ההסכם האנגלו-עיראקי (1930)
ההסכם האנגלו-עיראקי 1930 נחתם בין ממשלת בריטניה ששלטה בעיראק מכוח מנדט חבר הלאומים (המנדט הבריטי על מסופוטמיה), ובין ממשלת עיראק. ההסכם נועד להחליף הסכם קודם שנחתם בין הצדדים בשנת 1922.
לאחר קבלת המנדט של חבר הלאומים על עיראק, המליכה בריטניה על עיראק את המלך פייסל איבן חוסיין מן השושלת ההאשמית. בריטניה רצתה להעניק למדינה החדשה מידה של עצמאות, אך לשמור על האינטרסים הצבאיים והאסטרטגיים שלה באזור, ועל שליטה בתעשיית הנפט. הלאומנים העיראקים, מאידך, חפצו בעצמאות מלאה.
בשנת 1922 חתם הנציב הבריטי סיר פרסי קוקס על ההסכם האנגלו-עיראקי ולפיו הכירה בריטניה בריבונות עיראק, אך זו, מצידה, הותירה את ניהול יחסי החוץ שלה וכלכלתה לבריטניה. מלכתחילה לא ראו העיראקים את ההסכם בעין יפה, והוא אושרר על ידי הפרלמנט העיראקי בשנת 1924.
לאחר חתימת ההסכם אירעו מספר התפתחויות, שהעיקרית שביניהן הייתה גילוי שדות נפט גדולים, והענקת הזיכיון להפקת הנפט לחברת הנפט העיראקית, תאגיד בשליטה בינלאומית ובריטית. הסדר המנדט, שלא בוטל במפורש על ידי ההסדר משנת 1922, נראה מיושן. הצדדים החלו בסוף שנות ה-20 במשא ומתן לכריתת הסכם חדש בין הממשלה הבריטית ובין ראש הממשלה הפרו בריטי נורי סעיד.
ב-1930 נחתם ההסכם החדש. ההסכם ביטל את המנדט, והעניק לעיראק עצמאות מלאה. על פי ההסכם היה על בריטניה לפעול לקבלת עיראק כמדינה עצמאית לחבר הלאומים, והדבר אכן בוצע בשנת 1932. ההסכם כולל ברית צבאית בין עיראק ובין בריטניה, לפיה במקרה של מלחמה תסייענה זו לזו, ומעניק לבריטניה את הזכות להחזיק צבא בבסיס חיל האוויר בחבניה ובבסיס בשם אל שועייבה באזור בצרה, וכן להחזיק כוחות צבא במקומות נוספים למשך חמש שנים, ובתמורה תאמן את הצבא העיראקי. כן תעמיד עיראק לרשות הבריטים במקרה מלחמה את השימוש במסילות הברזל, הנמלים, ושדות התעופה. תוקף ההסכם - 25 שנה, והוא נכנס לתוקף ביום בו תתקבל עיראק לחבר הלאומים.[1][2]
כאשר דן חבר הלאומים בקבלת עיראק כחברה, לא היה די לו בהוראות החוזה, והוא דרש ערבות לשוויון זכויות למיעוטים. לאחר שזו ניתנה, התקבלה עיראק כחברה, בשנת 1932 וההסכם נכנס לתקפו.[3]
מלכתחילה התנגדו הלאומנים העיראקים להסכם. עיראק של שנות ה-30 הייתה מדינה לא יציבה, בה היו מרידות של מיעוטים ומעשי טבח, השושלת ההאשמית השלטת הייתה שנואה על העם ונתפסה כגורם חיצוני שהומלך על המדינה בלחץ המעצמות, והפיכות צבאיות זיעזעו את המדינה.[4]
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, בעוד ההסכם בתוקף, לא פעלה ממשלת עיראק על פי הוראות ההסכם. היא ניתקה את היחסים עם גרמניה הנאצית, אך לא הכריזה עליה מלחמה. משנכנסה איטליה הפאשיסטית למלחמה ממשלת עיראק אף לא טרחה לנתק איתה את היחסים.[5] באפריל 1941 עלתה לשלטון בהפיכה צבאית ממשלה פרו נאצית בראשות רשיד עאלי אל-כילאני. הממשלה גירשה את העוצר הפרו בריטי עבד אל-אילה, ששלט בשמו של המלך פייסל השני שהיה פעוט. לאחר מכן דרשה את ביטול ההסכם, ואת סילוק הצבא הבריטי משטחי עיראק. במאי 1941 פרצה המלחמה האנגלו-עיראקית בה פלשו צבאות בריטניה ובעלות בריתה לשטחי עיראק, הביאו לסילוק אל-כילאני והחזירו את השושלת ההאשמית לשלטון. למעשה, למשך יתר ימי המלחמה שלטו הבריטים בעיראק שלטון צבאי.
בינואר 1948 חתמו הצדדים על הסכם פורטסמות', שנועד להחליף את ההסכם מ-1930. ההסכם אמור היה לבסס מחדש את יחסיהם, להסדיר את נסיגתם הכוללת של כוחות הצבא הבריטיים מעיראק תוך הותרת מעמדם הכלכלי והפוליטי המיוחד של הבריטים על כנו, לחמש את הצבא העיראקי ולסכם את עמדת הצדדים בשאלת ארץ ישראל - 'עסקת פלשתינה'. פרסום דבר ההסכם בציבור עורר התנגדות עזה בקרב חוגים עממיים ואנטלקטואלים. פרץ מרד בגדאד (1948) בהובלתה של המפלגה הקומוניסטית העיראקית בעידודה של ברית המועצות. "מספרם ומעמדם הדומיננטי של היהודים בקרב פעילי המפלגה הקומוניסטית ניכרו לעין וחלקם בהפגנות נגד החוזה בלט במיוחד"[6]. עוצר עיראק עבד אל-אילה נסוג בתוך שבוע מההסכם.
הצטרפותה של בריטניה לברית בגדאד ב-1955 העמידה את היחסים עם עיראק על בסיס אזורי, רב צדדי. לאחר מהפכת הקצינים החופשיים ב-1958 ורציחתו של פייסל השני, בוטל ההסכם כליל.
הערות שוליים
- ^ י. שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 190
- ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, "הברית הגדולה" הוצאת עם הספר, 1961, עמ' 220
- ^ שמעוני, עמ' 190
- ^ שמעוני, עמ' 189
- ^ צ'רצ'יל, עמ' 220
- ^ ניסים קזז, היהודים בעיראק במאה ה-20, יד יצחק בן צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, תשנ"א, ע"מ 266
