סוול

עיר המכרות סוול

**אתר מורשת עולמית**
	גרם המדרגות המרכזי של סוול
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2006, לפי קריטריונים 2
מדינה	צ'ילה
	(למפת צ'ילה רגילה) סנטיאגו איקיקה טמוקו אנטופגסטה לה סרנה ולפראיסו קונספסיון פוארטו מונט פונטה ארנס ארגנטינה בוליביה פרו האוקיינוס; האטלנטי; האוקיינוס; השקט; סוול

סוול (Sewell) הייתה עיירת כורים במחוז אוהיגינס בצ'ילה, כ-85 ק"מ דרומית-מזרחית לסנטיאגו דה צ'ילה, בגובה של 2,300 מטרים מעל פני הים, במורדות הרי האנדים. העיירה הוקמה ב-1905 והגיעה לשיאה ב-1960, כשמספר תושביה עמד על כ-15,000. היא ננטשה מיושביה במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 ביוזמת ממשלת צ'ילה, ואחרון תושביה עזב אותה ב-1980. ב-1998 הכריזה ממשלת צ'ילה על סוול כאתר לאומי, וב-2006 הכריז עליה אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

היסטוריה

הימצאות נחושת באזור אֶל טֶנְיֶינְטֶה הייתה ידועה גם בתקופה הטרום-קולומביאנית, ולאחר הגעת הספרדים, החלו אף הם לכרות נחושת, אם כי הכרייה דעכה לקראת המאה ה-17. ב-1897 נערך סקר, שממצאיו העידו על פוטנציאל למציאת מרבצים גדולים של נחושת. מאחר שלבעלי הקרקע לא היו האמצעים להשקיע את המשאבים הדרושים לשם מימוש הפוטנציאל, הם יצרו קשר עם המהנדס האמריקני ויליאם בריידן.

בריידן צירף למיזם את חברת אסארקו (החברה האמריקנית להתכה וזיקוק) ואת היזם בארטון סיוול, ויחד הקימו את חברת בריידן קופר. ב-1905 הוחל בהקמת התשתיות - נסלל כביש לבירת המחוז רנקגואה, והובא ציוד למכרה. באותה שנה גם הוקמו בתיה הראשונים של העיירה, ובתחילה שוכנו בה אלף תושבים, שכללו עובדים ובני משפחותיהם. אף שלא כל התשתיות הוקמו, הכרייה החלה כבר ב-1905. במהלך 1906 הוקמו המתקנים למיון העפרה, מעלית וגנרטור. מיתון בארצות הברית הביא לירידה בהיקף הפעילות החל מ-1909, וב-1915 השתלטה על הבעלות בחברה משפחת גוגנהיים. באותה שנה גם ניתן לעיירה שמה, על שם בארטון סיוול.

ב-1945 אירע אסון במקום, כש-355 כורים נחנקו למוות מעשן, לאחר שפרצה אש במכרות. הטרגדיה הובילה לדיון ציבורי בצ'ילה בסוגיית אמצעי הבטיחות הננקטים במקומות עבודה, ומידת הביקורת שמפעילה הממשלה על חברות פרטיות הפועלות בתחומי המדינה. חברת בריידן קופר, מצידה, הקימה מחלקה חדשה לבטיחות.

ממשלת צ'ילה הלאימה בהדרגה את המכרות. ב-1967 החזיקה ב-51% מהבעלות בה, וב-1971 החזיקה בבעלות מלאה. באותה העת התקבלה ההחלטה להעביר את מגורי העובדים למקום אחר, נמוך יותר, שבו תנאי המחיה יהיו טובים יותר. בהדרגה עזבו את סוול התושבים, בעיקר לרנקגואה, והאחרון שבהם עזב אותה ב-1980.

חלק מבתי המגורים נהרסו, ואחרים שימשו כמגורים ארעיים. הרס הבתים הופסק בסוף שנות ה-80, וב-1998 אף הכריזה ממשלת צ'ילה על סוול כאתר לאומי. ב-1999 הוחל בשיפוץ מבנים בעיירה, במטרה להכשירה כאתר תיירות, ובין היתר הוקם בה מוזיאון. כמה מהמבנים התעשייתיים בעיירה המשיכו לפעול גם לאחר מכן, והמפעל בו מוינו העפרות שנכרו פעל עד 2006. הכרייה באל טנייטה נמשכת, ובשנת 2006 נכרו בה שלושה אחוזים מהנחושת בעולם.

מבנה העיירה והמבנים בה

העיירה נבנתה על צלע הר. רחובותיה הם למעשה מערכת של שבילים וגרמי מדרגות, הבנויים סביב גרם מדרגות מרכזי המוליך מתחנת הרכבת, והם אינם מיועדים לתנועת כלי רכב.

ככלל, נבנו בתי המגורים בצד הפונה לכיוון מערב, והמבנים התעשייתיים בצד הפונה לכיוון דרום. זאת משום שהצד המערבי הוא שטוף שמש ומועד פחות למפולות שלגים. הבתים נבנו מעץ, בסגנון המאפיין את ארצות הברית. עד שנות ה-40, תכנון העיר בוצע בארצות הברית עצמה, ואף העץ לבנייה יובא ממנה.

בתי המגורים היו משלוש קטגוריות, בהתאם למבנה ההיררכי של החברה: המנהלים (בעיקר אמריקאים), המפקחים והפועלים. רוב בתי המגורים שעדיין עומדים על תילם הם הבתים מהקטגוריה השנייה, של המפקחים. בתים אלה בני 3 עד 5 קומות ובשטח של 60 עד 82 מ"ר. בתי הפועלים נבנו בשולי העיר, בגובה של 4 או 5 קומות, והיו משני סוגים: בתים למשפחות, ובתים לרווקים, שכללו חדרים משותפים עם מיטות קומתיים. בתי המנהלים נהרסו כולם.

ממערב לעיר שכנה תחנת הרכבת, ובסמוך לה בית החולים, בית ספר לתעשייה שהוקם ב-1936, מועדון, קולנוע ותיאטרון. דרומית לעיר הוקמה ב-1927 כנסייה קטנה.