נאו-רנסאנס
נאו-רנסאנס (נקרא גם: "תחיית הרנסאנס") הוא כינוי כללי המכסה סגנונות אדריכליים רבים מהמאה ה-19 שלא היו יוונים (ראו: התחייה היוונית) או גותים (ראו: התחייה הגותית) אלא שאבו השראה ממגוון רחב של סגנונות איטלקיים קלאסיים. תחת התואר האדריכלי הרחב של "אדריכלות רנסאנס" של המאה ה-19, אדריכלים ומבקרים הלכו מעבר לסגנון האדריכלי שהחל בפירנצה ומרכז איטליה בתחילת המאה ה-15 כביטוי להומניזם; הם כללו גם סגנונות המזוהים כמנייריזם או בארוק. מבני נאו-רנסאנס עשויים להיות מבנים בני הדור ה'איטלקי', או בעלי תכונות רבות מן הבארוק הצרפתי (ארכיטקטורת האימפריה השנייה).
מקורותיה של אדריכלות הרנסאנס
מקורה של אדריכלות הרנסאנס בדרך כלל מוכר עם פיליפו ברונלסקי (1377-1446): ברונלסקי ובני דורו ביקשו להביא "סדר" גדול יותר לארכיטקטורה, וכתוצאה מכך סימטריה חזקה ופרופורציה זהירה. התנועה גדלה מתצפיות מדעיות של הטבע, ומהאנטומיה האנושית בפרט.
ארכיטקטורת הנאו-הרנסאנס נוצרה לא רק על בסיס הארכיטקטורה האיטלקית המקורית אלא גם על ידי ארכיטקטורת הרנסאנס שפותחה בצרפת במאה ה-16. בשנים הראשונות של אותה מאה הצרפתיים היו מעורבים במלחמות בצפון איטליה, וחזרו לצרפת לא רק עם אוצרות מאמנות הרנסאנס כשלל המלחמה שלהם, אלא גם רעיונות סגנוניים. בעמק הלואר החל גל של בניית טירות שאטו בהשתמש בסגנונות גותיים-צרפתיים מסורתיים אך עם קישוטים בצורת גמלונים, ארקדות, פילסטרים רדודים ואנטבלטורות מהרנסאנס האיטלקי.
באנגליה הרנסאנס נטה להתבטא בבתים רבועים גדולים כדוגמת בית לונגליט, מקום מושבו של מרקיז באת'. לעיתים קרובות היו בבניינים אלה מגדלים סימטריים שמרמזים על ההתפתחות מהארכיטקטורת הביצורים של ימי הביניים. הדבר בולט במיוחד בבית הטפילד שנבנה בין השנים 1607–1611, בו מצויים מגדלים מימי הביניים וכיפה איטלקית גדולה. זו הסיבה שבניינים רבים בסגנון הנאו-רנסאנס האנגלי המוקדם יש לעיתים קרובות 'אווירת טירות', מאשר מבמדינות אירופאיות אחרות.
לידת הנאו-רנסאנס
כשבמאה ה-19 אדריכלות הרנסאנס נכנסה לאופנה, היא לעיתים קרובות התממשה לא רק בצורתה המקורית בהתאם לגאוגרפיה, אלא כהכלאה של כל הצורות הקודמות שלה, בהתאם לגחמותיהם של אדריכלים ופטרונים יותר מאשר הגאוגרפיה והתרבות. אם זה לא היה מספיק מבלבל, הנאו-רנסאנס לעיתים קרובות השאיל אלמנטים ארכיטקטוניים מהתקופה המנייריסטית, ובמקרים רבים אף השאיל אלמנטים מתקופת הבארוק המאוחרת. מנייריזם ובארוק היו שני סגנונות ארכיטקטורה מנוגדים ביותר. המנייריזם הודגם ב'פלאצו דל טה' ואילו הבארוק ב'וירצבורג רזידנס'.
כך, הרנסאנס האיטלקי, הצרפתי והפלמי בשילוב כמות גדולה של סגנונות מתקופות מאוחרות יותר, היה יכול לגרום לקושי רב בזיהוי צורות שונות של ארכיטקטורה מהמאה ה-19. הבחנה בין כמה צורות של מבני נאו-רנסאנס צרפתיים מאלה של התחייה הגותית יכולה לעיתים קרובות להיות קשה במיוחד, כששני הסגנונות הללו היו פופולריים באותו הזמן במהלך המאה ה-19.
שירי ההלל של ג'ון ראסקין לפלאים הארכיטקטוניים של ונציה ופירנצה תרמו להסטת תשומת לבם של חוקרים ומעצבים, עם מודעות מוגברת בנוגע לעבודות שיקום הנאו-קלאסיציזם המאוחר, התחייה הגותית ועד לרנסאנס האיטלקי. כתוצאה של מודעות עצמית, מאפייני הנאו רנסאנס הופיעו לראשונה בסביבות 1840 ובשנת 1890 תנועה זו כבר החלה לדעוך. ארמון השלום בהאג שהושלם בשנת 1913 היה אחד מהבנייניים הידועים האחרונים בעלי מאפייני הנאו-רנסאנס הצרפתי.
צ'ארלס בארי הציג את הנאו רנסאנס לאנגליה עם עיצובו של מועדון הנוסעים (1829-1832) ברחוב פול מול, הסיטי של וסטמינסטר, לונדון. דוגמאות מקומיות מוקדמות אך טיפוסיות של הנאו-רנסאנס הן טירת פרייר ומגדלי מנטמור, שניהם תוכננו בשנות ה-25 של המאה ה-19 על ידי ג'וזף פקסטון בעבור בני משפחת רוטשילד. הסגנון מאופיין במוטיבי הרנסנאס המקורי, שנלקחו מאדריכלי הקואטרוצ'נטו כמו אלברטי. מוטיבים אלה כללו בנייה מסותתת בגסות עם אבני פינה, חלונות ממוסגרים על ידי נדבכים ודלתות מכותרות על ידי גמלונים ואנטבלטורות. אם הבניין היה בעל מספר קומות, בקומה העליונה בדרך כלל הייתה עם חלונות מרובעים קטנים המייצגים את קומת הביניים הקטנה של עיצובי הרנסאנס המקורי. עם זאת, סגנון נאו-הרנסאנס שהגיע מאוחר יותר התמזג עם האדריכלות הרומנסקית והבארוק, תכונות שלא נמצאן באדריכלות הרנסאנס המקורי שהייתה לעיתים קרובות יותר נוקשה בעיצובה.
כמו כל הסגנונות האדריכליים, הנאו-רנסאנס לא עוצב בין לילה, אלא התפתח לאט. אחד הסימנים הראשונים שלו היה כלא הנשים בוירצבורג, שהוקם בשנת 1809 בתכנונו של פיטר שפיט. קומת קרקע סותתה בגסות וכללה קשת חצי עגולה, עם אכסדרה זעירה בסגנון מצרי, מעליה היה רצף של שישה חלונות קמורים גבוהים ומעל אלה, ממש מתחת לגג, היו חלונות קטנים של הקומה העליונה. בניין זה מבשר תופעות דומות בעבודתו של האדריכל האמריקאי הנרי הובסון ריצ'רדסון שעבודתו בסגנון הנאו-רנסאנס הייתה פופולרית בארצות הברית במהלך 1880. הסגנון של ריצ'רדסון במהלך ובסוף עידן התחייה היה תערובת נוקשה של שתי תכונות מן האדריכלות הרומנסקית והרנסאנס, זה בא לידי ביטוי בתכנון החנות "המחסן של מרשל פילד" בשיקגו, שבנייתה הושלמה בשנת 1887.
עם זאת, בעוד שבדמי ימיה האדריכלות הנאו-רנסאנסית אופינה בפשטות ובסגנון קלאסי מוקדם, מה שבא אחר כך היה הרבה יותר מצועצע. תקופה זו יכולה להיות מוגדרת על ידי חלק מבתי האופרה הגדולים באירופה כמו הבורגתיאטר של גוטפריד זמפר בווינה, וכן בית האופרה שלו בדרזדן. מקורו של סגנון מצועצע זה של הוא בצרפת ולעיתים מקרא גם הסגנון "האימפריה השנייה", סגנון בו היה נהוג לשלב כמה אלמנטים מהבארוק. בשנת 1875 זה הפך לסגנון המקובל בכל מבני הציבור באירופה. באנגליה, סר ג'ורג' גילברט סקוט עיצב את משרד החוץ בלונדון בסגנון זה בין השנים 1860–1875, שם הוא שילב תכונות פלדיאניות מסוימות.
בהמשך לארמון סנסוסי (1851), הנאו-רנסאנס הפך לסגנן מחייב עבור אוניברסיטאות ומבנים ציבוריים, בנקים, מוסדות פיננסים ווילות עירוניות בגרמניה. בסנסוסי של שנת 1851, אפילו הביטוי הרומאי המבוסס ביותר, שער ניצחון, ננטש והחולף בגרסה נאו-רנסאנסית בעבור פרידריך וילהלם הרביעי בהצבת טריומפטור ביום ה-106 להיווסדו של סנסוסי. בין הדוגמאות הטובות ביותר של הסגנון הן וילת מאייר בדרזדן, וילת האס בהסה, וילת מייסנר בלייפציג וארמון בורזיש בברלין; הגרסה הגרמנית של הנאו-רנסאנס הגיע הגיעה לשיאה בפרויקטים פומפוזיים כמו בית העירייה בהמבורג (נבנה בשנים 1886-1897) והרייכסטאג בברלין (הושלם בשנת 1894).
באוסטריה, היו חלוצים מפורסמים בתחום כמו רודולף איטלברגר, מייסד המכללה הוינאית לאומנויות ומלאכה (היום אוניברסיטת האמנות השימושית וינה). הסגנון מצא חסד מיוחד בווינה שם כל הבלוקים והרחובות נבנו במה שנקרא נאו-רנסאנס, ובמציאות, מצבור של אלמנטים קלאסיים השאולים מתקופות היסטוריות שונות.
נאו-הרנסאנס היה גם הסגנון האהוב בממלכת הונגריה בשנות השבעים ובשנות השמונים של המאה ה-19. בבירה שצמחה במהירות, בודפשט, מבני ציבור מונומנטליים רבים נבנו בסגנון נאו-רנסאנס כמו בזיליקת אישטוון ה"קדוש" ובית האופרה של בודפשט. שדרת אנדראשי היא מכלול יוצא דופן של מבנים נאו-רנסאנסים עירוניים מהעשורים האחרונים של המאה ה-19. האדריכל ההונגרי המפורסם ביותר של עידן זה, מיקלוש איבי, העדיף את הנאו-רנסאנס ביצירותיו.
ברוסיה, הסגנון הוצג על ידי אוגוסט מונטפרנד בבית דמידוב (1835), הראשון בסנקט פטרבורג, שלקח "גישת סיפור אחר סיפור לקשיוטי החזית, בניגוד לשיטה הקלאסית, בה החזית נוצרת כמקשה אחת". קונסטנטין טון, האדריכל הרוסי הפופולרי ביותר באותו הזמן, השתמש באלמנטים איטלקיים בשפע בחלק מעיצוב הפנים של הקרמלין (1837-1851). אדריכל אופנתי נוסף, אנדרי שטקנשניידר, היה אחראי על ארמון מרינסקי (1839-1844) עם אבן מחוספסת בקומה הראשונה המזכירה ארמונות פאלאצו איטלקיים.
קישורים חיצוניים
25911518נאו-רנסאנס