבסקות העדינות של הקוואטרוצ'נטו האיטלקי ועד ה-Strapwork העז של הבארוק המוקדם.

נאו-רוקוקו – במהלך עשרות שנות הקלאסיציזם, הרוקוקו העמיד לאורך זמן, למשל ברהיטים מצוירים ובחפצים אחרים של אמנות עממית, מעולם לא נשכח לחלוטין. הוא התחדש בשנות ה-30 של המאה ה-19, אבל יותר עבור עיצובי פנים אלגנטיים וחפצי תצוגה (במיוחד בפורצלן) מאשר באמנות רהיטים ובאדריכלות. הרוקאיילים ורוזטות הפרחים של מה שנקרא "הרוקוקו השני" בשלב הרסטורציה, אשר יושמו ברובם באופן שרירותי ובשפע, חסרו את האלגנטיות של הדגמים שלהם מהמאה ה-18, בניגוד ליצירות "הרוקוקו השלישי" מסביבות 1880, אך הם דבקו ביתר שאת בחוסר דמיון בשפה הפורמלית של המודלים לחיקוי שלהם. חללי פנים בסגנון הרוקוקו לא היו נדירים עד שנות ה-20 של המאה ה-20.

נאו-בארוק – אף על פי שבאומנויות הדקורטיביות והאדריכלות של הרבע האחרון של המאה כל הצורות והממדים נוטים לשפע "בארוקי" ולעושר הפגנתי, העיטורים של המאה ה-17, מלבד כמה צורות בסיסיות כמו קרטושים, זרים, וולוטות וגדרונים , כבר לא ממלאים תפקיד מכריע. כאשר עושר פרחוני משמש לעיטור, היופי הזורם של קווי אר נובו מצוין מדי פעם.

מודלים לחיקוי – בעידן שהיה מחויב בצורה כה מפורשת להחייאת הצורות הסגנוניות ההיסטוריות, שאלת המדיה שהעבירה זאת מעניינת במיוחד, על אחת כמה וכמה שהעיטור היה רפרטואר צורות שנקבע נורמטיבית עד סוף המאה.

ספרי מודלים ואוספים נרחבים של דפי מודל משקפים הן את הטענה האנציקלופדית החינוכית הממשית של מדע אמנות שרק התפתח באותה תקופה והן את הצורך במודלים מצד אמנים, אדריכלים ואומנים. מאותה סיבה צצים בערים גדולות רבות מוזיאונים לאומנויות ומלאכת יד, המציגים בדוגמאות אותנטיות את עושר העיטורים מאמנות ומלאכות מכל אזורי העולם והתקופות, ובו בזמן, לא רק כדי להקנות כישורים טכניים עם מכוני הדרכה נלווים, אלא גם להקנות את השילוב הנדרש "בטעם" של עיטור, תפקוד וחומרים.

• עיטורים של המאה ה-19
• 
  נאו-גותי: כנסייה בזנקט אוסוולד, פרט ריהוט מ-1896
• 
  תנועת האמנויות והאומנויות: עיטורי ספר המזבח (1896) מאת דניאל ברקלי אפדייק בדפוס קלמסקוט מ-1896
• 
  נאו-רנסאנס: גמלון מעוטר על בניין העירייה של המבורג, בסביבות 1890
• 
  הרוקוקו השלישי: תקרת האופרה הממלכתית של פראג, 1887

המאה ה-20

עיטור על כנסיית פאולוס בברן

האוונגרד הווינאי היה הראשון שניסח ביקורת חריפה על העיטור בשלב הפרה-מודרני או המוקדם בין תחילת המאה למלחמת העולם הראשונה. אדולף לוס ניסח זאת במיוחד במאמרו "עיטור ופשע" משנת 1908 ועם בית לוס שלו במייקלרפלאץ, ואוטו וגנר עם בנק החיסכון של הדואר האוסטרי שלו עיצבו שני מבנים שנטשו כמעט לחלוטין את עיטור הנוי. נטיות דומות היו אצל חברו של לוס, ארנולד שנברג, שרצה לשחרר את המוזיקה הקלאסית מכל עודף ומיותר, וגם עם ציוריו של אגון שילה, עירום ומצטמצם בהשוואה ליצירותיו של גוסטב קלימט השופעות עיטורי זהב. הביקורת של האוונגרד הווינאי על העיטור, שהייתה לה השפעה רבה על המודרניזם של רפובליקת ויימאר ולפיכך על הבאוהאוס לאחר מלחמת העולם הראשונה, יש להבין יותר מכל בנסיבות המיוחדות של הבירה האוסטרית כמרכז של מדינה רב-לאומית מתמוטטת. השטחיות המלאכותית של החזיתות הייצוגיות, המפוארות של הרינגשטראסה, הפכה למוקד ביקורת מצד מספר רב של מעצבים צעירים משום שהושוותה למספר רב של בעיות במדינה: עם המוסר הכפול הקתולי ששרר במדינה, הנובו ריש הבורגנים שהפיקו תועלת מהתיעוש ומאימפריה אחת מיושנת.

לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר ולטר גרופיוס ולודוויג מיס ון דר רוהה היגרו לארצות הברית והקימו שם את הבאוהאוס החדש, התאוריה של הבאוהאוס מארצות הברית התבססה ברחבי העולם כסגנון הבין-לאומי, סטוקו, טפטים וחזיתות ביחד. החרם על העיטור התבסס ובית הספר לעיצוב של אולם והסגנון הטיפוגרפי הבין-לאומי השיגו תוצאות דומות בתחומי עיצוב המוצר והגרפיקה, העיטור נעלם כמעט לחלוטין ממחשבתם של המעצבים ככלי עיצובי במשך כמעט 40 שנה. רק מאז הפוסטמודרניזם ולבסוף עם המהפכה הדיגיטלית, הקישוט שוב משחק תפקיד גדול יותר בהתפתחויות העיצוב הנוכחיות.

העיטור חזר למודרניות כאלמנט גרפי שניתן להשתמש בו על פני תרבויות כחלק מהגלובליזציה של תהליכי תקשורת. הגיבורים של תחיית העיטור בעיצוב התקשורת בתחילת המאה ה-21 הם העולם המונחה אמנות פיקסלים של eBoy , העיצוב הארגוני של גלריית Direktorenhaus בברלין, המגזין Idn שעוצב בהונג קונג על ידי Jonathan NG, ויישומי אינטרנט מאת יוגו נקאמורה מטוקיו. עם זאת, יש עדיין הסתייגויות גדולות לגבי השימוש בעיטור באדריכלות.

ביקורת על עיטור

באדריכלות ובעיצוב מוצר מודרניים, התפתחה ספקנות רחבה ודחיית עיטורים. במקום זאת, קודמה הנוסחה "Form follows function" (הצורה נובעת מהתפקוד ) שהגדיר לואיס סאליבן. יצירתו של אדולף לוס "עיטור ופשע", שיצאה לאור ב-1908, הפכה לפופולרית במיוחד, שבה הוא הטיל דופי בשימוש בעיטור ובתפאורה ותיאר אותם כבלתי הכרחיים.

עבור הרופא הנס מרטין זוטרמייסטר, העיטור ייצג רגרסיה של הפנאי: "הקסם של העיטור" התבסס "על אפקט סוגסטיבי, הנגרם מהעובדה ש [...] גירויים חיצוניים קצביים נוטים להשפיע יותר ויותר על השכבות העמוקות של הנפש שלנו". לכן ניתן להשתמש בעיטור, בדומה למוזיקה קצבית, לשמש להשפעה על הצופה (או המאזין).

רשימת עיטורים

אפריז ועיטורים ליניאריים אחרים

תמונה	שם	תיאור ושימוש		ביצים ורמחים	הסדר האיוני: בקרניז או בכותרת, בין הווולוטות.

עיטורים על שטחים ישרים ואחרים

תמונה	שם	תיאור ושימוש
	עלה קוציץ	קישוט צמחי (קוציץ); מאז העת העתיקה היוונית למשל. בכותרות של עמודים קורינתיים
	Bandelwerk	קישוט שטוח העשוי מרצועות שהן תמיד באותו רוחב ומכופפות מספר פעמים. כמעט תמיד בשילוב עם עלווה, ולכן מכונה גם "עלווה וסרטים". נפוץ במיוחד בגרמניה בסביבות 1710–1740.
	Strapwork	עיטורים דמויי סרט שצורותיהם מזכירות אביזרי מתכת מסומרים. הוא פותח בהולנד בסוף המאה ה-16 ולאחר מכן התפשט בעיקר לגרמניה, שם הוא נשאר בשימוש עד 1620 בערך.
	גולגולת שור
	שלפוחיות דגים	עיטור מעוקל בצורת דמעה, מסודר בדרך כלל במספר קבוצות; במיוחד בתחרת חלונות בשלהי התקופה הגותית
	שזירה	עיטור המורכב מקווים או פסים השזורים זה בזה באופן קבוע, דמויי סרט; מאז הפרהיסטוריה, אבל במיוחד בימי הביניים והרנסאנס
	פלוארון	מוטיב מסוגנן, דמוי עלה או פרח, במיוחד כעיטור אחרון בספר.
	גדרון	עיטור קצה שבו אזורים מסוימים של כלי עגול מכוסים בצלעות רדיאליות, בדרך כלל מלוכסנות ומעוקלות המסתיימות בעיקול. במיוחד בצורפות.
	קשר קלטי
	סגנון ציצת השיער	גרסאות עיטור שונות מתקופת האמנות של המנייריזם מסביבות 1600. צורות מנופחות המזכירות בצק או סחוס.
	לבירינת	דיאגרמה ליניארית של מערכת קווים דמוית מבוך שיש לה משמעות סמלית..
	תחרת חלונות	במקורו אלמנט אדריכלי בעל קווים סטטיים, הוא הפך לעיטור עצמאי והתפתח בווריאציות רבות בשלהי התקופה הגותית.
	מורסק	עיטור פני השטח עשוי מקנוקנות מסוגננות פרוסות באופן שווה. העיטור התפתח ברנסאנס על בסיס הדגם המורי, לרוב עם ניגודיות חזקה של שחור ולבן.
	מילפלר	עיטור פרחוני שטוח וצפוף מתפרש על מלוא הרקע בשטיחי קיר משלהי התקופה הגותית.
	תימורה	כפות דקלים מסוגננים. אחד מהמוטיבים הנפוצים ביותר, לא רק באמנות האירופית.
	רוקאייל	עיטור בצורת קונכייה, בעיקר א-סימטרי מאמצע המאה ה-18, המקור לשם רוקוקו
	מגילות	צורות רצועות מתגלגלות במראה פלסטי, שחלקן שזורות זו בזו ודבוקות דרכן; מנייריזם, בארוק מוקדם.
	רוזטה	ורד מסוגנן כאלמנט עגול דקורטיבי. גם עבור צורות תחרת חלונות מסודרות בצורה רדיאלית.
	Schweifwerk	קימורים בצורת C ו-S, קצותיהם מעובים כמו אלות. זמן: מנייריזם עד הבארוק המוקדם (1570–1630 בקירוב)
	סבכה	קשתות מצטלבות; אדריכלות מורית.
	יריעות בצק	וריאנט של סגנון ציצת השיער, עם יותר אונות. הולנד וצפון גרמניה, סביב 1590 עד 1680
	וולוטה	צורת חילזון (ספירלה); לפחות מאז יוון העתיקה, בולטת שם בעמודים של הסדר האיוני.

לקריאה נוספת

• Dolmetsch, Heinrich (1898). The Treasury of Ornament.
• Owen Jones (1856) The Grammar of Ornament.
• Meyer, Franz Sales, (1898), A Handbook of Ornament
• Speltz, Alexander (1915). The Coloured Ornament of All Historical Styles.
• Lewis, Philippa; G. Darley (1986). Dictionary of Ornament. New York: Pantheon. ISBN 0-394-50931-5.
• Rawson, Jessica, Chinese Ornament: The lotus and the dragon, 1984, British Museum Publications, מסת"ב 0-7141-1431-6
• Tabbaa, Yasser, The transformation of Islamic art during the Sunni revival, I.B.Tauris, 2002, מסת"ב 1-85043-392-5, מסת"ב 978-1-85043-392-7, google books
• James Trilling The Language of Ornament
• Peterson, Sara, Ornament and Pattern in Western Art: Renaissance and Mannerist; Baroque; Rococo; Neoclassical; Historicist and Traditional Historicism; 19th century Reform Movement; 20th century, Grove's Dictionary of Art, edited Jane Turner, 1996

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עיטור בוויקישיתוף

• Ornament: Theorie und Konstruktion
• Klaus Heitmann: Ornament ein Verbrechen?

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37382608עיטור (אמנות)