סרט צילום
סרט צילום, אמצעי לאחסון מידע בצורה של תמונות המצולמות במצלמה על גבי רצועה ארוכה של פלסטיק שמצופה בחומרים הרגישים לאור. הציפוי הוא אמולסיה של ג'לטין כחומר מדביק ומקשר, עם הלידי כסף רגישים לאור. כאשר האמולסיה נחשפת לכמות מספקת של אור, הלידי הכסף יוצרים תמונה סמויה (שאינה נראית לעין) ובעזרת תהליכים כימים ניתן להפוך את התמונה לגלויה ולקבע אותה.
סוגי סרטים
- סרטי נֵגָטִיב (תַּשְׁלִיל) צבעוני יוצרים תמונה נגטיבית אשר הצבעים בה הפוכים למציאות. הסרטים מורכבים משלוש שכבות הרגישות לצבעים שונים. בדרך כלל השכבה העליונה רגישה לכחול, אחריה שכבה הרגישה לירוק ולבסוף שכבה הרגישה לאדום. בסיס סרט הצילום צבוע בדרך כלל בצבע כתום אשר משפר את דיוק הצבעים המתקבלים. את התמונה המתקבלת על גבי סרט הצילום ניתן להגדיל בצורה אנלוגית בחדר חושך על גבי ניירות צילום נגטיביים וכך לקבל תמונה פוזיטיבית. בזמן חשיפת הנייר יש צורך להחסיר את הגוון הכתום של בסיס האמולסיה כדי לקבל צבעים התואמים את המציאות. תהליך הפיתוח הנפוץ לסרטי נגטיב הוא C-41.
- סרטי שקופיות מפותחים בתהליך שונה מסרטי הנגטיב, בדרך כלל בתהליך E-6, ויוצרים תמונה פוזיטיבית עם צבעים התואמים למציאות. את התמונה המתקבלת ניתן להקרין בעזרת מקרן שקופיות. לשקופיות הייתה חשיבות בתחילת עידן הדפוס הצבעוני בכך שהצלם היה יכול לספק לבית הדפוס שקף פוזיטיבי צבעוני של התמונה ללא החשש מאי-דיוק-בצבע הקיים בשימוש בסרטי נגטיב (הדורשים תהליך ביניים ידני לקבלת תמונה פוזיטיבית). כיום, שימוש בקבצים דיגיטליים עם מרחבי ניהול צבע החליפו את השימוש בשקופיות בדפוס.
- סרטי שחור לבן רגישים לכל ספקטרום האור אך מייצרים דימוי נגטיבי בגווני שחור בלבד (ה"לבן" הוא הבסיס השקוף של הסרט). תהליך הפיתוח מתחלק לשלושה שלבים - שלב הפיתוח שבו התמונה הסמויה הופכת לגלויה על המרה של הלידי הכסף לכסף מתכתי. בשלב השני מתבצע קיבוע של הדימוי והסרה של כל הלידי הכסף שלא התפתחו. בשלב השלישי מתבצע ניקיון הסרט על ידי שטיפה של הכימיקלים אשר הצטברו על גבי סרט הצילום כדי לשמור על אורך חיים ארוך לסרט הצילום. אין תהליך סטנדרטי לפיתוח סרטי שחור לבן וניתן לשלוט במנעד הגוונים המתקבל על ידי שימוש בכימיקלים שונים בשלב הפיתוח. קיימים סרטי שחור לבן אשר רגישים לחלקים מעבר לספקטרום הנראה (תת אדום, על סגול, רנטגן,...)
חשיפה לאור
החומרים המשמשים להכנת סרטי צילום הם לרוב מלחי כסף; רובם נעשים כהים בעקבות חשיפתם לאור. הם מתפרקים לגרגרים זערערים של כסף מתכתי כהה, אפילו מבלי שעברו תהליך פיתוח. ניתן לראות זאת כאשר מוציאים – באפלה – דף של נייר צילום ומניחים על צדו הרגיש לאור עצם אטום, כגון צרור מפתחות. הנחת דף הנייר עם המפתחות באור השמש תגרום לכך שלאט-לאט ישנו המלחים הרגישים לאור את צבעם לאפור או לארגמן (אך לא לשחור ממש). לאחר הרמת המפתחות תישאר צורתם בבירור על הנייר כנגטיב בלבן, אך הדימוי הלבן אינו קבוע והוא יתחיל להתכהות ברגע ששוב לא יהיה מוסתר מהאור. במקום לחשוף את הנייר חשיפה ממושכת ב"הדפסת מגע" זו, ניתן לחשוף את הנייר לזמן קצר ולאור חלש יותר, ואז לקבל דימוי על רקע שחור עז על ידי שימוש בחומר מפתח. התוצאה תהיה דימוי נגטיב ברור וקבוע.
מאפייני סרט הצילום
רגישות לאור
ג'לטין הספוג בשילוב של מלחים שונים וכסף חנקתי יוצר שכבת גבישים המגיבים ליחידות של אור - פוטונים - שמגיעות אליהם. ללא כל תוספת השכבה הזאת רגישה בעיקר לספקטרום בין העל סגול ועד הכחול הנראה. בעזרת צבענים מיוחדים ניתן להפוך אותה לרגישה לכל ספקטרום האור הנראה.
כשאור פוגע בגביש, נוצרת תגובה כימית ש"משנה" את הגביש בצורה שלאחר מכן, בפיתוח הסרט, נראה כצבע (או גוונים שונים של שחור-לבן).
ככל שיש יותר גבישים על סרט הצילום, צריך יותר אור שיפגע בגבישים. ככל שיש פחות גבישים - צריך פחות אור. סרטי צילום נמדדים לפי גודל שנקרא ASA או ISO. הגדלים הנפוצים ביותר בשימוש הם 100, 200 ו-400 ASA. ככל שהגודל יותר גדול, מספר הגבישים קטן יותר, ונדרשת כמות קטנה יותר של אור בשביל לצלם תמונות. כך, בסרט של 400 ASA יהיה שימוש בצילום כשיש עננים או תחת צל, ובסרט של 100 ASA - יהיה שימוש בצילום תחת אור יום.
צבע
בסרטי צילום צבעוניים ובשקופיות, בכל שכבת צבע בנוסף לשכבת הלידי הכסף נמצאים גם מצמדי צבע. בתהליך הפיתוח, כאשר הלידי הכסף הופכים לכסף מתכתי, בתהליך כימי נוסף מצמדי הצבע יוצרים ענן צבע בסמוך לכסף. בהמשך תהליך הפיתוח (בדרך כלל בשלב ההלבנה) הכסף הופך בחזרה להליד כסף שקוף ואחר כך נשטף מסרט הצילום בתהליך הקיבוע (עם הלידי הכסף שלא התפתחו).
גורמים המשפיעים על בהירות התמונה
גורמים נוספים שמשפיעים על כמות האור שמגיעה לסרט הצילום הם מהירות החשיפה וגודל הצמצם. בגבישים של סרט הצילום יפגעו יותר מנות של אור אם הוא יחשף לאור זמן רב יותר (מהירות חשיפה נמוכה יותר), או שהפתח דרכו מגיע האור יהיה גדול יותר (צמצם גדול יותר). כשמצלמים לוקחים בחשבון את כל הגורמים האלו, בימינו - לרוב באופן אוטומטי, משום שהמצלמה הדיגיטלית מחשבת את כל הנתונים בעצמה.
חשיפת סרט הצילום לאור, כתוצאה מפתיחת הצמצם, מחוללת תגובה כימית בחומרים שעל סרט הצילום, וכתוצאה מכך נשמר על-גבי הסרט נגטיב של התמונה שצולמה. בנגטיב מוצגים צבעים משלימים לצבעים המציאותיים: שחור מוצג בנגטיב כלבן, ולבן מוצג כשחור.
קבלת פוזיטיב מדימוי נגטיב
עיבוד הסרט במעבדה מציג את הנגטיב בצורה גלויה, ומאפשר את הדפסת הנגטיב בצורת פוזיטיב, שהוא התמונה המצולמת המוצגת לעינינו.
כדי להפוך את הנגטיב לפוזיטיב עלינו להדפיס אותו על דף נייר רגיש לאור. פעולה זו יוצרת "נגטיב של נגטיב" – דימוי פוזיטיבי.
פיתוח סרטי צילום בימינו נעשה אוטומטית במכונה, כשלמפעיל יש יכולת להתערב ולהשפיע על הצבעים, ושחור לבן עדיין לעיתים מפותח ידנית.
היסטוריה
סרט הצילום הגמיש הראשון יוצר בשנת 1885 על ידי חברת איסטמן קודאק. בסרט זה החומר הרגיש לאור היה מונח על-גבי נייר. סרט פלסטי יוצר לראשונה בשנת 1889. קודם לכן היו בשימוש פלטות זכוכית מכוסות בחומר רגיש לאור, והשימוש בהן היה מגושם.
בתחילת המאה ה-21, עם התקדמות הצילום הדיגיטלי, הלך ופחת השימוש בסרט הצילום.
גדלים נפוצים לסרטי צילום
סרטי סטילס
- 35 מ"מ: הגודל הנפוץ במצלמות הביתיות והמקצועיות. רוחב הסרט הוא 35 מ"מ אך התמונה המתקבלת היא ברוחב 24 מ"מ בגלל הפרופורציות.
- APS: פילם ברוחב 24 מ"מ (עם דימוי ברוחב 16.7 מ"מ). הפורמט יוצר החל משנת 1996 וכיום כבר אינו מיוצר. חשיבותו היא בכך שמצלמות הרפלקס הדיגיטליות אימצו את הפורמט לגודל החיישן בהן.
- 110, 126: סרטי צילום אשר יוצרו במחסניות בעוביים 13 מ"מ ו-28 מ"מ בהתאמה וחלקו עיצוב דומה. הם יועדו למצלמות חובבים.
- 120 (פורמט בינוני): סרט צילום גלילי אשר יוצר בהתחלה על ידי קודק עבור מצלמות בראוני 2 בשנת 1901. הוא יועד לשוק החובבים ובמרוצת השנים הפך לפורמט הנפוץ ביותר עד שהוחלף על ידי סרטי 35 מ"מ. כיום הסרט משמש בעיקר צלמים מקצועיים ונישות של צלמים חובבים. עובי הסרט הוא 60 מ"מ ועובי הדימוי הוא 56 מ"מ.
- 127: סרט צילום גלילי הדומה לפורמט 120 אך עובי הסרט היה רק 40 מ"מ והוא היה בשימוש במצלמות חובבים בלבד.
- פלטות (פורמט גדול): בניגוד לסרטי הצילום אשר מיוצרים בגלילים, הפלטות יוצרו כיריעות בודדות. הפלטות מיוצרות במגוון גדלים החל מ-4X5 אינץ' ועד 20X24 אינץ'.
סרטי קולנוע
בצילום סרטי קולנוע משמשים סרטי צילום בכמה מידות רוחב סטנדרטיות:
- 8 מ"מ: משמש בעיקר לסרטי חובבים, ומתאים להקרנת הסרט בחדר ביתי.
- 16 מ"מ: משמש לצילום סרטים תיעודיים או לסרטים דלי תקציב, בעבר רוב צילומי החוץ לטלוויזיה בוצעו בפורמט זה. גרסאות של סרטי קולנוע הודפסו על 16 מ"מ להקרנה במסגרת בתי ספר מועדונים ובסיסים צבאיים.
- 35 מ"מ: הרוחב המקובל לסרטי קולנוע המוקרנים בבתי קולנוע. רוחב זה מספק תמונה חדה גם בהקרנה על מסך גדול.
- 70 מ"מ: רוחב המשמש לסרטי המוקרנים על מסך ענק במיוחד, ובהם סצנות רבות משתתפים (כגון סצנות קרב) המצדיקות מסך כזה.
קישורים חיצוניים
- פרופסור ינקו גולדנברג, סוף עידן הקודאק כרום: על חדשנות קוטעת ועל הדרך הסלולה אל דפי ההיסטוריה, אתר האוניברסיטה העברית, 6 באוגוסט 2009