ע'סאן כנפאני

ע'סאן כנפאני (בערבית: غسان كنفاني‏; 1936 - 8 ביולי 1972) היה סופר ומחזאי, חבר הארגון הפלסטיני החזית העממית לשחרור פלסטין ודוברו של הארגון.

קורות חייו

ע'סאן כנפאני נולד בעכו, שם התחנך בבית ספר קתולי. בשנת 1948 עבר עם משפחתו מעכו ללבנון ולאחר מכן לסוריה בעקבות מלחמת העצמאות. לאחר לימודי התיכון קיבל תעודת הוראה מ-UNRWA ובתוך כך החל בלימודי ספרות ערבית באוניברסיטת דמשק, אך סולק מן האוניברסיטה לפני סיום התואר בשל פעילותו בתנועות פאן ערביות. מדמשק עבר כנפאני לכווית שם עבד כמורה וכעיתונאי.

בשנת 1961 חזר כנפאני לביירות הפעם כאיש רוח ידוע. בביירות גברה פעילותו הפוליטית והוא מונה כדובר החזית העממית לשחרור פלסטין, כשבין תפקידיו בארגון הוא ייסד וערך את השבועון "אל-הדף" (המטרה) בשנת 1969. כנפאני שינה את השקפת עולמו בהשפעת ידידו מנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין ג'ורג' חבש מן הפאן-ערביות למרקסיזם מהפכני.

מותו

ימים ספורים לאחר הטבח בנמל התעופה לוד (30 במאי 1972) התפרסמה תמונתו של כנפאני עם אחת המחבלות היפניות. בעקבות הזעזוע מן הטבח, הגיבה ישראל בחריפות נגד הארגון המבצע - החזית העממית לשחרור פלסטין.

ב-8 ביולי 1972 התפוצצה מכוניתו של כנאפני ליד ביתו שבביירות. כנפאני ואחייניתו לאמיס כנפאני בת ה-17 נהרגו מיד. רוב האצבעות המאשימות הופנו כלפי "המוסד", אך הופצו שמועות שמותו של כנפאני נגרם על ידי פלגים פלסטינים יריבים או כתוצאה מ"תאונת עבודה" שאירעה בעת שהעביר מעטפות נפץ שנועדו להישלח לישראל.

יורשו של כנפאני בתפקיד דובר החזית ועורך אל-הדף, בסאם אבו שריף, נפצע כשבועיים אחר כך בביירות מפיצוץ ספר שנשלח אליו על ידי סוכני מוסד.

בשנת 2005 טען העיתונאי איתן הבר שהריגתו של כנפאני הייתה חלק ממדיניות התגובה של ישראל למעשי טרור, מדיניות שצברה תאוצה אחרי רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, שאירע חודשיים לאחר הריגתו של כנפאני, זאת על-אף שכנפאני עצמו לא עסק בטרור. על-פי הבר, "הבכיר והבולט בין אלה שנידונו למוות על ידי 'בית הדין' של גולדה אף שלא היה להם קשר ישיר לטרור בכלל ולמינכן בפרט הוא כנפאני".

לאחר מותו זכה כנפאני בפרס הלוטוס על ידי כנס הסופרים האפרו-אסיינים. בעזבונו נמצאו טיוטות של שלושה רומנים, ואלו פורסמו לאחר מותו. ע'סאן כנפאני המשיך להיות דמות אינטלקטואלית שנויה במחלוקת שנים רבות לאחר מותו. בשנת 1977 ביקשה קבוצת תיאטרון מקומית מנצרת להעלות מחזה על-פי ספרו "אדם בשמש". ההצגה נפסלה, ובעקבות זאת פרצו הפגנות בנצרת ובכפרים הסמוכים.

בדצמבר 2018 הוקמה אנדרטה לזכרו בבית הקברות המוסלמי בעכו. כעבור מספר שבועות הסיר הוואקף את האנדרטה לבקשת משרד הפנים.

דרכו הספרותית

הספר "המרד בפלסטין 1936-1939"

הנושאים העיקריים עליהם כתב כנפאני הם חווית העקירה, הזרות והגלות של הפליטים הפלסטינים ומאבקם להגדרה עצמית. עבודתו הושפעה מן המצב הפלסטיני ומפעילותו הפוליטית.

שני ספריו הראשונים של כנפאני נגעו לשפה וצורה ונחשבו לספרים המסובכים ביותר בשפה הערבית בזמן ההוא. ספרו הראשון "גברים בשמש" (1963) מספר את סיפורם של שלושה פלסטינים בני דורות שונים הבורחים ממחנות הפליטים במטרה למצוא תעסוקה בכווית, כשבמהלך מסעם הם מהרהרים בחייהם ובמאורעות שהביאו למצבם. לבסוף השלושה נספים בתוך מכלית מים על גבול עיראק-כווית עקב שחיתותם של פקידים שונים. הספר שימש כהשראה לסרטו של הבמאי המצרי תאופיק סאלח "הפתי". הסרט נאסר להקרנה בארצות ערביות מסוימות, כיוון שביקר את השלטון במדינות ערב ואת תרבות השוחד הנהוגה בהן.

ספרו השני של כנפאני "כל מה שנשאר לכם" (1966) נחשב כספר הערבי המודרני ביותר של תקופתו. הספר מסופר על ידי מספר רב של מספרים בכללם עצמים דוממים כמו המדבר והשעון. גיבור הסיפור, חאמד, חולם על מפגש עם אמו ממנה נפרד כאשר נמלט לעזה עם פרוץ מלחמת העצמאות בעוד אמו ברחה לגדה המערבית. הגיבור מנסה למצוא את אמו אך נתקל בחייל ישראלי. למרות שחאמד מת כתוצאה מן המאבק עם החייל, הוא נקבר באדמת המולדת וכך זוכה להגשים את זכות השיבה. מעבר לכך עצם העובדה שהגיבור נאבק באויב ולא נמלט מפניו כפי שנעשה בעבר, משקף את המהפך התודעתי שחל בעם הפלסטיני עם תחילת המאבק הפלסטיני החמוש של הפת"ח ושאר הארגונים החמושים באמצע שנות השישים.

הספר "אום סעד" (1969) מתאר את מצב הפלסטינים לאחר תבוסת צבאות ערב במלחמת ששת הימים ועליית ארגון הטרור אש"ף. אום סעד היא אמו של טרוריסט.

ספרו האחרון של כנפאני "חוזר לחיפה" (1969) עוסק במפגש בין פליטים ערבים שחזרו לביתם שבחיפה אחרי מלחמת ששת הימים, שם הם מוצאים משפחה ישראלית של ניצולי השואה. זהו הספר הפלסטיני הראשון המתייחס לחוויית הפליטות של ניצולי השואה ולכן נחשב למהפכני. בספר נוטש המחבר טכניקות ספרותיות מודרניות כמו ההישענות על הזיכרון (פלשבק) והמונולוג הפנימי, ובמקומם נשען המחבר על הסיפור והדיאלוגים שבו. הסופר סמי מיכאל המשיך את עלילת "חוזר לחיפה" בספר "יונים בטרפלגר" שהתפרסם בשנת 2005.

פרט לכתיבת פרוזה התפרסם כנפאני גם ככותב מחזות, ביקורות ספרותיות, סיפורים קצרים, והיסטוריה פלסטינית. בין עבודותיו שאינן פרוזה: החיבור ההיסטורי "המרד בפלסטין 1936-1939" על המרד הערבי הגדול (אותו לא הספיק לסיים לפני מותו), ומחקרים בנושא ספרות ציונית. עבודות אלו נחשבות כאבני יסוד בגיבוש הנרטיב הפלסטיני. סיפורו הקצר "ארץ התפוזים העצובים" אף נכלל בתוכנית הלימודים של משרד החינוך ללימודי ספרות מורחב (5 יחידות לימוד) במסגרת נושא העוסק בזהות ישראלית.

יצירות שתורגמו לעברית

• ע'אסן כנפאני (غسان كنفاني "ورقة من غزة") "מכתב מעזה", תרגם מערבית: יהודה שנהב-שהרבני אתר העוקץ, 2014
• גברים בשמש. מה שנותר לכם. הוצאת מפרש, 1978.
• השיבה לחיפה, בתוך: עמי אלעד- בוסקילה (עורך), החדרים האחרים, שלוש נובלות פלסטיניות.
• ארץ התפוזים העצובים, בתוך: שמעון בלס. סיפורים פלסטיניים, תל אביב, הוצאת עקד, 1970.
• נשק בכפר, בתוך: שמעון בלס. סיפורים פלסטיניים, תל אביב, הוצאת עקד, 1970.
• הרחק מהגבול, בתוך: שמעון בלס. 1970. סיפורים פלסטיניים, תל אביב, הוצאת עקד, 1970.
• העששית הקטנה

יצירות שעובדו לתיאטרון בישראל

• גברים בשמש, על-פי הנובלה "גברים בשמש". מאת ריאד מסארווה ופואד עוואד. אוניברסיטת ת"א (1982) במאי: פואד עוואד; מכללת סמינר הקיבוצים, במאי: מוניר בכרי (2001); תיאטרון האוניברסיטה חיפה - גרסה ערבית, במאי: מוניר בכרי (2002).
• השיבה לחיפה, על-פי "חוזר לחיפה". מאת בעז גאון, במאי: סיני פתר. התיאטרון הקאמרי (2008).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ע'סאן כנפאני בוויקישיתוף

• Ghassan Kanafani אתר המסכם את דרכו הספרותית והפוליטית של ע'סאן כנפאני
• ציפי שוחט, טרגדיה חיפאית, באתר הארץ
• ראיון עם ע'סאן כנפאני משנת 1970, סרטון באתר יוטיוב

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26908686ע'סאן כנפאני