מפעלי המלחת באומברסטון ובסנטה לאורה
 | |
| שרידי מבני הייצור במפעל באומברסטון | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2005, לפי קריטריונים 2, 3, 4 | |
| מדינה |
 צ'ילה |
|---|---|
| הערות | אתר מורשת עולמית בסיכון מ-2005 עד 2019[1] |
 | |
מפעלי המלחת באומברסטון ובסנטה לאורה (בספרדית: Oficinas salitreras de Humberstone y Santa Laura) הם שני מפעלים לכריית מלחת וזיקוק אשלגן חנקתי, אשר היו פעילים בעבר, ואשר הוכרזו בשנת 2005 כאתר מורשת עולמית. המפעלים שוכנים במדבר אטקמה בצפונה של צ'ילה, במרחק של 47 ק"מ ממזרח לעיר איקיקה שבמחוז טרפקה (Tarapacá).
מאז ההכרזה המפעלים היו ברשימת האתרים בסיכון עד הסרתם ב-2019 עקב הפעולות של הרשויות הצ'יליאניות לשימור האתר וניהול נכון יותר שלו.[1]
רקע היסטורי
האינקה ותושבים מקומיים אחרים באזור הפיקו חנקות עוד לפני בוא הספרדים לאמריקה הדרומית, ועשו בהן שימוש כדשן אותו פיזרו בשדותיהם.
האירופאים הראשונים בצפונה של צ'ילה כרו את החנקה ושלחו אותה על גבי חמורים ללימה כדי לייצר ממנה אבק שרפה. הצורך הגובר במינרל בסוף המאה ה-18 הביא לחיפוש מרבצים חדשים ברחבי מדבר אטקמה, ובאותה עת פותחה שיטה לייצור אשלגן חנקתי. מפעלי המלחת הראשונים נפתחו ב-1810 ופעלו בשיטות פרימיטיביות. החומר הופק מהאדמה בעבודת יד, הורתח והונח לייבוש בשמש. בשנות ה-20 של המאה ה-19 יצאו משלוחי המלחת הראשונים לבריטניה, צרפת ולארצות הברית. בתחילה יועד החומר לתעשיית הנשק, אך בשנות ה-30 של המאה ה-19 התגלו סגולותיו גם כדשן, והביקוש לו עלה באופן חד לשם שימוש בשדות הדגנים בארצות הברית, ארגנטינה וברוסיה, במטעי הקפה בברזיל ובמטעי קנה הסוכר בקובה וברפובליקה הדומיניקנית. צ'ילה הפכה עד מהרה לספקית החנקה הטבעית החשובה בעולם, ובאמצע המאה ה-19 השתכללו המכרות באזור ואתרי הייצור הפכו לממוכנים. במכרות הוקמו עיירות עבור העובדים, והנחת מסילות רכבת שהובילה אל החוף, איפשרה את החלפת בהמות המשא ואת הגדלת התפוקה.
מלחמת האוקיינוס השקט, המכונה גם "מלחמת המלחת", פרצה ב-1879 בין צ'ילה לבין פרו ובוליביה, והסתיימה בהשתלטותה של הראשונה על אזורי הייצור. בשנת 1890 הגיעו רווחי המדינה ממפעלי המלחת לסך של כמחצית מכלל הכנסותיה, ובשנת 1913 היוו כ-80% מהיקף הייצוא. אולם מלחמת העולם הראשונה גרמה למכה קשה לענף - נתיבי הים הפכו לבלתי בטוחים וגרמניה, שהייתה אחת מארצות היעד החשובות למלחת, הקימה תעשייה מקומית לייצור אשלגן חנקתי מלאכותי. למרות ארגון מחדש של הענף והכנסת שיטות ייצור מתקדמות, הוא לא הצליח להתאושש, ובשנות ה-30 של המאה ה-20, רק עשירית מצריכת המלחת בעולם הגיעה מצ'ילה. נתון זה המשיך והתדרדר ובשנות ה-50 של המאה ה-20 עמד על 3% בלבד.
המפעל באומברסטון הוקם על ידי פרו בשנת 1862, ונודע תחילה בשם "לה פלמה" (La Palma). ב-1889 הוא היה אחד ממרכזי התעשייה הגדולים באזור, והתגוררו בו 3,000 איש. בעקבות המשבר הכלכלי שפקד את התעשייה הוא נסגר, ונפתח מחדש בשמו הנוכחי בשנת 1933 על ידי צ'ילה. עד סוף העשור, גדל המקום בניגוד למגמה העולמית של שקיעת הענף, והעיירה אכלסה כ-3,700 איש. המפעל בסנטה לאורה שנחנך ב-1872, היה קטן משכנו, ובשנת 1920 התגוררו בו 450 משפחות בלבד. ב-1959 נסגרו שני המפעלים והוצאו למכירה ב-1961. הם נקנו על ידי משקיע פרטי בסכומים נמוכים. ב-1970 הם הוכרזו כמונומנטים לאומיים, אך הדבר לא מנע את המשך התדרדרותם כתוצאה ממעשי שוד ומוונדליזם. כאשר בעליה של הקרקע פשט את הרגל ב-1995, הם נמסרו לניהול המדינה, אשר העבירה אותם לתקופה של שלושים שנים ל"ארגון מוזיאון המלחת", מלכ"ר המנהל אותם כיום.
האתרים
שני האתרים שוכנים במרחק של כ-1.5 ק"מ זה מזה, ומכסים יחדיו שטח של 5,850 דונם. הם ממוקמים ברמת הפאמפה (Pampa) בגובה של 1,000 עד 1,200 מטר, המשתרעת בין הרי האנדים ממזרח, לרכס הרי החוף של צ'ילה ממערב. הפאמפה היא אחד המדבריות הצחיחים בעולם, ולא יורדים בה משקעים כלל. משרע הטמפרטורות גדול ונע בין 30°C ביום ל-2°C בלבד בלילה. שני האתרים משלימים זה את זה - בסנטה לאורה השתמרו המתקנים התעשייתיים, בעוד שבאומברסטון נשמר בעיקר המרקם העירוני של עיירת העובדים. המבנים בשני האתרים אינם בשימוש למעט מספר קטן של בניינים המשמשים את המבקרים בהם.
העיירה באומברסטון נבנתה לפי תוכנית שתי וערב, ובמרכזה כיכר מרכזית שבה ניצבו מבני ציבור. בכיכר נטעו עצים והוקמה פרגולה, ורוב המבנים סביבה הוקמו בין 1934 ל-1939. המבנים כוללים שוק ששכן במבנה בטון בן קומה אחת, תיאטרון משוחזר בסגנון אר דקו, חנות כלבו ובה מאפייה ומתקני קירור, בריכת שחייה עשויה מלוחות מתכת, בית מלון, מועדון חברתי וקפלה. במקומות אחרים באומברסטון השתמרו בניין המנהלה מ-1883 אשר נבנה בסגנון קולוניאלי בריטי, בית חולים, בית ספר ומספר מתקני ספורט. בתי המגורים בעיירה פשוטים. הם עשויים מעץ אשוח, והם בני קומה אחת. הגגות עשויים מלוחות מתכת והקירות החיצוניים כוסו בסטוקו. הם התחלקו לבתים לזוגות נשואים, לבתי רווקים ולבתים גדולים יותר בהם התגוררו אנשי המקצוע. רוב מבני הייצור נהרסו וכל שנותר מהם הוא ארובה בגובה של 40 מטר, מספר סככות ומספר בורות ששימשו בתהליך ההפקה.
כל אזור המגורים בסנטה לאורה נהרס, וכל שנותר מהעיירה הוא הכיכר המרכזית, בניין המנהלה ובית הספר. מאידך, באתר זה השתמרו מתקני הייצור באופן טוב יותר מאשר באומברסטון, אם כי רובם במצב של התפוררות. אלה כוללים אזור ענק בשטח של 300,000 מ"ר ששימש לאחסון אשלגן חנקתי, סככות בנות ארבעה מפלסים ובגובה של 17 מטר, שבהן הופק המינרל מהעפרות, ארובת לבנים שניצבה בסמוך למכלי ההרתחה, ומכלי עץ למים ששימשו לתהליך. עוד השתמרו מכלים תת-קרקעיים לאחסון העפרות בתחילת תהליך הייצור, שלוש טחנות ששימשו לטחינתן, מסועים להסעתן ועוד.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
  |
|---|
27932365מפעלי המלחת באומברסטון ובסנטה לאורה