סרווש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

Szarvas
סמל סרווש
סמל סרווש
דגל סרווש
דגל סרווש
חבל דרום המישור הגדול
מחוז בקש
נפה נפת סרווש
ראש העיר מיהאי בבק

סרווש (הונגרית: Szarvas; גרמנית Sarwasch; סלובקית: Sarvaš) היא עיירה במחוז בקש (Békés) בדרום מזרח הונגריה. העיירה שוכנת על גדות נהר הקרש (אנ'), 170 ק"מ מהעיר בודפשט, באזור מישורי הנמצא כ-85 מטר מעל פני הים.

מידע כללי

שטח העיירה היה כ-260,000 דונם ומתוכם 98.4% הוגדר כשטח חקלאי. החקלאות הייתה חקלאות בעל, שכללה גידולים של דגנים, תירס וצמחי מרפא. בנוסף, גידלו תושבי העיירה בעלי חיים כמו חזירים לבשר וסוסים שהיו מיועדים לכוח עבודה. התושבים שלא עסקו בחקלאות, היו בעלי מלאכה והעניקו שירותי אדמיניסטרציה

וחינוך. שאר שטח העיירה - 1.6% הוגדר כשטח מגורים. במחצית הראשונה של המאה ה-20, מנתה העיירה כ-26,000 תושבים.

בשנת 1850 התגוררו בעיירה 238 נפשות יהודיות, שהיוו כ-11% מכלל התושבים. אולם, הם לא השתתפו בצורה פעילה בחיי התרבות בעיירה.

מוסדות ציבור יהודיים בעיירה

בית כנסת: המועצה המקומית השתתפה בבניית בית כנסת לתושבים היהודים. השתתפות התבטאה במתן תרומת 5000 לבנים, ובמתן הנחה גדולה ברכישת הרעפים לגג. משנת 1850 ועד מלחמת העולם השנייה, שימש בית הכנסת את חברי הקהילה הניאולוגית.

בשנת 1870, התפצלה הקהילה היהודית לשתי קהילות נפרדות: אורתודוקסית - יהודים חרדים שומרי מצוות וניאולוגית- בעלת תפיסת עולם חילונית, הדוגלת בתיקונים בדת. לכל אחת מהקהילות היה בית כנסת, רב, חברה קדישא ומוסדות חינוך.[1][2]

בית ספר: בשנת 1863 נפתח בית ספר יסודי בעיירה, והכיתות בו היו נפרדות - לבנים ולבנות. שנה מאוחר יותר - 1864, למדו בבית הספר 48 תלמידים יהודים.

הקהילה היהודית

מנהיגי הקהילה היו ראש הקהילה (החל את תפקידו בשנת 1860), ושני סגניו. באספה הכללית ישב ראש מנהל האדמיניסטרציה של המועצה המקומית. סידור זה היה בתוקף עד שנת 1867. בשנה זו נחקק בהונגריה חוק "האמנציפציה", הקובע, כי יהודי הונגריה שווים בזכויותיהם האזרחיות והפוליטיות לשאר אזרחי הארץ.[2] בעקבות כך, בוטלה הקהילה. במחצית השנייה של שנות ה-30 של המאה הקודמת, החלו לחלחל להונגריה עקרונות הנאציזם. לאור מצב זה הכריז בשנת 1938, ראש ממשלת הונגריה מיקלוש הורטי, כי בהונגריה קיימת בעיה יהודית שיש לפתור, וממשלתו תדאג לפתור אותה. הואיל וכך, ובמטרה לפתור את הבעיה, הגיש לפרלמנט הצעת חוק - "החוק היהודי הראשון" והוסיף לזה גם את "חוק היהודים השני", שהיה דומה לחוקי נירנברג. עם החלת ״החוק היהודי הראשון״, החלו גזירות נגד היהודים. אחת מהן הייתה, שלילת רישיונות להפעלת בתי המרזח שבבעלותם. אולם, פרנסת המוזגים בעיירה לא נפגעה, היות ש-8 מהם היו גם בעלי חנויות מכולת. המוזג ה-9, הקים מפעל לייצור סבון והעסיק נערות יהודיות מהקהילה, שהתקשו למצוא עבודה. זמן קצר לאחר מכן, נפגעו גם חנויות המכולת של היהודים - נאסר עליהם למכור סוגי סחורה מסוימים. הואיל וכך, נאלצו הלקוחות לקנות את הסחורה החסרה בחנויות מכולת שבעליהן היו גויים.

בשנת 1938, ניתנה הוראה במסגרת ״החוק היהודי הראשון״, שאסרה שחיטה כשרה של בהמות.[2] מטרת החוק הייתה למעשה, "למנוע צער בעלי חיים".

ב-1942 נחקק חוק, שהגביל את חירותם האזרחית והאפשרויות שלהם בתחומי הכלכלה.[3] חוק זה גרם להכבדה על המצב הכלכלי המעורער של הקהילה היהודית.

באותה שנה, שנת 1942, גורשו יהודי הונגריה וכל התושבים האחרים, שלא הצליחו להוכיח שהם בעלי אזרחות הונגרית. בין המגורשים, היו שתי משפחות מסרווש. המגורשים הוסעו לאזור קמניץ-פודולסקי (כיום שטח השייך לאוקראינה), שם שהו חודשים אחדים ולבסוף נרצחו.

היהודים שלא גורשו המשיכו לנסות לחיות כרגיל. רוב היהודים אמנם לא נפגעו כל כך מהגזירות, אך הן גרמו להם להתלכד והנוער היהודי התארגן בחוג דתי. בפעולות התנועה, למד הנוער היהודי על התרבות והמורשת היהודית, שירים עבריים שתורגמו להונגרית ושירים ביידיש.

גזרה נוספת, שהוטלה על היהודים הייתה מסירת מכשירי הרדיו שבידיהם. אולם כעבור מספר חודשים, הצליחו להשיג מכשירים חדשים והאזינו בסתר לשידורים.

עגלת קבורה של החברא קדישא של סרווש. נמצאת כיום במוזיאון ישראל

שירות העבודה

בראשית קיץ 1940, פתחה הונגריה בגיוס יהודים לשירות העבודה. יהודי העיירה שירתו ביחידות משלהם. הם לא קיבלו מדים פרט לכומתה ובהמשך גם סרט שרוול צהוב. קצינים יהודים ממלחמת העולם הראשונה, נאלצו להוריד את הדרגות מהמדים הישנים שלהם. מספר ימים אחר כך, קיבלו "נשק" (כלי עבודה) ונשלחו לעבוד במסגרת הצבא ההונגרי. הוטלו עליהם, בעיקר עבודות שונות שהיו דרושות לצבא, כגון סלילת דרכים ותיקונן, חפירת תעלות הגנה, ותעלות אנטי-טנקים ועוד.[3] שיטה זו הפכה לאחת הדרכים הגרועות ביותר בהשמדת יהודים.

בסתיו 1940 שוחררו רוב המגויסים, אולם בהמשך, גויסו שוב לפלוגות עבודה בצווי גיוס אישיים. בתחילה עבדו בגבולות הונגריה, אך, כאשר הצטרפה הונגריה למלחמה נגד ברית המועצות, נשלחו פלוגות אלה לעבודה באוקראינה ונאסר עליהם ליצור קשר עם משפחתם. בנוסף, הם היו קורבן להתעללות, הרעבה, חלקם עונו למוות, אחרים מתו מקור, מחלות, תאונות עבודה וכו׳.

השואה

ב-19 במרץ 1944, כבשו הגרמנים את הונגריה והחלו בביצוע "הפתרון הסופי". מספר יהודים, תושבי סרווש נעצרו בתחנת הרכבת והובלו למחנה מעצר. הם הוחזקו במעצר אדמיניסטרטיבי כחמישה שבועות וב–28 לאפריל הוסעו בטרנספורט "ההונגרי" הראשון לאושוויץ. ב-29 במרץ 1944, פורסמו ההוראות הממשלתיות הרשמיות הראשונות נגד היהודים, שבהן הוטל על היהודים לענוד את הטלאי הצהוב - מגן דוד עשוי אריג צהוב שקוטרו 10 ס"מ. העיתונות הארצית והעיתונות המקומית בסרווש, הפכה לכלי שנאה והסתה נגד היהודים, כמו גינוי התושבים ממוצא הגזע הארי, שהמשיכו לשמור על קשר עם התושבים היהודים. יתרה מכך, נאסרה כניסתם של יהודי סרווש למלון המקומי. הוראה נוספת, הייתה הגשת דוח על בתיהם וחנויותיהם, מאוחר יותר הוחמרה התקנה והם נצטוו לסגור את החנויות. ב-26 באפריל 1944 פורסמה הודעה מטעם הממשלה על העברת היהודים לגטו. כשבועיים לאחר מכן, ב-6 במאי 1944, התקיימה ישיבה בלשכה הממונה על מחוז בקש, והוחלט להקים גטו באחד המחוזות. סיום הישיבה היה בהחלטה, כי יש, לסיים לכלוא את היהודים ב-12 במאי 1944. ב-15 במאי 1944, הועברו יהודי סרווש לגטו. מספר היהודים שהועבר מסרווש היה כ–700 איש. הגטו כלל בתוכו שני בניינים ומספר בתים. הוא היה צפוף מאוד והמשפחות התאגדו יחד. ברוב המשפחות היו חסרים האבות והבנים הבוגרים, הואיל וגויסו ל"פלוגות העבודה". אחד מאנשי הקהילה, שלום כהן, הצליח להתקשר עם בעל אחוזה גוי והציע לו פועלים מהגטו. כך, הצליחו לצאת לעבודה אל מחוץ לחומות הגטו, נשים ונערות, ומעט גברים. הגטו בסרווש היה קיים כחודש, וב-16 ביוני 1944 הועברו תושביו לבית החרושת לסוכר בסולנוק. בסולנוק נהגו כלפי היהודים באכזריות רבה, שהביאה לכך, כי רבים מהם החליטו לשים קץ לחייהם. אחת המשפחות - בני זוג יהודי מסרווש, השקו את בתם ברעל והתאבדו גם הם על ידי שתיית הרעל. בתם הצליחה לשרוד ולחיות, אולם גורשה לאוסטריה עם סביה. בשלב זה, הגיעו התושבים היהודים למסקנה, כי הם לא יישארו בסולנוק, אך גם ידעו לאן יועברו בהמשך. מנהיגי הקהילות קיבלו הוראה להכין רשימות לטרנספורטים. ההוראות היו מבלבלות, ובאופן כללי, דובר על שתי רשימות: רשימה אחת הייתה מיועדת לאנשים בעלי מעמד בקהילה או בעלי עבר צבאי (משפחות המגויסים לפלוגות העבודה נכללו ברשימה זו); הרשימה השנייה, כללה את שאר תושבי הקהילה. המשלוחים אל הלא נודע, התחילו אחרי שבוע שבהם שהו היהודים בסולנוק, ביניהם היה גם חלק ניכר מקהילת יהודי סרווש. כ-2,630 נשים וילדים נדחסו לקרונות בקר, תוך שהם נדחפים על ידי אנשי SS. בליל 25 ביוני 1944, יצאה הרכבת ואחרי יום הגיעה למערב אוסטריה, שם היו מתקני עבודה לגויים. המתקנים הופעלו על ידי אוקראינים, שהתנהגו בגסות והתעללו ביהודים שהגיעו. משלוח נוסף של יהודים, הגיע לאחר מכן מגטו דברצן.

ממחנה שטרהוף נלקח חלק גדול מיהודי סרווש, כמו גם יהודים אחרים שהגיעו למחנה ממקומות נוספים, לעבודות כפייה. בחורף הוחזרו כל היהודים למחנה שטרהוף, ומשם נלקחו למחנה ההשמדה ברגן בלזן. מספר קבוצות נשארו במחנה העבודה עד הגעת הצבא האדום, ואז חזרו באופן עצמאי לסרווש. במקומות שמהם לא גורשו היהודים, עבדו מספר משפחות יהודיות מקהילת סרווש, אך יחידה נאצית גילתה אותם והחיילים הגרמנים טבחו בהם. נשאר רק ניצול אחד.

היהודים שהגיעו לברגן בלזן סבלו מרעב ורבים מהם מתו. בין המתים, היה גם רב הקהילה של סרווש. על אף הדיכוי לא פסקה הפעילות הרוחנית: התפילה במניין, עריכת טקס בר מצווה משותף לכל הבנים. בינתיים התקרבה החזית לאזור ברגן- בלזן והגרמנים החליטו לפנות את המחנה, לרכז את היהודים ולשלוח אותם למחנה השמדה. רכבת הפינוי הראשונה יצאה ב-7 באפריל 1945, אך נעצרה בשל הפצצות בעלות הברית, והשומרים הגרמנים ברחו. לאחר מכן, הגיעו האמריקאים והיהודים ברכבת שהיו על הרכבת הועברו למחנה החלמה ומשם בחודש אוגוסט שנת 1945, חזרו לסרווש. רכבת הפינוי השנייה, שהיה בה מספר רב מיהודי סרווש נפגעה אף היא מההפצצות בעלות הברית, אך הרכבת המשיכה למחנה טרזיינשטש, שם סבלו שלושה שבועות עד השחרור. רכבת נוספת עם יהודי סרווש נשלחה לאושוויץ ואיש מתושבי העיירה לא שרד ממשלוח זה. עד סוף חודש אוגוסט 1945, חזרו רוב היהודים שניצלו לסרווש. שם גילו כי קרוביהם לא שרדו. פליטים רבים מהם החליטו להגר לארץ ישראל, נפתחו באזור מספר מוקדים של בני עקיבא, וכבר במחזור הראשון השתתפו ילדים מסרווש.

לאחר המלחמה, שופצו בתי היהודים וכן שופץ ונוקה בית הכנסת.

דמויות חשובות מהעיירה

  • מראשית התיישבותם במקום, למדו ילדי היהודים ב"חדר". בשנת 1848 היה מלמד ששמו היה מוריץ שלזינגר, בן 29 שהגיע מעיירה אחרת ללמד ב״חדר״. הוא הגיע מהאזור המזרחי ביותר. לפי הרשימה שהה 4 שנים בעיר.
  • ברוך גלזר (כיום ברוך צדיק) אשר בניגוד לדעת רוב היהודים, טען כבר בסוף שנות ה – 20 שליהודים אין עתיד בחו"ל. בשנת 1930 הצטרף להכשרה חקלאית ובשנת 1931 היה החלוץ הראשון, אשר עלה מסרווש וממייסדי קיבוץ "גבעת חיים".
  • איתמר יעוז קסט, נולד ב-1934 בסרווש שבהונגריה. הוא משורר ומתרגם עברי, ניצול השואה. החל לפרסם את שיריו ב-1956. פרסם עשרות ספרי שירה, פרוזה ועיון.[4]
  • הרב חיים מייזליש, אב"ד סרווש.[5]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סרווש בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ "סארוואש", באתר בית התפוצות
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 בראהאם רונדולף וקצבורג נתנאל, ״תולדות יהודי הונגריה״, תקציר מתוך "תולדות השואה - הונגריה", באתר ״דעת״, אתר לימודי יהדות ורוח
  3. ^ 3.0 3.1 ״היהודים בהונגריה״, באתר מרכז המידע אודות השואה, יד ושם
  4. ^ עריכה: חבר ספרנים, איתמר יעוז-קסט (1934), באתר לקסיקון הספרות העברית, The Ohio State University, ‏23 אפריל 2019
  5. ^ חיים מייזליש, באתר MyHeritage
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32918308סרווש