סדנה פתוחה
 | |
| פרטים | |
|---|---|
| מקום תצוגה | מוזיאון ישראל, ירושלים |
| תאריך פתיחה | 11 בנובמבר 1975 |
| תאריך סגירה | 12 בדצמבר 1975 |
| שנה | 1975 |
| אוצר | יונה פישר, סרג' שפיצר |
| קטלוג | ללא קטלוג |
"סדנה פתוחה" הוא שמה של תערוכה שהוצגה בסתיו 1975 במוזיאון ישראל בירושלים. התערוכה נחשבת לאחד משיאי האמנות המושגית בישראל.[1] בתערוכה, שאצרו יונה פישר וסרג' שפיצר, הוצגו, לצד יצירות אמנות במדיה מסורתית, גם עבודות מיצג ומיצב, שבחנו את מקומה של האמנות בהקשרים תרבותיים ופוליטיים.
על משתתפי התערוכה נמנו האמנים מיכה אולמן, עדינה בר-און, אביטל גבע, תמר גטר, גדעון גכטמן, משה גרשוני, דוד גינתון, דב הלר, יחזקאל ירדני, פנחס כהן גן, רפי לביא, מוטי מזרחי, מיכל נאמן, צבי צימרמן, אוסוולדו רומברג, גבי קלזמר ושרון קרן ("גבי ושרון"), אסתר שוורצמן (הלברכט).
היסטוריה
שנת 1975, כעשור לאחר הקמתו של מוזיאון ישראל, מהווה ציון דרך בתולדותיו של המוסד. ראשית, בתקופה זו השתחרר המוזיאון מאיום הסגירה שעמו התמודד בשנת 1974 ([1]), בעקבות התמעטות התרומות בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. שנית, בשנה זו נשלמה בנייתו של "ביתן בילי רוז" במוזיאון ישראל. הביתן, ששכן בגן הפסלים שתרם בילי רוז, נועד להציג אמנות אוונגרדית ו"ניסיונית" במוזיאון. ([2]) לבסוף, באוגוסט פרשה האוצרת הראשית ומקימת אוסף הגרפיקה - אלישבע כהן. ([3])
ההצעה לקיום תערוכת "סדנה פתוחה" הייתה יוזמה של האמן סרג' שפיצר, תלמיד במחלקה לעיצוב בבצלאל, שיחד עם קבוצה של אמנים אל המוזיאון ואל יונה פישר, אז אוצר לאמנות בת-זמננו, והציעה לקיים שורה של פעולות אמנותיות בין כתלי מוזיאון ישראל. ב-5 במאי 1975 אישרה ועדת התערוכות של המוזיאון את התערוכה. מרטין וויל הסביר לשאר חברי הוועדה כי "כל העת יהיה במקום אחד האמנים - כשהמטרה היא ליצור מפגש בין האמנים האלה לקהל, להסביר תהליך עשית אמנות מודרנית, להראות תהליך זה וכו'".[2] הנחת הוועדה הייתה שבתקופה זה זרם המבקרים במוזיאון הוא דליל ותערוכה כזו עשויה למשוך קהל שאיננו מגיע לתערוכות הרגילות של המוזיאון.
פישר פנה אל חברות מסחריות שונות כדי להשיג ציוד לתערוכה כגון ציוד להקרנת סרטים, שלא היו ברשות המוזיאון. בנוסף, נדרש פישר לכתוב מכתב אל רשויות צה"ל במטרה לדחות את גיוסו לצה"ל כחייל סדיר של שפיצר, שנועד לסוף אוקטובר.[3]
האמנים שלחו לפישר הצעות לתצוגה וב-7 בנובמבר הוזמנו לחלל הביתן כדי לחלק ביניהם את שטחו. התערוכה נפתחה בתאריך 11 בנובמבר ונמשכה עד ה-12 בדצמבר 1975. היא נפתחה ללא שנשלחו הזמנות רשמית וללא אירוע פתיחה. ההודעה לעיתונות שפרסם המוזיאון הציגה אותה ככזו שבה "אמנים עובדים לעיני הקהל" והמשלבת אמנים מוכרים באופן יחסי כגרשוני, אולמן ולביא עם אמנים צעירים בוגרי "בצלאל" ו"המדרשה".[4]
היצירות בתערוכה
בשונה מתערוכות אחרות, חלל התצוגה של "סדנה פתוחה" השתנה במשך תקופת התצוגה. חלק מן העבודות שהוצגו בה השתנו במהלך התצוגה, בעוד אחרות התחלפה. כמה מן האמנים הציגו יצירות אמנות מסורתיות, אולם, חלק גדול מהם יצר עבודות המערבות מדיה אוונגרדית שונות (כגון מיצב או מיצג). האמנים התייחסו אליהן לא כאובייקט אלה כ-"פעולה" אמנותית.
מיכה אולמן לדוגמה, הציג בתערוכה עבודה בשם "הכנות ליציקה". במסגרת הפעולה בנה אולמן בכל שבוע אובייקט אחר - תבנית ליציקת ספסל, תבנית רצפה או תבנית ליציקת שני עמודים - בעזרת חומרי בניין שנגנבו מאתרי בנייה שונים בשטחים שכבשה ישראל בגדה המערבית.[5] על פי יגאל צלמונה העבודה הציבה את השאלה הפוליטית של הבעלות על האדמה לצד היותה שלב מוקדם בשימוש של אולמן בריהוט ובחללים "נגטביים" (תשליל) ביצירתו הבשלה.[6]
עבודות נוספות שהשתנו בזמן התצוגה היו עבודותיהם של אסתר שוורצמן, שבנתה מבנה מעוגל עשוי אדמה שהוצב בפינת האולם. ועבודתם של "גבי ושרון". השניים יצרו את "טראסה" קיר טרסה עשוי אבן בשיטות מסורתיות שנבנה על ידי פועלים ערבים במהלך ימי התצוגה. העבודה שיבשה את היחס שבין 'פנים' ל'חוץ' ובין 'חלל מוזיאלי' ל'חלל פעולה', תוך שהיא מדגישה את הערכים החברתיים והפוליטיים של ה-"נוף".[7] בשנת 1998 שוחזרה העבודה כחלק מן התערוכה "העיניים של המדינה" במוזיאון תל אביב לאמנות. כחלק מן השחזור הוקם קיר "בלוקים" מחופה באבן נסורה שהוזמן מקבלן. לצד הקיר הופיעה כתובת של האמנים המתארת את שיחזור העבודה. "לא יכולנו לשחזר עבורכם את הטראסה וגם לא את הרגש", כתבו האמנים והוסיפו - "לכו קיבינימאט. אתכם הסליחה".[8]
כמה עבודות ביקשו לבחון את מעמדו של האובייקט האמנותי בין כתלי המוזיאון. יחזקאל ירדני ערך ב-11 בנובמבר, יום הפתיחה של התערוכה, יום הולדת לבנו. אל חלל התערוכה הוזמנו בני כיתת הגן של הבן, כיתת גן משכונת מצוקה וכן סגל בית החולים "ביקור חולים", שם עבדה רעיתו של ירדני. לרגל האירוע האולם מולא בכ-300 בלונים צבעוניים. עבור רבים מן המשתתפים היה זה הביקור הראשון שלהם במוזיאון.[9]
דב הלר לדוגמה, הציב בתערוכה דוכן ובו מכר תפוחי אדמה לקהל הרחב. "רציתי שאנשים ייצאו מהמוזיאון לא רק עם 'רוח' אלא גם חומר. ביקשתי למנוע פערי תיווך", הסביר הלר בדיעבד. "מכרתי לפועלי המוזיאון את תפוחי האדמה במחיר המגדל. ראיתי בזה אקט סוציאליסטי".[10] תפוחי האדמה נמסרו לקהל בשקית עליה הודפס הכיתוב "מוזיאון ישראל ירושלים, סדנה פתוחה 1975". תפוחי האדמה נמכרו בשקיות מיוחדות עליהן הודפס הכיתוב "מוזיאון ישראל 1975, סדנה פתוחה".
מספר עבודות עסקו בסוגיות של איקונוגרפיה וביקורת חברתית באמצעים מסורתיים. תמר גטר יצרה ציור קיר שכונה "חצר תל-חי (ערוכה בשני מגדלים)". הציור נוצר בעזרת גירי פחם על גבי שני קירות בפינת הביתן. ציור זה מבוסס על מוטיב "חצר תל חי" שבו הרבתה להשתמש בשנים אלו. אל מול טור של ייצוגים איזומטריים אנכי של המבנה, יצרה גטר תיאורים מאוזנים נוספים בקנה מידה גדול יותר של המבנה, המתוארים על צידם. בשנת 1988 שוחזר הציור בתערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות.[11]
דוד גינתון, שתכנן ליצור פורטרט באמצעות ציירי קלסתרון, הציג לבסוף שלוש עבודות בטכניקה מסורתית בשמות "מה תלוי במיתלה" (1975), "תכולת הזהב" (1975), ו-"נשיקת יהודה" (1975). היצירות שילבו דפי עיתון ודיקט בנוסח "דלות החומר". פנחס כהן גן הציג את "דגל ארצות הברית" (1975) - דגל בד גדול ממדים (446x274 ס"מ) שנתפר על פי הזמנת האמן בצורה חד כיוונית ונראה כתמונת ראי של דגל ארצות הברית המקורי. גדעון עפרת ראה בעבודה כביוטוי להתמודדות עם אימפריאליזם תרבותי.[12]
לעומת אמנים אלו הציגו אחרים פעולות אמנותיות שעירבו היבטים של מיצב ומיצג. עבודתה של מיכל נאמן, לדוגמה, התייחסה אל ספרו של פיודור דוסטויבסקי "האדיוט" (1869). נאמן תלתה קטע מן הספר המתייחס לאירוע של שבירת כד. בצמוד לטקסט הוצב כן ועליו כד אותו הוזמן הצופה לשבור.[13]
,_Israel_Museum_Jerusalem.jpg)
גדעון גכטמן יצר את העבודה "עבודה עברית" (1975). במסגרתה עבד גכטמן כפועל בניין בבנייה שנערכה באותה עת במוזיאון ובלילות ישן גכטמן בביתן. העדויות לעבודתו של גכטמן בחלל התערוכה היו חפציו בביתן - מזרן ואמצעי בישול מאולתרים, תצלומים של מגורי פועלים ערבים באתרי בנייה שונים וכן תליית מודעות ועליהן הכיתוב "עבודה עברית" המעוצבות כמודעת אבל. שיחזור העבודה נמצאת כיום אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות והוצג ב"ארט פוקוס" (1999) ובתערוכתו הרטרוספקטיבית של גכטמן בשנת 2010 במוזיאון ישראל.[14]
עדינה בר-און הציגה במשך התערוכה ארבעה מיצגים בפני קהל. באחד, צעדה לאורך קיר הטרסה שיצרו גבי ושרון כשבכול אחת מידיה מרובע של בריסטול בצבע תכלת. לאחר מכן התיישבה על כיסא שהוכן מראש כשפניה אל קיר הביתן. במיצג שני, נכנסה בא-און לחלל התערוכה כשעל גבה ריבוע של נייר בצבע זהב. היא ביצעה כמה פעולות על גבי שני שטיחים שהוכנו מראש בחלל.[15] למרות שלבר-און כתבה טקסטים אישיים כהכנה למופעים, הרי שהמיצגים היו לא מילוליים באופיים ועסקו ביחס שבין פעולת האמן לקהל הצופים ולחלל.
משה גרשוני הציג בתערוכה גרסה מוקדמת של המיצב "יד ענוגה" (1978), במסגרתו הושמע שירו של זלמן שניאור "יד ענוגה" בקולו של גרשוני מרמקול על גגו של המוזיאון כמעין "מואזין".[16]
אוסוולדו רומברג ורפי לביא הציגו, סרטי וידאו[17]
מוטי מזרחי יצר, כנראה, מיצג ששילב גם צילומים ומקרן שקופיות.
פרשנות וביקורת
במשך השנים תפשה התערוכה "סדנה פתוחה" מעמד של אירוע חשוב בתולדות האמנות הישראלית. בעיתונות בת התקופה, לעומת זאת, לא זכתה התערוכה כמעט להתייחסות. יוצא מן הכלל היה מאמר אוהד של יגאל צלמונה בעיתון "מעריב", ששיבח את השילוב בין אמנים ותיקים לחדשים.[18] יונה פישר טען בראיון מאוחר כי התערוכה הצליחה, לראשונה, לשלב בין קבוצת האמנים ה"ירושלמים", שזוהו עם "בצלאל" ועם אמנות מושגית כגון מיכה אולמן, משה גרשוני, אוסוולדו רומברג ואחרים, עם קבוצה של אמנים "תל אביבים", שבראשם רפי לביא.[19]
מבחינה היסטורית התערוכה היוותה חלק ממגמה רווחת של בחינת מעמדו של האובייקט האמנותי, על ידי שימוש במדיה אוונגרדית, שרווחה בישראל בין השנים 1969-1979.[20]
במשך השנים הודגש בביקורת הפן הפוליטי שעלה מעבודות שונות. יגאל צלמונה, לדוגמה, תיאר את התערוכה בספרו "100 שנות אמנות ישראלית" (2010), ובייחוד את יצירותיהם של גכטמן, אולמן וגבי ושרון כביטוי אמנותי המצביע על "נקודת העיוורון של המבט הישראלי על הפלסטינים", שעבודות אלו משמשות לה כ-"עקבות מרוקנות מנוכחות".[21] בשנת 1998 הוצגו חלקים מן התערוכה בתערוכה "העיניים של המדינה" ובקטלוג הנלווה אליה, שאצרה אלן גינתון במוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה עסקה בהיבטים הפוליטיים של האמנות הישראלית במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20.
הערות שוליים
- ^ ראו: אלן גינתון, "העיניים של המדינה", אמנות חזותית במדינה ללא גבולות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1998, עמ' 53.
- ^ פרוטוקול, 6.5.75, תיק "סדנה פתוחה", ארכיון מוזיאון ישראל, ירושלים
- ^ ראו: מכתב ליחידת השתלמויות 19, 19 באוגוסט 1975, תיק "סדנה פתוחה", ארכיון מוזיאון ישראל, ירושלים
- ^ הודעה לעיתונות, 17 בנובמבר 1975, תיק סדנה פתוחה, ארכיון מוזיאון ישראל, ירושלים
- ^ ראו: אלן גינתון, "העיניים של המדינה", אמנות חזותית במדינה ללא גבולות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1998, עמ' 154.
- ^ ראו: יגאל צלמונה, שעון-חול, עבודתו של מיכה אולמן, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2011, עמ' 376-375.
- ^ ראו: גדעון עפרת, החלל הציבורי של אמנות שנות ה-70, באתר "המחסן של גדעון עפרת", 31 בדצמבר 2012
- ^ ראו: יוסי נחמיאס, "היבטים באמנות הישראלית של שנות ה-70", סטודיו, גיליון מ"ס 93, 1998, עמ' 67.
- ^ ראו: יחזקאל ירדני - ציורים 1980-1963, פרוזה, תיק יחזקאל ירדני, מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים.
- ^ מצוטט בתוך: אלי ערמון אזולאי, לאן נעלמה האמנות החברתית בישראל?, באתר הארץ, 1 במאי 2011
- ^ ראו: נעמי אביב, תמר גטר, GO2, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2010, עמ' 9.
- ^ ראו: גדעון עפרת, "'בצלאל החדשני': ראשית האוונגרד 1076-1970", ווושינגטון חוצה את הירדן, הוצאת הספרייה הציונית, 2008, עמ' 497.
- ^ ראו: מכתב ליונה פישר, 29.7.1975, תיק "סדנה פתוחה", ארכיון מוזיאון ישראל, ירושלים.
- ^ ראו: איה מירון, גדעון גכטמן 2008-1942, מוזיאון ישראל, ירושלים, עמ' 93-92.
- ^ ראו: עידית פורת, עדינה בר-און, אמנית מופע, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2001, עמ' 144
- ^ ראו: גדעון עפרת, "'בצלאל החדשני': ראשית האוונגרד 1076-1970", ווושינגטון חוצה את הירדן, הוצאת הספרייה הציונית, 2008, עמ' 498.
- ^ ראו: מיכה אולמן, גלויה ליונה פישר, 6 באוקטובר 1975, תיק "סדנה פתוחה", ארכיון מוזיאון ישראל, ירושלים; וגם: רפי לביא, גלויה ליונה פישר, 3 בנובמבר 1975, תיק "סדנה פתוחה", ארכיון מוזיאון ישראל, ירושלים
- ^ ראו: יגאל צלמונה, "סדנה פתוחה 1", מעריב, 21 בנובמבר 1975
- ^ ראו: חיים מאור, "יונה פישר, אינפורמציה + מושגים", סטודיו, גיליון מס' 40, ינואר 1993, עמ' 18.
- ^ ראו: גדעון עפרת, החלל הציבורי של אמנות שנות ה-70, באתר "המחסן של גדעון עפרת", 31 בדצמבר 2012
- ^ ראו: יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 316.