הכסף בראייה מקרו-כלכלית
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתוב רע, הגדרה מסורבלת, ארכני ולא בהיר.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתוב רע, הגדרה מסורבלת, ארכני ולא בהיר. |
כסף, בכלכלה, הוא כל מוצר, נכס וסמל אשר מהווה אמצעי חליפין על פי חברה מסוימת ואשר משמש ערך כלשהו, אמצעי תשלום ויחידת חישוב. הכסף הוא נכס פיננסי לרוב ולכן אין לכסף ערך ממשי ושימוש כשלעצמו, אלא ערכו בא לו מכך שהוא מייצג דרישה לקבלת מוצרים או שירותים מסוימים תמורתו. לכן, ניתן לומר כי כסף הוא כל הילך חוקי.
הקדמה
הכסף הוא המצאה אנושית ומטרתה להקל על הסחר והכלכלה. סחר חליפין הוא החלפת מוצר אחד באחר, והוא הסחר העתיק בעולם. למרות זאת, הוא פחות יעיל ועל כן הומצא אמצעי אחר - הכסף, על מנת להקל על הסחר.
הכסף משמש בעיקר אמצעי תשלום אך שימוש נוסף הוא השימוש בכסף כמודד-ערך. כלומר, באמצעות הכסף ניתן למדוד ולהשוות ערכים, מוצרים ושירותים שונים ובין מדינות. תפקיד דומה הוא השימוש בכסף כצובר-ערך. כלומר, האפשרות לצבור ולחסוך את הכסף על מנת להשתמש בו מאוחר יותר.
הגדרות אפשריות של כמות הכסף במשק
לכמות הכסף במשק כמה הגדרות מקובלות, להם נהוגים סימונים שונים:
- M0. מושג זה הוא סך המזומנים (מטבעות ושטרות) במשק. נקרא גם "בסיס הכסף במשק"
- M1. כמות המזומנים ופיקדונות העובר ושב, אשר בידי כל גורמי המשק יחד. הגדרה זו של כסף היא ההגדרה המקובלת ביותר של המושג "כמות הכסף במשק", או סך אמצעי התשלום הנזילים ובהגדרה זו נהוג להשתמש. לכן הגדרה זו תשמש אותנו מכאן ואילך, אלא אם כן ייאמר אחרת. לא יחשבו בהגדרה זו רזרבות המופקדות בבנק המרכזי או רזרבות השמורות בכספות הבנקים כשלעצמם, היות שהללו אינם משתתפים במחזור באופן פעיל.
- M2. כמות הכסף במשק כפי שהוגדרה ב-M1 ועוד פיקדונות שונים במטבע מקומי ועוד אגרות חוב לזמן קצר שהונפקו על ידי הבנק המרכזי. ערך זה מכונה גם בשם "מזומנים ושווי מזומנים".
- M3 זהו M2 ועוד פיקדונות צמודי מט"ח ופיקדונות במט"ח.
הבנקים המסחריים כיוצרי כסף במשק
אף על פי שבכל מדינה רשאית רק הממשלה להדפיס כסף (בימינו מקובל לעשות זאת דרך הבנק המרכזי) ובכך להשפיע על כמותו במשק, נודעת גם לבנקים המסחריים במשק חשיבות רבה בקביעת כמות הכסף במשק.
הבנקים מחזיקים בכל פיקדונות עובר ושב של הציבור וכן הם מורשים, בין היתר, לתת הלוואות. הם מלווים בעצם את הכסף של הציבור חזרה לציבור. בעצם היותם מחזיקי הפיקדונות ונותני ההלוואות, הם מגדילים את כמות הכסף במשק: מצד אחד הציבור מפקיד בבנקים את כספו, ומצד שני הציבור לווה כסף ועל ידי כך "נוצר" כסף. נמחיש זאת באמצעות דוגמה:
לשם פשטות, נדון על מאזן הבנק של בנק אחד, "בנק ציון". מאזן הבנק הוא סיכום כל נכסיו וכל התחייבויותיו של הבנק. כאשר לקוח מפקיד סכום של 10,000 ש"ח בפיקדון עובר ושב בבנק ציון, הבנק מתחייב בעצם כך להחזיר ללקוח סכום זה על פי דרישת הלקוח. כך נראה מאזן הבנק כרגע (אילו היה זה הלקוח היחיד):
| נכסים | התחייבויות |
|---|---|
| מזומנים בכספת: 10,000+ | פיקדונות עובר ושב: 10,000+ |
לרשות הבנק עומדים כעת 10,000 ש"ח, אותם הוא יכול להלוות ללקוח אחר. נניח כי יחס הרזרבה (אחוז המזומנים שהבנק חייב להחזיק בכספת, מתוך סכומי פיקדון מסוג מסוים) עומד על 20% לגבי פיקדונות עובר ושב (יחסי רזרבה בשיעור מסוים נדרשים גם לגבי סוגי פיקדונות אחרים כגון פיקדונות קצרי מועד ועוד), הרי הבנק ילווה לציבור 8,000 ש"ח. מאזן הבנק אם כך הוא:
| נכסים | התחייבויות |
|---|---|
| מזומנים בכספת (רזרבה): 2,000+ | פיקדונות עובר ושב: 10,000+ |
| הלוואות ללקוחות: 8,000+ |
מכאן שכמות הכסף גדלה בסכום של 8,000 ש"ח - לרשות הלקוח עומדים 10,000 ש"ח ולרשות הלווה עומדים 8,000 ש"ח, ויחדיו 18,000 ש"ח.
עתה, נניח כי בנק ציון אינו הבנק היחיד במדינה, ועל כן הכסף שהלווה הופקד בבנק אחר, או שהכסף הופקד בבנק "ציון" עצמו. גם מהפקדה זו ניתן ליצור הלוואות נוספות. לכן, כמות הכסף תגדל בסופו של דבר ביותר מ-8,000 ש"ח. במקרו-כלכלה נהוג לחשב סכום זה באמצעות 'מכפיל הפיקדונות'. מכפיל הפיקדונות שווה לאחד חלקי יחס הרזרבה. בדוגמה שלנו, מכפיל הפיקדונות שווה ל:
- 5 = 0.2 / 1
אם כך, הפיקדון המקורי בסך של 10,000 ש"ח יגרום לכמות כסף כוללת בסכום של 50,000 ש"ח, כשמתוכן 40,000 ש"ח הם הלוואות.
חשוב לציין כי מכפיל הפיקדונות אינו בהכרח מדויק במציאות, והוא תלוי במספר גורמים, בהם אכיפת יחס הרזרבה על הבנקים, מידת נכונותם של הבנקים להלוות כספים והפקדה של כל סכום מלווה בפיקדון עובר ושב. ייתכן, למשל, כי כאשר אדם מקבל הלוואה, יעדיף רק את חלקה להפקיד בחשבון עו"ש. ככל שנהוג להפקיד חלק גדול יותר מכמות הכסף במשק בחשבונות עו"ש, כן יהיה ניתן "ליצור" כסף נוסף.
עירויים
קיימים מצבים שונים אשר ישפיעו בצורה זו או אחרת על כמות הכסף (מזומנים ועוד פיקדונות עובר ושב) ועל בסיס הכסף (מזומנים ועוד הרזרבות בבנקים). מצבים אלו קרואים בשם 'עירוי'.
- עירוי פנימי חיובי. זהו מצב בו יש צמצום של כמות המזומנים בידי הציבור ולכן גידול ברזרבות הבנקים.
- עירוי פנימי שלילי. זהו מצב בו יש גידול בכמות המזומנים בידי הציבור ולכן צמצום של רזרבות הבנקים.
- עירוי חיצוני חיובי. גידול בבסיס הכסף במשק ביוזמת הבנק המרכזי.
- עירוי חיצוני שלילי. קיטון בבסיס הכסף במשק ביוזמת הבנק המרכזי.
- עירוי משולב. עירוי הכולל בתוכו הן עירוי חיצוני והן עירוי פנימי. היות שבסיס הכסף שווה לכמות המזומנים בידי הציבור ועוד סכום הרזרבות בבנקים, הרי שבעירוי משולב יתקיים:
- סכום העירוי הפנימי = (שינוי בכמות המזומנים בידי הציבור) - (סכום העירוי החיצוני)
שוק הכסף
ערך הכסף
ערך הכסף משתנה באופן תמידי ולכן כאשר נוקבים בערך של נכס מסוים יש צורך להתייחס לזמן בו נקבע הערך. על כן, הוגדרו ההגדרות הבאות בקשר לכמות הכסף, ושוויה:
- כמות כסף נומינלית. כמות הכסף בערכים שוטפים ללא קשר לכוח הקנייה של אותו סכום כסף בתאריך מסוים. לדוגמה: "בהגרלה לפני 5 שנים פלוני זכה ב-90,000 שקלים", וזאת ללא קשר להבדלי כוח הקנייה של אותו סכום כסף בין שתי נקודות הזמן. כלומר, 90,000 השקלים הללו אינם שווים ל-90,000 שקלים היום.
- כמות כסף ריאלית. כמות הכסף במושגי כוח קנייה בהתאם לשינויי מדד המחירים לצרכן. כלומר, ערך הכסף העכשווי.
אם, נניח, מדד המחירים לצרכן עלה בתוך ארבע שנים ב-20%, אזי סכום נומינלי של 500 ש"ח מלפני ארבע שנים ייחשב היום לסכום ריאלי של 600 ש"ח, כיוון ש:
- 500 = 1.2 / 600 = 120% / 600
היצע הכסף
ערך מורחב – היצע הכסף
במודל פשטני משמש המושג 'היצע הכסף', שם נרדף לכמות הכסף במשק. היצע הכסף מיוצג כגודל מוחלט שאינו תלוי בשער הריבית במשק. אולם, במודל משוכלל יותר, בדומה להיצע בשוק הסחורות והשירותים, המושג מתייחס לפונקציה המבטאת את כמות הכסף אשר "תסופק" למשק עבור כל שער ריבית ייצוגי המשקף, כביכול, את המשק כולו.
גורמים המשפיעים על היצע הכסף
ישנם גורמים המשפיעים על כמות הכסף, הבנק המרכזי ועל רמת המחירים. גורמים אלו ישפיעו כאמור גם על היצע הכסף.
- חובת הנזילות. על הבנקים חלה חובת נזילות האוסרת עליהם להלוות כספים מעבר לכמות מסוימת, ללא קשר לשער הריבית. ייתכנו גם מצבים, בעיקר בעת שפל כלכלי, בהם הכמות המקסימלית שהבנקים יהיו מוכנים להלוות תהיה פחותה מזו המשתמעת מחובת הנזילות. גם עבור מלווים אחרים בכוח ובפועל יש מקסימום אותו יסכימו להלוות. ככל שמקסימום ההלוואות שיוכלו להיות מוצעות יגדל, יגדל היצע הכסף אף הוא.
- היחס בין פיקדונות עובר ושב למזומנים במשק. ככל שחלקם של חשבונות עובר ושב בכמות הכסף במשק יגדל, כן יוכל לגדול היצע הכסף. יחס זה תלוי בגורמים שונים כגון אמון הציבור בבנקים כמקום בטוח להפקדות, האפשרות לשלם בהמחאות וכדומה.
- כמויות הכסף להם נזקקים בהווה לווים בכוח ובפועל. ככל שאדם מלווה יותר כסף לאחרים, יוכל להשתמש בהווה בפחות סכומי כסף. בגלל סיבה זו וכיוון שהתועלת השולית מהכסף נוטה לעלות ככל שיש בידי אדם כמות קטנה יותר של יתרות כסף, יגדל בדרך כלל הפיצוי שידרוש מלווה כלשהו עבור כל יחידת כסף נוספת עליה יוותר בהווה. במילים אחרות, ככל שאדם ילווה יותר סכומי כסף, יהיה מוכן לעשות כן עבור שער ריבית גבוה יותר. הדבר נכון גם לגבי מוסדות וגופים כגון בנקים ועוד. מכאן שישנו גורם נוסף לכך שעקומת היצע הכסף המצרפי נוטה כללית לעלות משמאל לימין. מכאן גם נובע, כי ככל שגורמי המשק ככלל נזקקים בהווה ליותר יתרות כסף, המלווים יהיו נכונים להלוות כל סכום כסף נתון עבור שער ריבית גבוה יותר, ולהפך.
- התפוקה השולית של ההון. אחוז הרווח הצפוי עבור יחידת מטבע נוספת המושקעת בעסק. אם, למשל, תוספת של 500 ש"ח ברכישת סחורה תניב לקמעונאי רווח נקי נוסף של 40 ש"ח, אזי עבור אותם 500 ש"ח תהיה תפוקה שולית להון של 8%. עד סכום מסוים של השקעת הון ייתכן, בשל עקרון היתרון לגודל, כי ככל שיגדילו את ההון המושקע תגדל התפוקה השולית של ההון, ולכן דווקא ירידה בשער הריבית תגרום למלווה ולבנקים להציע יותר כסף להלוואה. אולם, החל מסכומי השקעה מסוימים מתקיים עקרון התפוקה השולית הפוחתת של ההון ולכן לכל יחידת מטבע נוספת המושקעת בעסק צפויה בממוצע להניב אחוז רווח הולך ופוחת.
- הסיכון השולי של ההון. הסיכון שכל יחידת מטבע נוספת שהולוותה לא תוחזר למלווה. ככל שסיכון זה עבור כמות כסף מולוות מסוימת נתפס כגבוה יותר בעיני מלווים בכוח ובפועל, יקטן היצע הכסף, ולהפך. הסיכון השולי של ההון עומד ביחס הפוך לתפוקה השולית של ההון וכן הוא הולך וגדל גם ככל שמלווים כסף נוסף לצריכה שוטפת או השקעה לצריכה פרטית. לדוגמה, מתן משכנתה בסכום של 50,000 ש"ח לרכישת דירה תהיה כרוכה בפחות סיכונים של אי פירעון ההלוואה, כולה או קצתה, מאשר משכנתה דומה בסכום של 75,000 ש"ח.
- שינויים יזומים בכמות הכסף הנעשים על ידי הבנק המרכזי או הממשלה. אלו הם עירויים חיצוניים הבאים לידי ביטוי במספר דרכים. עירויים חיצוניים חיוביים יכולים להתקבל, בין היתר, על ידי הדפסת כסף של הבנק המרכזי, רכישה עצמית של אג"ח על ידי הבנק המרכזי (מק"מ בישראל) או המרת רזרבות מט"ח של הבנק המרכזי במטבע מקומי והעברת הסכומים לממשלה. עירויים חיצוניים שליליים עשויים להתקבל במספר דרכים, ישירות ועקיפות, לרבות הנפקת אג"ח ממשלתי, העלאת הריבית במשק (על ידי העלאת הריבית שהבנק המרכזי מעניק לבנקים המסחריים) או עודף תקציבי של הממשלה המתועל לחסכון.
עקומת ההיצע
בעקומה זו נהוג לסמן את כמות הכסף על ציר ה-x ואת שער הריבית על ציר ה-y. גידול בהיצע הכסף מתבטא בתזוזת העקומה ימינה או כלפי מטה. היצע הכסף הריאלי מדבר על היצע הכסף במושגים של מדד המחירים לצרכן.
- בחלק השמאלי ביותר של עקומת ההיצע, כמות הכסף המוצעת קשיחה לחלוטין והיא בעלת גודל מוחלט מינימלי, הזהה לבסיס הכסף במשק.
- מצידו הימני של החלק הראשון, העקומה אינה חייבת בהכרח לעלות מימין לשמאל, אלא יכולה להיות גמישה לחלוטין (כלומר, כל כמות הלוואה עבור אותו שער ריבית) או אף לרדת משמאל לימין, כיוון שלפחות חלק מהלווים יסכימו להלוות, עד גבול מסוים, סכומי כסף גדולים יותר דווקא ככל ששער הריבית נמוכה יותר. סיבה אפשרית לירידת העקומה משמאל לימין בחלק זה היא עקרון היתרון לגודל, אשר בגינו ככל שמלווים לעסק או כל גורם אחר סכום גדול יותר, קטן הסיכון השולי של ההון.
- צידו הימני של החלק השני הוא העיקרי ובה עקומה עולה משמאל לימין. לעקומה יש בשלב זה אופי של חצי קער ימני, וככל ששער הריבית עולה, כן יגדל בקצב אטי יותר כמות הכסף המוצעת. הסיבה לכך היא שמצד אחד, ככל שגדל הסכום שמלווים, גדל הסיכון השולי של ההון (יתרון לגודל). גורם אפשרי נוסף לעלייה זו הוא כי ככל שמלווים יותר כסף, ניתן יהיה להשתמש בהווה בפחות סכומי כסף.
- בחלקו הימני ביותר של עקומת ההיצע, היצע ההלוואות נעשה קשיח לחלוטין. כלומר, הוא לא יכול לעבור כמות כסף מסוימת אף אם שער הריבית יעלה. הסיבה לכך היא שאף גורם אינו יכול להלוות כמות כספים אינסופית, כשם שבשוק העבודה אין אדם היכול לעבוד אינסוף שעות. ככל שיחס הרזרבה המינימלי הנדרש מהבנקים נמוך יותר וככל שבמשק נוהגים להחזיק אחוז גבוה יותר מכמות אמצעי התשלום הנזילים בחשבונות העובר ושב, כך חלק זה יתרחש הנקודה ימנית יותר בעקומה, וכך יגדל היצע הכספים במשק. גם קביעת שערי ריבית על ידי הבנק המרכזי יכולה לגרום לכך ששום סכום כסף לא יהיה מוצע עבור ריבית מעל או מתחת לשיעור מסוים.
הביקוש לכסף
הביקוש לכסף הוא פונקציה המגדירה מהי סך כמות הכסף אשר הציבור מוכן להחזיק עבור כל רמת שער ריבית נתונה.
גורמים המשפיעים על הביקוש לכסף
- גורמים ספקולטיביים. הכוונה היא לספקולציות לגבי מחיריהם הנומינליים בעתיד של מוצרים או נכסים ריאליים, או אף פיננסיים. אם, למשל, סבור אדם כי מחירה הנומינלי של אגרת חוב יהיה בעתיד נמוך ממחירה כיום ויגרום לשיעור תשואה רצוי עבורו, הוא יעדיף לחכות עם סכום כסף מסוים במצב נזיל עד התממשותו של מצב זה. הוא הדין גם לגבי ספקולציות דומות על מחירי נכסים אחרים (כגון מניות ומבנים) או סחורות.
- מנגד, ציפייה לעליית מחירים עתידית בנכס כלשהו יכולה להביא לרצון "להיפטר מכסף" בהווה תמורת רכישת הנכס. על תופעות אלו, בהתאמה, ראו בערכים דפלציה ואינפלציה.
- גם ציפייה עתידית לעלייה או ירידה בהכנסה יכולה לגרום בהתאם לשינוי בכמות הכסף המבוקשת כלפי מעלה או מטה, בהתאמה.
- קיומו של נכס חלופי המקנה תשואה רצויה לבעלים. כאשר קיים נכס אשר תוחלת התשואה עליו היא לפחות כמו זו שגורם מסוים במשק היה מעוניין לקבל עליה, ייתכן ואותו גורם ירצה להמיר כסף באותו נכס חלופי. מנגד, היעדר קיומו של נכס כזה עשוי לגרום להמשך העדפת כסף על כל נכס אחר.
- באופן כללי, ככל שהכנסתו של אדם גבוהה יותר, כך ירצה להחזיק כמות כסף גדולה יותר עבור כל שער ריבית נתון. לכן, גם ככל שהתוצר הלאומי גבוה יותר, סביר שהביקוש לכסף יגדל גם כן.
- מניע העסקאות. ככל שגורם כלשהו במשק מעוניין יותר להשקיע בנכסים או בעסק, וכן להוציא יותר על הוצאות שוטפות, כך יהיה מעוניין להחזיק בידיו סכומי כסף גדולים יותר.
- מניע הביטחון. הצורך להיות מוכן עם סכומי כסף גדולים מהרגיל למקרה של הוצאות כבדות במיוחד (כגון ניתוחים, שיפוצים מקיפים בתוך בדירה וכדומה), או בלתי צפויות (כגון הזדקקות פתאומית לתיקון רכב).
עקומת הביקוש
כאמור, ייתכנו מניעים שונים להחזקת כסף. צירופם של מניעים אלו אצל גורמים שונים במשק יקבע מהי כמות הכסף בה ירצו להחזיק במשק ככלל, כפונקציה של הריבית. בדומה לעקומת ההיצע, את כמות הכסף נהוג לסמן על ציר ה-x ואת שער הריבית על ציר ה-y.
גידול בביקוש מתבטא בתזוזת העקומה ימינה ו/או כלפי מעלה. הביקושהריאלי לכסף מדבר על הביקוש לכסף במושגים של מדד המחירים לצרכן.
ניתן להבחין בין ארבעה חלקים עיקריים של עקומת הביקוש לכסף:
- החלק המכונה בשם התחום הקלאסי. תחום זה, בצידה השמאלי ביותר של העקומה, הביקוש לכסף נוטה להיות קשיח לחלוטין. כלומר, כמות הכסף המבוקשת תישאר קבועה אף במקרה של עלייה חדה בשער הריבית. הסיבה לכך היא הצורך של כל גורם במשק להחזיק במינימום מסוים של סכום כסף לצרכים בסיסיים, יהא אשר יהא שער הריבית.
- החלק הסמוך לתחום הקלאסי, מצידו הימני. בחלק זה של העקומה, ייתכן והעקומה תתחיל לרדת משמאל לימין, מסיבות שיפורטו לגבי החלק הבא של העקומה, אך גם ייתכן שהעקומה תהיה אופקית ("גמישה לחלוטין", כלומר כל כמות כסף מבוקשת עבור אותו שער ריבית) ואפשר שתעלה במידת מה משמאל לימין. הסיבה לאפשרויות השונות בחלק זה של העקומה היא בכך שלפחות חלק מהלווים בכוח ובפועל יהיו מוכנים, בשל עקרון היתרון לגודל הגורם לתפוקה שולית גוברת של ההון וסיכון שולי פוחת, לשלם שיעור ריבית גבוהה יותר דווקא ככל שגדלות ההלוואות עד לגבול מסוים.
- החלק העיקרי. חלק זה של העקומה יורד משמאל לימין ויש לו אופי של חצי קער שמאלי. בחלק זה, ככל ששער הריבית יורד, גדלה כמות הכסף המבוקשת באופן חד יותר עבור ירידת ריבית בשעור מסוים. הסיבות לאופי זה של העקומה:
- עבור לווים בכוח ובפועל, תוחלת התפוקה השולית של ההון תלך ותרד ולכן, יסכימו לקבל כל הלוואה נוספת בשער ריבית הולך יורד. בנוסף לכך, כדי לא להגדיל החזרי הלוואות בעתיד, רק ירידה בשער הריבית תאפשר לקיחת יותר הלוואות.
- עבור מלווים בכוח ובפועל, ככל ששער הריבית ירד, הללו יסכימו להלוות פחות, ולהחזיק יותר סכומי כסף, בשל הסיכון השולי הגדל של ההון. בנוסף לכך, על שימוש הולך ופוחת בכספים בהווה ידרשו פיצוי בשיעור הולך וגדל.
- בשלב הרביעי, אשר כונה על ידי הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס בשם מלכודת הנזילות, הביקוש לכסף נוטה להיות "גמיש לחלוטין". כלומר, מוכנים לבקש כל כמות כסף עבור אותו שער ריבית. שלב זה חל עם ההתקרבות לשער ריבית של 0%.
שוק הכספים
בדומה לשוק העבודה ושוק הסחורות והשירותים, (הקרוי גם "השוק הריאלי"), גם שוק הכספים הוא מקום דמיוני או ממשי בו נפגשים מוכרים פוטנציאליים מול קונים פוטנציאליים. במקרה הנדון, ה"מוצר" הוא כאמור כסף ואילו ה"מחיר" הוא שער הריבית הייצוגי.
בשוק זה יקבעו כמות הכסף במשק ושער הריבית באותה נקודת שיווי משקל, בה כמות הכסף המוצעת עבור שער ריבית מסוים תהיה זהה לכמות הכסף המבוקשת עבור אותו שער ריבית.
ניתן לדבר על שוק כספים במונחים נומינליים או במונחים ריאליים.
שוק הכספים והשוק הריאלי
מקובל בכלכלה להניח קשר הפוך בין שער הריבית במשק לבין רמת הפעילות הכלכלית המבוטאת בתוצר הלאומי הגולמי (תל"ג). ככל ששוק הכספים מפותח יותר, ובעיקר גדול יותר יחסית לשוק הריאלי (שוק הסחורות והשירותים), כך גדלה יכולתו של שוק הכספים להשפיע על השוק הריאלי.
לעקומה של הקשר בין שער הריבית במשק לבין התוצר הלאומי ישנו אופי של חצי קער שמאלי וככל שהתוצר הלאומי גדול יותר, כך העקומה נעשית אופקית יותר והורדה של שער הריבית בשיעור מסוים יגדיל את התוצר בקצב גבוה יותר. בקצה השמאלי של העקומה קיים מינימום מסוים של תוצר ללא קשר לשער הריבית, היות שכל אדם חייב במינימום מסוים של צריכה. מנגד, עם התקרבות שער הריבית ל-0%, כבר אין יותר אפשרות להורדת הריבית לערכים שליליים, בעוד התוצר יכול להמשיך ולגדול ללא קשר לשער הריבית.
על פי קיינס ייתכן ובעת שפל כלכלי שער הריבית יהיה בעל השפעה מבוטלת על התוצר במשק. בימינו, רוב הכלכלנים אינם מקבלים דעה זו.
מהירות המחזור של הכסף
- ערך מורחב – תורת הכמות של הכסף
אחד המושגים הקשורים ליחס בין שני השווקים נקרא 'מהירות המחזור של הכסף' (מסומנת בדרך כלל באות הלועזית V, מהמילה Velocity). זהו מספר הפעמים הממוצע שיחידה אחת של מטבע עברה מיד ליד במשך תקופה מסוימת בעבור ביצוע עסקאות תמורת תשלום. זהו משתנה ריאלי אשר אינו תלוי ברמת המחירים הכללית במשק. ניתן למצוא את מהירות המחזור של הכסף לתקופה מסוימת לפי הפרמטרים הבאים:
- V = מהירות המחזור של הכסף לאותה תקופה.
- M1 = כמות הכסף הנומינלית הממוצעת לאותה תקופה.
- N = התוצר הלאומי הנומינלי לאותה תקופה. סך כמות הכסף ששולמה עבור סך העסקאות במשק בסכומים נומינליים.
הנוסחה למציאת מהירות המחזור היא:
- V * M1) = N)
מהירות המחזור של הכסף נחשבת כמדד לרמת פעילות כלכלית ושינוי בביקוש לכסף גורם אף הוא לשינוי במהירות המחזור באותו כיוון.
ראו גם
קישורים חיצוניים
