נשיא קונגרס הקונפדרציה
נשיא ארצות הברית בקונגרס המאוחד (באנגלית: President of the United States in Congress Assembled), הידוע באופן לא רשמי כ"נשיא הקונגרס הקונטיננטלי" ומאוחר יותר כ"נשיא קונגרס הקונפדרציה", שימש כראש ישיבות הקונגרס הקונטיננטלי. גוף זה היה כינוס של נציגים שהתקיים בפילדלפיה ושימש כממשלת המעבר הלאומית הראשונה של ארצות הברית במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית.[1]
תפקיד הנשיא היה בעיקר סמלי ובעל השפעה מוגבלת. הנשיא היה חבר בקונגרס שנבחר על ידי שאר הנציגים לתפקד כמתווך דיונים נייטרלי במהלך הישיבות. תפקיד זה לא היה קשור לתפקיד הנשיא המוכר כיום, נשיא ארצות הברית.
עם אישור "תקנון הקונפדרציה והאיחוד הנצחי" (Articles of Confederation and Perpetual Union) בחודש מרץ 1781, ששימש כחוקה הראשונה של ארצות הברית, הפך הקונגרס הקונטיננטלי ל"קונגרס הקונפדרציה". חברי הקונגרס השני, יחד עם נשיאו, המשיכו את פעילותם ללא הפרעה כחלק מהקונגרס הראשון של הקונפדרציה.[2]
בין ספטמבר 1774 לנובמבר 1788 שירתו 14 אנשים בתפקיד נשיא הקונגרס. הם הגיעו מתשע מתוך שלוש עשרה המדינות המקוריות: וירג'יניה (3 נשיאים), מסצ'וסטס (2 נשיאים), פנסילבניה (2 נשיאים), דרום קרוליינה (2 נשיאים), קונטיקט (נשיא אחד), דלאוור (נשיא אחד), מרילנד (נשיא אחד), ניו ג'רזי (נשיא אחד), ניו יורק (נשיא אחד).[3]
תפקיד
בעיצובו, תפקיד נשיא הקונגרס הקונטיננטלי היה מוגבל בסמכויותיו. הקונגרס הקונטיננטלי, שחשש מריכוז כוח פוליטי בידי יחיד, העניק לנשיא סמכויות מצומצמות עוד יותר מאלה של ראשי הבתים הנמוכים בממשלים הקולוניאליים. בשונה מחלק מראשי הבתים הקולוניאליים, נשיא הקונגרס לא יכול היה, לדוגמה, לקבוע את סדר היום החקיקתי או למנות חברי ועדות. הנשיא לא היה יכול להיפגש באופן פרטי עם מנהיגים זרים; פגישות אלו נערכו עם ועדות או עם הקונגרס כולו.[4]
תפקיד הנשיא היה בעיקר טקסי. לא היה שכר עבור מילוי תפקיד זה. תפקידו המרכזי של הנשיא היה לנהל את ישיבות הקונגרס, שכלל תיווך נייטרלי במהלך דיונים. כאשר הקונגרס היה מתכנס כ"ועדת כל הקונגרס" (Committee of the Whole) כדי לדון בנושאים חשובים, היה הנשיא מפנה את מקומו ליו"ר הוועדה. עם זאת, העובדה שתומאס מקיין, נשיא הקונגרס, שימש במקביל כנשיא בית המשפט העליון של פנסילבניה עוררה ביקורת על כך שצבר יותר מדי כוח. לפי ההיסטוריון ג'נינגס סנדרס, המבקרים לא הבינו את חוסר הסמכות של תפקיד הנשיא בקונגרס.[5]
הנשיא היה אחראי גם לטיפול בכמות גדולה של תכתובת רשמית, אך הוא לא היה יכול להשיב למכתבים מבלי שקיבל הוראה לכך מהקונגרס. הנשיאים חתמו, אך לא כתבו, את המסמכים הרשמיים של הקונגרס. מגבלות אלו היו מתסכלות לעיתים, שכן נציג שהיה נבחר לנשיא למעשה הפחית את השפעתו בקונגרס.[4]
ההיסטוריון ריצ'רד ב. מוריס טען שלמרות האופי הטקסי של התפקיד, חלק מהנשיאים הצליחו להשפיע:
"בהיעדר סמכויות מפורשות או קווים מנחים ברורים, הנשיאים של הקונגרס יכלו, עם מעט שיקול דעת, להשפיע על האירועים, לעצב את סדר היום של הקונגרס, ולדרבן את הקונגרס לפעול בכיוונים שנראו להם ראויים. הרבה תלוי היה באישים עצמם ובנכונותם לנצל את ההזדמנויות שהמשרד שלהם סיפק."[6]
עם אישור תקנון הקונפדרציה וסיום מלחמת העצמאות, ירדה חשיבותם של הקונגרס ושל נשיאותו. נציגים שנבחרו לקונגרס נטו לסרב לכהן, אנשי המפתח בכל מדינה העדיפו לשרת בממשל המדינתי, והקונגרס התקשה להשיג קוורום. הנשיא ג'ון הנסון רצה להתפטר לאחר שבוע בלבד בתפקיד, אך מאחר שלא היה קוורום לבחירת יורש, נותר בתפקידו. הנשיא תומאס מיפלין התקשה לשכנע את המדינות לשלוח מספיק נציגים לאשר את הסכם פריז מ-1783. במשך שישה שבועות ב-1784, הנשיא ריצ'רד הנרי לי לא הגיע לקונגרס, אלא הנחה את המזכיר צ'ארלס תומסון להעביר אליו כל מסמך הדורש את חתימתו.[7]
ג'ון הנקוק נבחר לכהונה שנייה בנובמבר 1785, אף על פי שלא היה בקונגרס באותה עת, והקונגרס היה מודע לכך שסביר להניח שלא יגיע. הוא מעולם לא תפס את מקומו, כשהוא מציין בעיות בריאות, אף שייתכן שהיה חסר עניין בתפקיד. שני נציגים, דייוויד רמזי ונתנאל גורהאם, מילאו את תפקידו עם התואר "יו"ר". כאשר הנקוק התפטר לבסוף ביוני 1786, נבחר גורהאם. לאחר שהתפטר בנובמבר 1786, עברו חודשים עד שהיו מספיק חברים בקונגרס לבחירת נשיא חדש. בפברואר 1787 נבחר הגנרל ארתור סנט קלייר. במהלך כהונתו של סנט קלייר העביר הקונגרס את "תקנות צפון-מערב" ובחר בו למושל הטריטוריה הצפון-מערבית.[4]
כאשר החלו תושבי המדינות לדון בחוקת ארצות הברית המוצעת בהמשך 1787, מצא עצמו קונגרס הקונפדרציה במעמד של ממשלת מעבר בלבד. לא היו מספיק נציגים לבחירת יורש לסנט קלייר עד 22 בינואר 1788, כאשר סיירוס גריפין נבחר כנשיא האחרון של הקונגרס. גריפין התפטר ב-15 בנובמבר 1788, לאחר שרק שני נציגים הגיעו למושב החדש של הקונגרס.[7]
נשיאי הקונגרס
| תמונה | שם | מדינה | תקופת כהונה | משך כהונה |
|---|---|---|---|---|
 |
פייטון רנדולף | וירג'יניה | 5 בספטמבר 1774
– 22 באוקטובר 1774 |
47 ימים |
 |
הנרי מידלטון | דרום קרוליינה | 22 באוקטובר 1774
– 26 באוקטובר 1774 |
4 ימים |
|
פייטון רנדולף | וירג'יניה | 10 במאי 1775
– 24 במאי 1775 |
14 ימים |
 |
ג'ון הנקוק | מסצ'וסטס | 24 במאי 1775
– 29 באוקטובר 1777 |
שנתיים, ו-158 ימים |
 |
הנרי לורנס | דרום קרוליינה | 1 בנובמבר 1777
– 9 בדצמבר 1778 |
שנה ו-38 ימים |
.jpg) |
ג'ון ג'יי | ניו יורק | 10 בדצמבר 1778
– 28 בספטמבר 1779 |
292 ימים |
 |
סמואל הנטינגטון | קונטיקט | 28 בספטמבר 1779
– 10 ביולי 1781 |
שנה ו-285 ימים |
 |
תומאס מקיין | דלאוור | 10 ביולי 1781
– 5 בנובמבר 1781 |
118 ימים |
 |
ג'ון הנסון | מרילנד | 5 בנובמבר 1781
– 4 בנובמבר 1782 |
364 ימים |
 |
אליאס בודינות | ניו ג'רזי | 4 בנובמבר 1782
– 3 בנובמבר 1783 |
364 ימים |
 |
תומאס מיפלין | פנסילבניה | 3 בנובמבר 1783
– 3 ביוני 1784 |
213 ימים |
 |
ריצ'רד הנרי לי | וירג'יניה | 30 בנובמבר 1784
– 4 בנובמבר 1785 |
339 ימים |
|
ג'ון הנקוק | מסצ'וסטס | 23 בנובמבר 1785
– 5 ביוני 1786 |
194 ימים |
 |
נתנאל גורהאם | מסצ'וסטס | 6 ביוני 1786
– 2 בפברואר 1787 |
241 ימים |
 |
ארתור סנט קלייר | פנסילבניה | 2 בפברואר 1787
– 4 בנובמבר 1787 |
275 ימים |
 |
סיירוס גריפין | וירג'יניה | 22 בינואר 1788
– 2 בנובמבר 1788 |
298 ימים |
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Continental Presidents, Congress, Confederation, 13 Original States, American History Central (באנגלית אמריקאית)
- ^ What Did the Three Continental Congresses Do?, HISTORY, 2024-09-25 (באנגלית)
- ^ Holly Gary, The 14 Men Who Were President Before George Washington, Grunge, 2023-03-12 (באנגלית אמריקאית)
- ^ 4.0 4.1 4.2 Jennings Bryan Sanders, The Presidency of the Continental Congress, 1774-89: A Study in American Institutional History, 1930, עמ' pp.130-131. (באנגלית)
- ^ Jennings Bryan Sanders, The Presidency of the Continental Congress, 1774-89: A Study in American Institutional History, 1930, עמ' pp.21-22. (באנגלית)
- ^ Richard Brandon Morris, The Forging of the Union, 1781-1789, Harper & Row, 1987, עמ' p.100, מסת"ב 978-0-06-015733-3. (באנגלית)
- ^ 7.0 7.1 Calvin C. Jillson, Rick K. Wilson, Congressional Dynamics: Structure, Coordination, and Choice in the First American Congress, 1774-1789, Stanford University Press, 1994, עמ' p.88, מסת"ב 978-0-8047-2293-3. (באנגלית)
נשיא קונגרס הקונפדרציה40269979Q1857508