אגריפס השני
אגריפס השני (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס; 27–92 לספירה) היה בנו של המלך אגריפס הראשון ונינו של הורדוס, כיהן כמלך מטעמם של הרומאים ובחסותם, כפי שהיה מקובל במקומות שונים באימפריה הרומית.
קורות חייו
רקע משפחתי
מרקוס יוליוס אגריפס היה בנם של יוליוס אגריפס (אגריפס הראשון) ורעייתו קיפרוס, בתם של שלומציון (בת הורדוס ומרים החשמונאית) ופצאל (בנו של פצאל אחי הורדוס) ונינו של הורדוס. במוצאו גילם אגריפס השני, ממש כאביו, את המיזוג בין בית חשמונאי לבין בית הורדוס האדומי.
היו לו שלוש אחיות צעירות ממנו: ברניקי, מרים ודרוסילה[1]. אח נוסף, דרוסוס, נפטר כשהיה ילד[2].
כשאר בני משפחתו וכמסורת משפחתית התחנך אגריפס הצעיר ברומא. מעבר לכבוד הכרוך בכך, נועד חינוך זה להכשירו להנהגה ולטפח במקביל קשרים אישיים בעלי משקל פוליטי, עם ראשיה של רומא.
מהנהגה למלוכה
בהיותו ברומא, בגיל 17 (בשנת 44) נודע לו על מות אביו. הרומאים בחרו לבחון את מנהיגותו של אגריפס בהדרגה, וכך להבטיח את נאמנותו אליהם. ארבע שנים אחר-כך, בשנת 48, נפטר דודו הורדוס מממלכת כלקיס בגולן ובדרום לבנון, וכעבור שנתיים, קיבל אגריפס לידיו את הממלכה הקטנה הזאת, באישורו של הקיסר קלאודיוס. מתאריך זה החל אגריפס למנות את שנות שלטונו המלכותי כפי שמתועד במטבעותיו.
מאוחר יותר אגריפס זכה באישורו של הקיסר קלאודיוס לקבל את תפקיד הפיקוח על בית המקדש ואת הזכות למנות כהנים גדולים. אישור כפול זה העניק לאגריפס מעורבות בענייני ירושלים, ובכלל במעמד נכבד בהנהגת החברה היהודית.
בשנת 54 נאלץ אגריפס לוותר על חבל כלקיס לטובת אריסטובולוס, בנו של הורדוס מלך כלקיס, ותמורתו זכה בשטחים גדולים בטטרארכיה של פיליפוס, דודו של אביו. היה זה בשנת קיסרותו השתים-עשרה של קלאודיוס. אגריפס הרחיב את שלטונו באישור הרומאים גם על הבשן, הטרכון ואבילה (אבל) וכן על ההיפרכיה של וארוס. סיטואציה זו הפכה אותו למלך בעל עמדה בכירה באזור המזרחי של האימפריה הרומית.
בימי נירון, כאות וסימן לנאמנות אגריפס ובמסגרת שנת קיסרותו הראשונה, הורחבו גבולות ממלכתו. בשנת 61 זכה באזורים מהגליל ובכללם העיר טבריה טריכאי (המזוהה עם מגדלא) ושתי הערים אבל וחוליס בעבר הירדן, כמו יוליאס וארבעה עשר כפרים מסביבה. אף אירועים אלה הונצחו במטבעותיו.
בנקודת זמן זו יכול היה אגריפס להתהדר בגודל ממלכתו ובקשריו עם ההנהגה הרומית. כדי לחזק את מעמדו המקומי והאזורי השיא אגריפס את אחותו דרוסילה לעזיז מלך חמת, ואת אחותו האחרת, מרים, חיתן עם ארכילאוס, לבסוף חמד הנציב הרומי פליקס את דרוסילה, נישא לה בהסכמת אגריפס, ולבנם שנולד קרא הנציב גם בשם דודו 'אגריפס'.
משפטו של פאולוס הנוצרי
על פי המסורת הנוצרית, פאולוס (השליח שאול התרסי), נשפט בקיסריה בשנת 59, בהוראתו של הנציב הרומי פסטוס, כחלק ממאבקם של הרומאים במתנבאים ובמשיחים למיניהם, שנחשדו בהמרדה. על פי מסורת זו, ההנהגה היהודית הפצירה בפסטוס להעביר את פאולוס לשיפוט בירושלים, אלא שפסטוס הודיעם כי ימשיך להחזיקו במעצר בקיסריה, ואם ברצונם להציג את טיעוניהם, הם מוזמנים לעשות כן במושב המיוחד בקיסריה. פאולוס ביקש להישפט מול הקיסר ברומא (נירון), ופסטוס אישר את בקשתו.
בינתיים הזדמנו למקום אגריפס וברניקי כדי לדרוש בשלומו של הנציב, והוא עידכן אותם בעניינו של פאולוס. אגריפס ביקש מפסטוס לנהל שימוע אישי ורשמי לפאולוס, ופסטוס נענה לכך בחיוב. פאולוס השמיע לפני אגריפס במושב טקסי באולם המשפט של קיסריה את טיעוניו ואת טענותיו בדבר רדיפתו על ידי ההנהגה היהודית בירושלים. לדבריו הוא משתייך לכת הפרושים וכמותם נהג. פאולוס דיבר על תחיית אותו האיש ועל קדושתו שלו וכיצד הפך משליח אנטי נוצרי למאמין בישו. לפי הכתוב בברית החדשה, אגריפס השתכנע מדבריו ואף אמר לו: "עוד מעט ופתיתני להיות נוצרי"[3].
בהמשך, לפי מסורה זו, בסוף השימוע נועצו יחד ביניהם אגריפס וברניקי והגיעו למסקנה כי אין בסיס להאשמתו, אלא מכיון שתבע להישפט אצל הקיסר יש להיעתר לבקשתו. פאולוס נמסר למפקד גדוד רומי והועלה על ספינה שעשתה דרכה לרומא.
המרד הגדול
ערך מורחב – המרד הגדול
פרוץ המרד
על פי יוספוס, ערב פרוץ המרד הגדול, בקיץ של שנת 66, המלך אגריפס עשה דרכו מאלכסנדריה לירושלים, מתוך כוונה להניא את המרידה ברומאים. בירושלים נפגש אגריפס עם הכהנים הגדולים, עם ראשי העם ומועצת הזקנים. כולם התנגדו למהלך מרדני, אך הביעו את מחאתם הקשה מול מעשיו המתאכזרים של גסיוס פלורוס, הנציב הרומי ביהודה. בתגובה זימן אגריפס את תושבי ירושלים לקסיסטוס (לשכת הגזית), ושם, כשהוא ניצב במקום גלוי, ולידו אחותו ברניקי, מול ארמון החשמונאים, נשא לפני הציבור נאום מרגש, שנועד לרפות את מבקשי הנקמה והמרד. אגריפס בנה את נאומו באופן מושכל, בהיר ועם זאת אמוציונלי, ובשיטתיות, כשהוא מציג, אחת לאחת, את טענות המורדים, ושומט אותן בזו אחר זו. תמצית טיעוניו היו אלה: אין קונצנזוס למרד; הצעירים ההרפתקנים מושכים לכיוון המרדנות ועימם מחפשי בצע ושלל; אולי הנציב אשם במצב, אך מדוע יוצא הקצף על רומא כולה? כיצד יצליחו לעמוד מול הגייסות הרומיים האדירים? עמים החזקים מהיהודים נפלו ונכנעו לרומא ועל מה יסמכו המורדים? היכן כלי הנשק של המורדים? היכן מכונות המלחמה שלהם וכוחות הצי? היכן האוצרות שיממנו את ניהול הקרבות? כל הסתמכות על יהודי התפוצות מקורה בטעות; המרד יסתיים בתוצאות קשות וטרגיות ובראש ובראשונה בחורבן ירושלים והמקדש, שבגללם מרימים המורדים את נס המרד; אין זאת כי אם אלקים נמצא עתה במחנה הרומי.
אגריפס סיים את נאומו במשפט: "ואתם היוועצו בדבר, אם להחזיק בשלום, למען תהיה ידי עמכם, או ללכת אחרי אש קנאתכם ולסכן בעצמכם, ונפשי לא תבוא בסודכם".
הציבור הירושלמי הרים קולו ואמר, כי אין לו דבר כנגד הרומאים, אלא רק כנגד מעשיו הפוגעניים של הנציב פלורוס. אגריפס שכנע את הציבור לחדול מחרם תשלום המסים לרומאים וכן לשקם את אולמי הבירה שמוליכים מאזור המקדש למצודת אנטוניה שמצפון-מזרחו, אלא בשעה שהפציר בציבור הנרגש להתאפק מעט עד שיוחלף פלורוס באחר, עורר זה את זעם המפגינים והמרד היה לעובדה היסטורית. אגריפס נאלץ להימלט מהעיר, כשמטח אבנים נורה עליו על ידי חמומי מוח.
ראשי העם וצמרת הסנהדרין הפצירו בפלורוס לדכא את המתקוממים, אך הוא סרב, כנראה כדי להציג את היהודים כמרדנים ולבסוף להתנקם בהם ביד קשה. לעומתו שיגר אגריפס לטובת הדיפת המורדים כוח צבאי בסדר גודל של 3,000 איש, כולם פרשים-לוחמים וקשתים מממלכתו שבצפון (אזור הגולן והבשן). בראש היחידה עמד פיליפוס בן יקים, מי שהיה נכדו של זמרי, מפקד כוח הפרשים-הקשתים במושבה הצבאית שהקים הורדוס המלך באזור הצפון-מזרחי (חבל ארגוב). בבואה של מסגרת צבאית זו לירושלים התברר כי העיר התחתונה נתפסה בידי המורדים וכוחותיו של אגריפס השתלטו על העיר העליונה.
התעצמות המרד
חיילי אגריפס נסוגו אט-אט למצודת אנטוניה, כשהמורדים עושים שמות בבתי המידות שבעיר העליונה ושורפים, בין השאר, את ארמונות אגריפס וברניקי. כוחות אגריפס, לאחר מצור מתיש ומשא-ומתן עם המורדים, עזבו את המצודה, ונותרו בה כוחות רומיים בלבד.
בשלב זה התכוננו הרומאים לדיכוי המרד בעזרת כוחות מעובים, כולם תחת פיקודו של הנציב הסורי קסטיוס גלוס. בכלל כוחות העזר נמצאו גם לוחמיו של אגריפס – אלפי פרשים וקשתים. אגריפס, שיצא עם ברניקי לביירות כדי לקבל את פניו של גלוס[4], שימש לו גם מורה דרך וגם יועץ טקטי. מסע גלוס התנהל לכיוון ירושלים ואגריפס ניסה שוב להניא בדבריו את המורדים מהמשך פעולותיהם. הוא אף שיגר מטעמו שני שליחים מכובדים: ברקאי (בורקיוס) ופויבוס, הסמיכם להבטיח למורדים את חייהם אם יניחו את נשקם, אך השניים נרצחו בידי המורדים ובטרם הספיקו לומר את דבר שליחותם. בשעה שהעם מחה על כך היכוהו המורדים נמרצות.
גם בשעה שהגיעו כוחות רומיים נוספים לדיכוי המרד, לאחר שניסיונו של גלוס נכשל, ובראשם אספסיאנוס, הגיש לו אגריפס עזרה צבאית, בדומה לשאר מלכי החסות באזור.
אספסיאנוס החל בדיכוי מהיר יחסית של המרד בגליל, כשאגריפס טורח לארח אותו ואת צמרת הפיקוד הרומי. הרומאי הגיש עזרה צבאית חשובה לאגריפס להדביר את ההתנגדות המרדנית בשתי הערים שהיו תחת שליטתו, בטבריה ובטריכאי (מגדל) שעל שפת הכנרת, ועל שום הידידות בין השניים לא ציווה אספסיאנוס להרוס את חומות טבריה. לעומת זאת, על שום ההתנגדות המרה בטריכאי הורה אגריפס למכור, בהנחיית הרומאים, חלק מהמורדים לעבדות. אגריפס אף הקצה כוחות לטובת ניהול המצור על גמלא שבגולן, אזור שהיה חלק משטח מלכותו. בשעת ניהול המצור על גמלא ניסה אגריפס, כפי שנהג גם בירושלים, להניא את המורדים מהמשך הלחימה. בתגובה נורתה אליו אבן קלע והוא נפצע במרפקו.
דיכוי המרד הגדול
בשנת 68 נרצח הקיסר נירון ואת מקומו תפס גלבה. משנודע הדבר לאגריפס, עזב יחד עם טיטוס את יהודה ועשה דרכו בספינה לרומא. השניים נשלחו למעשה על ידי אספסיאנוס על-מנת לברך את הקיסר החדש. אולם בדרכם, מששמעו שניהם על הירצחו של הקיסר החדש, מיהר טיטוס לאביו ביהודה, ואילו אגריפס המשיך בדרכו לרומא כדי להבטיח את המשך שלטונו ומעמדו. כאשר הפך אספסיאנוס לקיסר, העמיד עצמו אגריפס לרשותו ובתמורה זכה בנחלות קרקע באזור הצפון.
לאחר דיכוי המרד ניהל אגריפס חגיגות לכבודו של טיטוס בעיר המרכזית של ממלכתו, בקיסריה פיליפי. החגיגות כללו קרבות זירה בין גלדיאטורים והתמודדויות בין לוחמים לבין חיות טרף, כמקובל בתרבות הרומית. בין השנים 75 ל-79 שהה אגריפס ברומא ובשנתו האחרונה שם אף זכה לתואר פקידותי גבוה בהירארכיה הרומית[דרוש מקור].
מערכת היחסים בין אגריפס ליוסף בן מתתיהו
מערכת היחסים בין אגריפס ליוסף בן מתתיהו הייתה מורכבת, מכיוון שיוסף בן מתתיהו פיקד על המרד בגליל, על שטחים שהיו ברובם חלק מממלכתו של אגריפס, ולמרות זאת שמר על יחס אוהד אליו במקרים רבים. מערכת יחסים זו מתגוללת בספרו האוטוביוגרפי "חיי יוסף", ממנה עולה כי בין השניים התגלעו לא פעם חילוקי דעות קשים ואף התעמתויות צבאיות, בעיקר באזור טבריה וטריכאי (מגדל), אלא שתמיד נשמר ביניהם הכבוד ההדדי ויוסף בן מתתיהו הקפיד תמיד לכנות את אגריפס בשם "המלך".
פעם נמלטו אל יוסף שנים משרי צבאו הלא-יהודים של אגריפס, ויוסף התעקש להעניק להם חיסיון על אף שדרשו ממנו היהודים כתנאי לכך שהשניים ימולו או שיומתו.
לפי יוספוס הסיוע של אגריפס לאספסינוס לא היה בוגדני, אלא מהווה המשך לשיתוף הפעולה של מלכי החסות הרומיים, ובעיקר נבע מכך שאגריפס עדיין היה משוכנע שהמרד מיותר, שהמחיר שישלמו עליו יהיה גבוה מאד, ושחלק נכבד מההנהגה הירושלמית מתנגדת למרד וכמותה רבים מהעם.
צעירים יהודים קנאים ארבו לאשת תלמי, אחת מנציבי המלך אגריפס, ושדדוה. יוסף זעם על כך, לכד את העבריינים והשיב את הכבודה לבעליה. יוסף מתוודה כי עותק אחד מספרו נשלח לאגריפס. הלה קרא את חיבורו ושיבחו על כך, ובעיקר על דברי האמת שכתב. באחת מאגרות התגובה כתב לו אגריפס, כי ישנן עובדות שאינן ידועות לו לכותב, והוא בהזדמנות יספר לו על כך.
תקרית אחת בין השניים נקשרה בברניקי, אחות אגריפס, שהיו אסמי חיטה בבית שערים שבעמק יזרעאל ויוסף השתלט עליהם וסיפק בעזרתם את צורכיהם של נזקקים.
יש הרואים את הכתוב על שמועת גילוי העריות בין אגריפס לברניקי כהוכחה לכך שכתביו פורסמו לאחר מות אגריפס, ובכך מקדימים את מותו.
סופו
ישנם סימנים לכך שאגריפס נפטר בשנת 92, כלומר כעשרים שנה לאחר סיום המרד הגדול וחורבן הבית[5]. לא ברור מדוע לא הנהיג את העם לאחר המרד, ומה עלה בגורלו. תשובה לכך לא נמצאה במקורות התקופה, למעט העובדה כי היו לו בנים[4]. עקבותיו אבדו לאחר דיכוי המרד הגדול. אגריפס המשיך לכהן בשטחי ממלכתו בצפון עד פטירתו, ומאז הועברו נחלות אלה לידי השלטון הרומי[6].
לפי פרשנות למסורת הכתובה בספר סדר הדורות טיטוס ואספסינוס הרגו את אגריפס שלש שנים קודם לחורבן הבית, כלומר בשנת 67 לספירה[7] אך מטבעות של אגריפס ועליהם הכתובת יודאה קאפטה (יהודה הכבושה) מפריכות דעה זו.
כתובת לטינית מביירות מנציחה את אגריפס השני לצד אחותו, בזכות תרומות לשיקום בניין בעיר וקישוטו: "ברניקי המלכה והמלך אגריפס תיקנו מן היסוד את המקדש הזה..., שהמלך הורדוס, שהם מצאצאיו, בנאו, אחרי שהידרר הבניין ברבות השנים, וגם קישטו אותו בשיש ובשישה...עמודים".[8][9]
השפעתו
השם 'אגריפס' בהיסטוריה
קיימת אי בהירות לגבי מקורות המזכירים את השם 'אגריפס'. במסורת היהודית יש התייחסות רבה וחיובית למלך בשם אגריפס. רחוב מרכזי בירושלים נקרא על שם מלך זה, ובספרי הלימוד נכתב עליו רבות. גם במסורת הנוצרית, בתפיסה העממית, ואף בעולם האקדמי במשך שנים רבות ההנחה הייתה שמדובר באגריפס הראשון[10][11]. בשנים האחרונות ישנם חוקרים שהוכיחו שלפחות חלק ממקורות אלו, מתייחסים דווקא לאגריפס השני.
אגריפס השני והתרבות ההלניסטית
אגריפס השני תרם להפצת ולהעמקת התרבות ההלניסטית, כהמשך למדיניות הרומית. אגריפס ניהל וקיים פעילות ספורט, תיאטרון ותחרות גלדיאטורים במתקנים שבנו אבותיו בעיקר בטבריה ובקיסריה. הוא הגדיל את שטחה של קיסריה פיליפי וקרא לה נירוניה על שם הקיסר המכהן. סביר להניח, שכקודמיו, ארגן בעיר תחרויות גופניות ומוזיקליות לרגל חנוכתה.
לתושבי בירות (בריטוס) העניק תיאטרון, שהוצאותיו היו רבות ודאג שהרפרטואר השנתי יהיה מגוון ואטרקטיבי. אגריפס הזרים לרשות המקומית כספים רבים למימון צורכי התושבים וחילק להם תבואה ושמן וכן דאג לקשט את העיר בפסלים מרהיבים. טביעת החותם של התרומה ההלניסטית עולה ממספר כתובות ואף מהמטבעות שטבע והנפיק.
מערכת היחסים עם הציבור היהודי
מוצאו של אגריפס, המסורת הארוכה של משפחתו ובעיקר הסמכויות שהואצלו לו על ידי הרומאים – הפיקוח על המקדש ומינוי כהנים גדולים – הביאו את אגריפס למעורבות במצבו ובגורלו של העם היהודי.
בכתבי יוסף בן מתתיהו ישנן התייחסויות רבות לכך שהיהודים אהבו את אגריפס הראשון, אך הסתייגו מאגריפס השני[12]. ד"ר דליה טריפון מאוניברסיטת חיפה ותלמידיה חקרו את החומר הכתוב והממצא הארכאולוגי ובאפריל 1986 היא הציעה פרשנות חדשה לנתונים, על פיה היהודים התייחסו לאגריפס השני כ'מלך ישראל', למרות שתואר זה לא ניתן לו על ידי הרומאים. התייחסות זו באה לו בגלל נסיונותיו לפשר בין היהודים לרומאים, ואולי גם בגלל היותו בנו של אגריפס הראשון והאהוד. לפי השערתה, ביקשה לפרש את הכתובים והמסורות באופן אחר[13].
לפי פרשנות זו, המסופר על 'אגריפס המלך' שהרבה למנות ולפטר כהנים גדולים בדומה להורדוס בשעתו - מדבר באגריפס השני. אחד מכהנים אלו היה ישמעאל בן פיאבי שהתמנה בתקופת סכסוך קיסריה ערב המרד הגדול. לכהן זה יש יחס אוהד במשנה, וכתוב שנתמנה על ידי המלך.
אגריפס בנה בארמונו שבירושלים קרוב ללשכת הגזית (הקסיסטוס - בלשונו של בן מתתיהו) אולם גדול ומפואר, שממנו ניתן היה לצפות ולהשקיף על העיר, ובכלל זאת על הנעשה בבית המקדש. מהלך זה הרגיז חלק מתושבי ירושלים, שבתגובה הקימו חומה, שתחצוץ בין המקדש לארמון, ובכך בקשו למנוע את הפולשנות המלכותית אל תוך המקדש. הן אגריפס והן הנציב פסטוס זעמו, והאחרון ביקש להרוס את מחיצת האבן. התערבותו של הקיסר נירון לטובת יהודי ירושלים, בהשפעת אשתו פופאיה, מנעה את התחממות הרוחות.
כדי להתחשב מחד בדרישות הלויים המשוררים, ומאידך לקצץ קצת ביוהרת הכהנים, נעתר אגריפס לבקשת הלויים לאפשר להם ללבוש בגדי בד בדומה לכהנים, ואף כינס לצורך זאת מושב מיוחד של הסנהדרין. ביטוי נוסף להתחשבותו של אגריפס בצורכי קבוצות שונות בירושלים התגלם בעובדה, כי לאחר סיום העבודות השונות במקדש והפסקת בניין החומה השלישית (עוד מימי אביו אגריפס הראשון) נותרו בירושלים כ-18 אלף מובטלים. אגריפס הציע לרצף את האזור בשיש ובכך נמצאה פרנסה למובטלים[14].
לבסוף, ד"ר טריפון משערת שלאחר חורבן בית המקדש לא נותרה הנהגה יהודית, ושרבי יוחנן בן זכאי מעולם לא הנהיג ואף לא רצה להנהיג את העם בהבטים הפוליטיים. היא משערת שעליית בית רבן גמליאל לנשיאות באה לאחר מותו של אגריפס "אחרון המלכים לבית חשמונאי". השערה זו באה מאחר שידועים כתובות ומטבעות שלו, עוד עשור לאחר החורבן, אך אין התייחסות למלוכה זו בכתבי היהודים.
לפי עורך הספר סדר הדורות יש השערה שהושמט חלק מן הטקסט, ועל פי זה טיטוס ואספסינוס הרגו את אגריפס בשנת 67 לספירה, שלש שנים לפני חורבן הבית[15].
אגריפס בספרות חז"ל
השם 'אגריפס' מוזכר בכמה מקומות בספרות חז"ל, רובם בהקשר חיובי, אולם ברוב המקרים קיים קושי רב בקביעה אם מדובר באגריפס הראשון או השני. דוגמה לכך הוא תיאור מעמד הקהל המופיע במשנה במסכת סוטה:
פרשת המלך כיצד?
מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני, במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה...
וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך.
והמלך עומד ומקבל וקורא יושב.
אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד, ושיבחוהו חכמים.
וכשהגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, אשר לא אחיך הוא" - זלגו עיניו דמעות.
אמרו לו: אל תתיירא אגרפס, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה"— משנה סוטה, ז, ח
אלה הטוענים כי משנה זו מיוחסת לאגריפס הראשון מנמקים את הנחתם במידע על שמירת המצוות על ידי המלך והאהדה שהופגנה כלפיו. לעומתם טוענים אחרים המייחסים את המעשה לאגריפס השני, כי קריאות העם - "אחינו אתה" – היו אירוניות וציניות. טענה אחרת היא שרק אגריפס הראשון מלך בירושלים, ולעומתה גורסים כי אגריפס השני היה "מפקח המקדש" ועל כן היו שכינוהו "מלך במקדש" ועוד.
במסורת תנאית אחרת מתברר הקשר בין (חורבן) בית המקדש לבין אגריפס: "משום רבי נתן אמרו: נתחייבו ישראל כליה (משום) שחינפו לאגריפס המלך" (תוספתא סוטה ז, 16) ובתלמוד הירושלמי נמסר כי "הרבה חללים נפלו באותו היום, שהחניפו לו (לאגריפס)" (סוטה פרק ז' כב ע"א). ההקשר הכרונולוגי בין האירוע לבין החורבן מחייב יותר את המסקנה, כי מדובר באגריפס השני.
בכל מקרה, התכונה של מחילה על כבודו של מלך בהקשר ל'אגריפס' מופיעה עוד מספר פעמים בספרות חז"ל, כגון בויקרא רבה, עת ביקש אגריפס להקריב אלף עולות ביום אחד ודרש מהכהן המשרת לא לאפשר לאף אחד להקריב באותו יום. עם זאת, כשהגיע עני אחד ובידיו שני תורים לקרבן, הניח לו הכהן שימלא את רצונו והקריב, כאשר שמע המלך על המעשה, שיבח את הכהן.
על-פי עדות אחרת במשנה (ביכורים ג, ד) השתתף 'אגריפס' בטקס הביכורים במקדש – "אפילו אגרפס המלך נוטל את הסל על כתפו ונכנס, עד שהוא מגיע לעזרה. הגיע לעזרה, דברו הלויים בשיר ...".
אם נכון ההסבר שמדובר באגריפס השני, תפקידו כ"מפקח המקדש" המתועד אצל יוסף בן מתתיהו, עולה מדי פעם בפעם בספרות חז"ל. פעם אחת זיכה במתנות רבות את גביני הכרוז, שהיה מדרבן את בעלי התפקידים במקדש וקולו הרם היה מתגלגל בירושלים למרחק של שלוש פרסאות. במקרה אחר פנה 'אגריפס המלך' לכוהני המקדש, וביקש לדעת כמה יהודים פוקדים את ההיכל בפסח על ידי חשבון מעניין של ספירת קרבנות הפסח.
באחד המקרים פנה 'אגריפס המלך' וברר אצל רבי אליעזר בן הורקנוס מדוע מצות ברית מילה אינה נכללת בעשרת הדברות, בבחינת שאלה מהותית ביותר. שאלות מסוג זה הופנו לחכמי יבנה, ומתוך כך ברור שמדובר באגריפס השני.
קישורים חיצוניים
- דן בר"ג, מטבעות 'יהודה הכבושה' מארץ ישראל והשלכותיהם על הכרונולוגיה המוחלטת של מלכות אגריפס השני, קתדרה 8, יולי 1977
- דליה טריפון, קטע ממשנה כעדות למעמדו של המלך אגריפס השני, קתדרה 53, ספטמבר 1989, עמ' 48-27
- דר. יחיעם שורק, החשמונאים – חלק ט"ו ואחרון: אגריפס השני – תם ולא נשלם, באתר "הידען", 28 בפברואר 2016
הערות שוליים
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 11, ו'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ה', ד' (132)
- ^ מעשי השליחים 26:28
- ^ 4.0 4.1 יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 11.
- ^ המקורות לגבי שנת מותו של אגריפס מסוכמים בספרו של אמיל שולר לתולדות היהודים בימי אותו האיש (1973). לפי שולר, רבים מהמקורות מפוקפקים, ומסתמכים על השלמות משוערות לכתובות מחוקות על מטבעות וחפצים שונים. לפי כתבי הנוצרים (פותיוס) אגריפס מת בשנה השלישית של הקיסר טראיאנוס (שמלכותו החלה בשנת 98!) שולר מביא הוכחות רבות לכך שתאריך מאוחר זה אינו נכון, ומקדים אותו בכמה שנים. נמצאו מטבעות עליהם נכתב שנת 35 למלכותו, אך יש אי בהירות לגבי משמעות הספירה הזו
- ^ על פי ספרו של שולר לעיל. מקורותיו בכתובות ומטבעות של אגריפס.
- ^ ר' הערה לעיל בעניין זה
- ^ דניאל שוורץ, אגריפס הראשון : מלך יהודה האחרון, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, ירושלים תשמ"ז, עמ' 145, הערה 104.
- ^ דניאל שוורץ, פלוויוס יוספוס (יוסף בן מתתיהו): חיי יוסף; מבוא, תרגום ופירוש, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשס"ח - 2007, עמ' 76.
- ^ הייתה גם טענה שכותבים יהודים לגבי המסורת היהודית לא היו מודעים כלל לקיומם של שני המלכים, אב ובנו, בעלי אותו השם. אלא שרש"י מציין את המלך כ"אגריפס בן אגריפס". כך שמוכח שלפחות בתחילת האלף הראשון ידעו על כך. ור' מחקרו של עדי שרצר באתר ישיבת הר עציון
- ^ הורדוס אגריפס באתרו של ההיסטוריון ההולנדי יונה לנדרינג. המאמר המוקדש לאגריפס הראשון, כותב עליו שהיה אחרון המלכים היהודים שהצליח לאחד את היהודים בממלכתו
- ^ קדמוניות היהודים 20:9-14, 20:135 ועוד
- ^ לדעתה, ייתכן שהקו המדיני המתפשר עם הרומאים היה מקובל על חלק מהעם, בייחוד אלו ששרדו את המרד, ואלו אהדו את אגריפס. כדוגמה היא מביאה את השתתפותם של מפקדים יהודים בצבאו. כמו כן, היא מזכירה את מחקרו של פרופ' אוריאל רפפורט מאוניברסיטת חיפה, לפיו יהודי הגליל היו פשרניים ולא תמכו במרד. מחקרה והשערתה לגבי הכהונה מסתמכים בעיקר על מחקרי פרופ' דניאל שוורץ מהאוניברסיטה העברית, (הטוען שכתבי בן מתתיהו שאינם אוהדים את הפרושים הם תוספת של ניקולאוס). בין היתר ד"ר טריפון מסתמכת על קטע שיש המפקפקים במקוריותו, בספר קדמוניות היהודים, המתייחס ליעקב אחי אותו האיש. לטענתה רוב החוקרים דוחים פקפוקים אלו. תמיכה לטענתה לגבי אגריפס השני כמלך, יש לדבריה באזכור האחוזה מלכותית רכושם של אגריפס השני וברניקי, המוזכר באגביות בקדמוניות היהודים ורומז למעמדם.
- ^ פרשנות זו על פועלו החיובי תלויה בהבנה שאכן הכתובים במשניות מדברים על אגריפס השני, ולא הראשון.
- ^ הערתו משנת 1769 (ה'תקכ"ט של אריה יהודה לייב נכדו של מחבר הספר, בעמוד מ"ב בדפוס המקורי (אתר ספרי גוגל):כתב הכי (כלומר: כתב כך): אגריפס בן אריסטובולוס בן אלכסנדר אח ארקילוס מאשה אחרת בן הורדוס הזקן הראשון, הומלך על ישראל על ידי טובריאו קיסר רומה, ומלך ך"ג שנים, ובא אליו טיטוס ואספסינוס ויהרוג אותו. ומונבז בנו ג' שנים ומחצה קודם חורבן הבית, ואז ביטל התמיד עד כאן לשונו. (כלומר הפסיקו להקריב את קרבן התמיד בבוקר ובערב של כל יום בבית המקדש). והשמיט אגריפוס השני, ולא הזכירו כלל. ולדעתי השמטות סופר יש כאן, וכן צריך לומר: ומלך כ"ג שנים - היינו אגריפוס הראשון (וזה מת תת"ד) ואחר כך הומלך אגריפוס השני (היינו בשנת תת"ד) מלך ך"א שנים, ויהרוג אותו טיטוס ואספסינוס ג' שנים קודם החורבן שהיה (שנת תתכ"ח)...
| המלכים והשליטים מבית הורדוס |
|---|
|
| הורדוס (37 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) | ארכלאוס (4 לפנה"ס - 6) | הורדוס אנטיפס (4 לפנה"ס - 39) פיליפוס (4 לפנה"ס - 34) | אגריפס הראשון (37 - 44) | אגריפס השני (48 - 92) |