משפחת ריאטי

משפחת ריאטי (באיטלקית: Famiglia Rieti, תעתיקים נוספים da Rieti, Rietti, Arieti) היא משפחה של בנקאים, רבנים ורופאים יהודים איטלקים.

המשפחה מוזכרת לראשונה בכתובים במאה ה-14 בעיר ריאטי (אנ'), כיום במחוז לאציו במרכז איטליה, אז במדינת האפיפיור. חלק מבני המשפחה עברו מעיר מוצאם לרומא, פירנצה, סיינה, בולוניה ומנטובה. החבר הראשון משפחה הידוע הוא יצחק ריאטי (המכונה מאסטרו גאיו), אביהם של משה בן יצחק ריאטי (אי') ואברהם בן יצחק ריאטי (מוזכר ב-1415). בשנים 1469–1473 פעל בטרני הרופא מיכאל בן יהודה דה ריאטי. בסביבות 1480 התבסס משה בן אלחנן דה ריאטי בסיינה כבנקאי הלוואות; בנו ישמעאל דה ריאטי המשיך בפעילות אביו, בעוד אחיו נסעו לבולוניה. הוא גם ייסד ישיבה קטנה, בראשות יוסף מארל משנת 1537, ואחריה יצחק לאטס ב-1552. בשל המצב הקשה בסיינה לאחר מרד עממי, קיבלה המשפחה את האישור לייסד בנק בפיזה (1547), עד אז אסור ליהודים כמו בכל דוכסות פירנצה. ישמעאל היה ביחסי ידידות עם קוזימו הראשון דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה ועם דונה בנבנידה אברבנאל, אשתו של שמואל אברבנאל. הוא אירח את משיח השקר דוד הראובני (1526), אך הסתייג מתוכניותיו של ראובני וסירב להעניק לו סיוע כספי. בנו משה דה ריאטי תמך בקהילה היהודית באמפולי שבטוסקנה שפרצו בה מהומות נגד היהודים, כתוצאה מאיסור של נזירים על הנוצרים בעיר לעסוק במסחר עם יהודים ולעבוד עבורם בשבת. משה העניק את הכסף הנדרש לשלוח משלחת יהודית לרומא ולהשיג מהאפיפיור הגנה על יהודי אמפולי. יחד עם אחיו, סימונה ואנג'לו, משה השתמש בהשפעתו על קוזימו דה מדיצ'י כדי למנוע את שרפת התלמוד כפי שהורה האפיפיור פאולוס הרביעי. באותו תקופה פעל ברומא כרופא שלמה־משה דה ריאטי.

ענף נוסף במשפחה עבר מסיינה לבולוניה, שם נקבר בשנת 1546 אלחנן בן יצחק אליקים דה ריאטי; מצבתו שמורה באוניברסיטת בולוניה. בבולוניה חי גם בשנת 1556, אחיינו של משה ריאטי, בנו של יצחק, עשהאל־רפאל ריאטי, אביהם של אליהו־יצחק ריאטי וחנניה־אליקים ריאטי (1561–1623). האחרון היה תלמידו של יהודה מוסקאטו. כיהן כרבה של מנטובה (1589) ולוצרה (אנ') (1604) והיה פעיל בהקמת אגודת "שומרים לבוקר" במנטובה. חיבר תפילות ופיוטים, שרבים מהם כלולים ב"אילת השחר" (יצא לאור במנטובה, 1612); וב"מקיץ רדומים" (מנטובה, 1648), שיצא לאור, עם הקדמה אוטוביוגרפית, על ידי בנו דוד־נפתלי ריאטי ונועדו לבוקר הושענא רבה. פיוטים אחרים קובצו ב"מנחת חנניה", עדיין בכתב יד (בספריית אוניברסיטת אוקספורד). חנניה שילב בפיוטיו אלמנטים מפיוטים של הדורות הקודמים עם אלו של זמנו. גם חיבורים נוספים שכתב בנושאי הלכה ("פרי מגדים"; "שדה לבנון" (שאלות ותשובות); "שדה תפוחים") ונוסח תפילה, "תפילה קצרה" קיימים רק בכתב יד. על בסיס שאלות ותשובות שונות ידוע גם שמלכה, אשתו של חנניה, למדה הלכות שחיטה אצל רבי שלמה בן שמשון בסילאה שהתיר לה לעסוק בכך (1581).

צאצאיו של מרדכי בן יצחק דה ריאטי פתחו את אחד מחמשת הבנקים להלוואות שקיבלו אישור מהדוכס ממנטובה; בני משפחה נוספים היו בסקנדיאנו (אנ') שבאמיליה-רומאניה, בחסות בית אסטה. שמעון דה ריאטי היה חבר במשלחת היהודית אל הוותיקן בשנת 1590,שניסתה למנוע את הוספת התלמוד לרשימת הספרים האסורים. במאה ה-17 חי בסיינה רבי יוסף בן שבתאי אלחנן ריאטי. אליעזר בן יצחק ריאטי, תלמיד ישיבת קונליאנו, פרסם בוונציה בשנת 1612 את "לוח מאמרי עין ישראל" ("אינדקס אלפביתי של עין ישראל"); יצירה נוספת שלו שקיימת רק בכתב יד הייתה על "כללי התלמוד". בתקופה זו חיו בני משפחת ריאטי גם בפדובה, שם קיבל אהרון די אנג'לו ריאטי בשנת 1706 דוקטורט ברפואה ובפילוסופיה מאוניברסיטת פדובה ב-1706.

מהמאה ה-19 ואילך ראויים לציון הצייר ארטורו ריאטי (אי') (1863–1943) מטריאסטה, ויטוריו ריאטי (אנ') (1898–1994) שהיה מלחין חשוב של קטעי בלט ("הנשף", 1929, בהפקת סרגיי דיאגילב, כוריאוגרפיה מאת ג'ורג' בלנשין, תפאורה ותלבושות מאת ג'ורג'ו דה קיריקו), אופרה ומגוון קטעי מוזיקליים. מ-1948 עד 1964 היה מורה באקדמיות ובקונסרבטוריונים למוזיקה אמריקאית. בנו פאביו ריאטי (צר') (1925– ) צייר ציורי קיר בפריז ובערים צרפתיות אחרות. בנו, ניקי ריאטי (צר') (1947– ) עבד כמעצב במה עבור אולמי האופרה הצרפתים והאיטלקים הגדולים (אופרה בסטיליה, לה סקאלה).