מסיאף

מִסְיַאף (בערבית: مصياف; בתעתיק מדויק: מציאף) היא עיר במערב סוריה במחוז חמאת. נכון לשנת 2004 הייתה למסיאף אוכלוסייה מגוונת מבחינה דתית של כ-22,000 איסמאעילים, עלווים ונוצרים. העיר ידועה בזכות המצודה הגדולה השולטת על הנוף של העיר. מצודת מסיאף שימשה כמפקדה של מסדר המתנקשים השיעי, החשישיון, לאחר חורבן מרכזם באלמות. מצוידת מסיאף נבנתה בידי אנשי המסדר בתקופת הנהגתו של ראשיד א-דין סנאן.

אטימולוגיה

שמהּ הערבי של העיר מבוטא בפי תושבי האזור בצורות שונות, בהן מסיאט או מסיאד. השם הערבי מסיאף התפתח לדעת המזרחן אדוארד ליפינסקי מהמילה האשורית נצךנ ^{[דרושה הבהרה]} (Manṣuate) שפירושה "להקים". לפי ליפינסקי המילה האשורית היא המקור למילה הערבית שפירושהּ המילולי הוא "בימה מוגבהת", ויש בה להצביע על המצוק שעליו בנויה מצודת מסאיף המשקיפה על סביבותיה.

היסטוריה

היסטוריה מוקדמת

מסיאף הוא האתר הסביר ביותר של העיר הארמית העתיקה מנסואטה שהתקיימה במאה ה-8 לפני הספירה. מאוחר יותר שימש המרכז האדמיניסטרטיבי של פרובינציה אשורית באותו שם במרכז סוריה של ימינו. מסיאף היא כנראה גם האתר של מרסיאס. היסטוריונים רומיים וביזנטיים הזכירו עיר בשם "מרסיאס" ששלטה בשפלת אל-ע'אב ובבקאע.

המצודה במסיאף עמדה על תילה לפני המאה ה-11 ואפשר לייחס את בנייתה לשושלת החמדאנית, שבסיסהּ היה בעיר חלב, בשל מיקומו של האתר כמאחז אסטרטגי המשקיף על כבישי ההרים. באותה תקופה, המבצר היה חלק מג'ונד קינאסרין {{אנ{Jund Qinnasrin}} (חלקיס ההלניסטית והרומית) של הח'ליפות הפאטמית. בסתיו 999 הרס בזיל השני, הקיסר הביזנטי, את הביצורים במסיאף כחלק ממסעו להשגת שליטה על אנטיוכיה וסביבותיה מידי המוסלמים.

מסיאף ומבצרה הוזכרו לראשונה על ידי כרוניקנים צלבניים בתיעוד של ניסיון צלבני בשנת 1099 להשתלט על מסיאף ועל העיר המבוצרת ראפניאה שבאותה נקודת זמן הייתה חשובה יותר לצלבנים מבחינה אסטרטגית. לאחר כיבוש טריפולי האטבג הסלג'וקי של דמשק, טוגתכין , פתח במערכה צבאית לבלימת הפסדיו והגיע להסכם קצר-מועד עם הצלבנים לפיו מסיאף וחיסן אל-אכרד יישארו בידיים מוסלמיות, אך יעלו מס לצלבנים. בהמנשך נשלטה מסיאף על ידי השושלת המירדאסית שבשנת 1127 מכרה אותו למשפחת באנו מונקיד שבסיסה היה בעיר שייזר.

התקופה האיסמאעילית

מבצר מסיאף

בשנת 1140 נפלה מסיאף בידי השיעים איסמאעילים הניזארים. על המצודה הגן לוחם ממלוכי בשם סונקור, מאנשי באנו מונקיד, שנהרג ממארב של כוח איסמאעילי. האיסמאעילים בחרו בסוריה כביתם החדש והתיישבו ברציפות בערים חלב ודמשק ובמבצרעיר החוף הסורית בניאס, בכל פעם נרדפים ונטבחים על ידי השלטונות או המון תושבים מקומיים שהסיתו על ידי אנשי דת שהאשימו את האיסמאעילים באפיקורסים או גורם לבעיות. כתוצאה מכך החליטה ההנהגה האיסמאעילית ששרדה שהקמת בסיסים בערי סוריה ובכך להסתמך על רצונם הטוב של עומארים (נסיכים) שונים אינה בת קיימא. במקום זאת, הם בחרו להתיישב בהרי אנסריה שמצפון להר הלבנון, רכס זרוע מבצרים, כולל מסיאף. לאחר לכידתה שימשה מסיאף כמבצר הראשי של כת האיסמאעילים. יחד עם מבצרים אחרים שעברו לשליטת הכת בערך באותו זמן, כולל אל-כף, ח'וואבי, אל-קדמוס ואל-רוספה, כך הצליחו האיסמאעילים לחצוב לעצמם טריטוריה אוטונומית בתוך שטח שנשלט על ידי מדינות צלבניות עוינות ושושלות מוסלמיות מקומיות המזוהות עם בית עבאס. מסיאף שימשה כמפקדה של רשיד א-דין סינאן ויחידת המתנקשים שלו, שנודעו בכינוי חשישיון.

באמצע שנות ה-70 של המאה ה-12 החל הסולטן האיובי צלאח א-דין בכיבוש סוריה והשתלט על סדרת מבצרים שהיו עד אז בידי הצלבנים מתוך כוונה לאחד את העולם המוסלמי תחת האסלאם הסוני. האיסמאעילים ראו בצלאח א-דין איום מסוכן יותר מהצלבנים והתחברו ליריבו של צלאח א-דין בחלב כדי להביס את האיובים. אנשיו של סינאן ביצעו שני ניסיונות לא מוצלחים להתנקש בחייו של צלאח א-דין ובשנת 1176 פתח צלאח א-דין במסע ענישה נגד המתנקשים במבצר מסיאף המוגן היטב. תוך ימים ספורים לאחר המצור, נסוג צלאח א-דין עקב צורך דחוף בהיערכות מחדש נגד הצלבנים שתקפו את השטח האיובי בבקעה.

במהלך השלטון הממלוכי, בשנת 1249 נבנתה חומה סביב לעיר מסיאף על ידי המנהיג הפרסי של האיסמאעילים, טאג' אלדין אבו'ל פוטוח. בשנת 1260 כבשו המונגולים תחת הולאגו את רוב צפון סוריה וכבשו לזמן קצר את מסיאף. עם זאת, בעקבות תבוסתם של המונגולים בקרב עין ג'לוט ביד הממלוכים הבחריים מאוחר יותר באותה שנה, הם נסוגו ממסיאף.

בשנת 1262 נצטוו שליטי מסיאף לשלם מיסים ולקבל את מרות הסולטן הממלוכי ביברס, ובשנת 1270 נשללה האוטונומיה של הכת, ומסיאף על מבצרה שולבו באופן מלא בסולטנות ב-1270. לקראת סוף המאה הפכה מסיאף לנקודת מרכזית בנתיב הדואר הממלוכי ונשלט על ידי מפקד שענה ישירות לסולטן בשל תפקידו האסטרטגי כמבצר גבול.

בשנת 1320, ציין ההיסטוריון והאמיר האיובי של חמה, אבו אל-פידאא, כי מסיאף הוא "מרכז של תורת איסמאעיל" והפליג בשבחי המקום. לפי אבן בטוטה, שעבר ליד העיירה בשנת 1355, מסיאף היה מרכזו של מחוז השייך למחוז טריפולי, מאוחר יותר הופרדה מסיאף מטריפולי והועברה לרשות מחוז דמשק. באמצע המאה ה-15, תחת הסולטן ברסבאי , נסללה דרך שחיברה את מסיאף לעיר טריפולי, אך נתיב הדואר לא עבר עוד בעיירה. בשנת 1446 תיאר ההיסטוריון ח'ליל א-זהירי את מסיאף כ"עיירה נעימה, עם אזור כפרי נרחב".

התקופה העות'מאנית

המבצר והעיירה מסיאף, צילום אוויר משנת 1935

מסיאף, יחד עם שאר חלקי סוריה, שולבו באימפריה העות'מאנית בשנים 1516–17 בעקבות הניצחון העות'מאני על הממלוכים בקרב מארג' דאביק. מסיאף הפך לחלק 'מהליווה (מחוז) חומס, ויחד עם שאר מבצרי הכת האיסמאעילית שבסביבתה בעיירה היה חאן ששילם אגרה לשלטונות העות'מאניים. האגרות בוטלו מאוחר יותר באמצע המאה ה-16. לפי הנוסע הסופי עבד אל-ג'אני אל-נבולסי, האמיר של מסיאף בתחילת שנות ה-90 היה צאצא של שבט טנוך הערבי בשם סולימאן.

בשנת 1703 השתלטה חמולת רסלאן, שבט עלאווי, על מסיאף ושלטה בו במשך כשמונה שנים עד שהוחזרה לידי האיסמאעילים בעקבות התערבות השלטונות העות'מאניים. בשנת 1788, האמיר של מסיאף, מוסטפא בן אידריס, בנה סביל ובית שישמש את עצמו ואת האמירים האיסמאעילים הבאים.

בשנת 1808, שבט רסלאן תקף את מסיאף, וכבש את המצודה. כ-300 מתושבי העיירה האיסמאעילים נהרגו אף הם, בעוד רבים אחרים, כולל הדאעי (המנהיג הדתי) של מסיאף, ברחו לחומס, חמה ואזורים נוספים במרכז סוריה, והתיישבו באותם מקומות באופן זמני. המושל העות'מאני של דמשק, התערב בעניין ושלח כוח של 4,000–5,000 חיילים כדי לכבוש מחדש את העיירה. לאחר שלושה חודשים של לחימה, הרסלנים נכנעו ומסרו את השליטה על העיירה ועל מבצרה לאיסמאעיליה ב-1810.

שנתיים לאחר יישובו מחדש של מסיאף על ידי בני האיסמאעיל, יוהאן לודוויג בורקהרדט רשם אוכלוסייה מוערכת של 280 משפחות, רובן מבני האיסמאעיליה ו-30 נוצריות. בורצ'רדט ציין כי המצודה של העיירה, בתים רבים, המסגד ורוב המבנים האחרים ניזוקו קשות או נהרסו מהלחימה הקודמת. בהמשך המאה ה-19 המשיכה אוכלוסייתו של מסיף להצטמצם.

בעת החדשה

מבט על חלק מהמצודה (בחזית) והעיר המודרנית מסיאף (רקע), 2004

מדינות ההסכמה אשר לחמו במלחמת העולם הראשונה כבשו את סוריה מידי העות'מאנים ב-1917, ולאחר מכן נטשו התושבים ברובם את מבצר מסיאף. קולונל תומאס אדוארד לורנס הידוע גם בכינוי "לורנס איש ערב ביקר במסיאף וציין שהמבצר שימש כבית מחסה לעניים באותה עת. במהלך המנדט הצרפתי על סוריה יצרו השליטים החדשים את המדינה העלאווית. מסיאף הפכה לחלק ממדינת דמשק, בשנת 1939 הועבר מסיאף ממחוז חמה למחוז לטקיה. לאורך שנות ה-30 של המאה ה-20 עדיין שימשו חדרים במבצר את התושבים המקומיים.

ב-1947, שנה לאחר שסוריה הפכה לעצמאית מצרפת, תועדו 3,808 איסמאעילים שחיים במסיאף. ממשלת סוריה בפיקודו של הנשיא אמין אל-חאפיז הקימה את מסיאף כמרכז לאריגת שטיחים ב-1965. בבתי המלאכה לאריגה הועסקו בעיקר נשים. בשנות ה-60, קהילת האיסמאעיליה של מסיאף הזדהתה במידה רבה עם התנועה הנאצריסטית, בניגוד לעלאווים ששלטו בכפרי הסביבה שהיו קשורים בעיקר למפלגת ותנועת הבעת' .

ב-6 בספטמבר 2017 אחד ממתקני הארגון של מרכז סרס ששכן בעיר, נפגע בתקיפה אווירית ישראלית שנועדה לפגוע במתקן ליצור טילים. לפי דיווחים במתקן זה יוצר גם נשק כימי.

ב-13 בספטמבר 2024 פרסם ברק רביד ב-Axios כי כמה ימים קודם לכן, בלילה שבין ה-9 ל-10 בספטמבר, יחידת שלדג השמידה מפעל תת-קרקעי לטילים מדויקים אשר נבנה באזור העיר על ידי איראן.

גאוגרפיה ודמוגרפיה

מסיאף ממוקמת למרגלות המדרונות המזרחיים של רכס הרי חוף ג'בל אנסריה . הגובה הממוצע של מסיף הוא 485 מטר. העיר נמצאת מערבית למישור אל-ע'אב. האזור מאופיין בגנים, בוסתנים, שדות חיטה ושעורה המעובדים על ידי תושבי המקום. מצפון ומדרום למסיאף זורמים נחלים עונתיים הניזונים ליובל של נהר האורונטס, הנקרא אל-סארוט.

העיר חמה נמצאת 45 קילומטרים מזרחה למסיאף, והעיר ובניאס - 54 קילומטרים מערבה. חמה מחוברת לעיירה דרך כביש מצפון למסיאף העובר דרך אל-לקבה ודיר שמיל. הכפרים הסמוכים כוללים את אל-רוספה מדרום-מזרח, אל-ביידה מדרום, אל-סוויידה מדרום-מערב, ראבו ממערב, בקראקה מצפון-מערב, חוראיף וחיילין מצפון, זיינה מצפון-מזרח ואל -שיחא מממזרח.

העיר היא מרכז מנהלי של הנפה, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בסוריה, במפקד האוכלוסין של 2004 מנתה מסיאף 22,508 תושבים. ובנפה כולה נמנו 68,184 תושבים בשנת 2004. באמצע שנות ה-40, תושביה של העיר היו בעיקר איסמאעילים. בתחילת המאה העשרים ואחד מסיאף היא עיר מעורבת מבחינה דתית של איסמאעילים ועלאווים, עם מיעוט נוצרי.

• 
  מבט על מסיאף מההר, קיץ 2009
• 
  טירת מסיאף
• 
  טירת מסיאף
• 
  מסאיף מהטירה

טירת מסיאף

טירת מסיאף היא מבצר מימי הביניים עם היסטוריה עשירה המשתרעת על פני כמה מאות שנים. הטירה, הידועה בחשיבותה האסטרטגית והפאר הארכיטקטוני שלה, היוותה מוקד לאירועים היסטוריים שונים ועברה שינויים משמעותיים לאורך זמן. ניתן לאתר את תחילת ההיסטוריה של טירת מסיאף לתקופה הביזנטית, עם עדויות המצביעות על כך שהשכבות התחתונות והיסודות של הטירה הם ממוצא ביזנטי. המבצר הפך למקום בעל חשיבות אסטרטגית במהלך המאה ה-12 כאשר הפכה למעוזה של כת ניזארי איסמאעילי, הידועה גם בשם חששיון, רשיד א-דין סינאן, מנהיג בולט של המתנקשים, שלט מטירת מסיאף בשנים 1166 עד 11931. הטירה מילאה תפקיד מכריע במהלך מסעי הצלב, ושימשה כמעוז הגנה נגד פולשים שונים, כולל הצלבנים והמונגולים. הטירה ממוקמת על יסוד אבן גיר, כ-20 מטרים מעל המישור שמסביב, המבנה מאופיין בחומה במגדלים שנשמרו במצב טוב, ושני מגדלי עוז פנימיים המאורגנים סביב בית שער גדול. אחד המאפיינים הבולטים של הטירה הוא רשת השבילים והחללים התת-קרקעיים שלה, שנחצבו מסדקים טבעיים באבן, ששימשו הן להגנה והן לאחסון. בשנים האחרונות נעשו מאמצים משמעותיים לשימור ושיקום טירת מסיאף. תוכנית הערים ההיסטוריות של Aga Khan Trust for Culture (HCP) יזמה עבודות שיקום בשנת 20002. מאמצים אלה התמקדו בתיקונים ושימור של חלקים מהמבצר שסבלו מבליה, שיקום חלקים פגומים מהקיר החיצוני ופיתוח אסטרטגיית שיקום מקיפה לאתר. חומות טירת מסיאף הן עדות לחשיבותו האסטרטגית, החומות הנראות כיום למבקר נבנו בעיקר במהלך המאה ה-12 החומות וקירות התמך בנויים מאבן גיר מקומית, טכניקות הבנייה משקפות שילוב של השפעות ביזנטיות, אסלאמיות ופרנקיות, המעידות על התרבויות השונות ששלטו באזור במשך מאות השנים. הקירות עבים וחסונים, נועדו לעמוד במצור והתקפות ממושכים.

מבנים תת-קרקעיים

המבנים התת-קרקעיים של טירת מסיאף הם היבט מרתק בעיצובה האדריכלי, המשקפים את כושר ההמצאה והחשיבה האסטרטגית של בוניה. מאפיינים תת-קרקעיים אלה פותחו בעיקר במהלך המאה ה-12. הרשת התת-קרקעית בטירת מסיאף כוללת סדרה של שבילים ומנהרות שנחצבו מתוך יסוד הגיר הטבעיו שירתו מספר מטרות: המנהרות סיפקו אמצעי למגינים לנוע בלתי נראים ולצאת להתקפות פתע על כוחות מצור. הם גם הציעו דרכי מילוט למקרה שהטירה תכבש כל ידי אויבים. החללים התת-קרקעיים שימשו לאחסון מזון, מים ואספקה אחרת, כדי להבטיח שהטירה תוכל לעמוד במצור ממושך ותקשורת בין חלקים שונים של הטירה, על מנת לאפשר מאמצי הגנה מתואמים. סוג שני של המבנים התת-קרקעיים הוא מערכת בורות המים. בורות מים אלו נחצבו ישירות באבן הגיר והיו חיוניים לאספקת המים של הטירה הם יכלו להכיל כמויות משמעותיות של מים, שהובלו אל פני השטח דרך רשת של צינורות קרמיקה. הרשת התת-קרקעית כללה גם כמה חדרים סודיים, חדרים אלה שימשו ככל הנראה למטרות שונות, כולל הסתרת פריטים יקרי ערך, ניהול פגישות חשאיות ומתן מקלט לדמויות מפתח במהלך התקפות.

החדרים הפנימיים

החדרים הפנימיים של טירת מסיאף כוללים מספר חללים ייחודים הראשון במעלה הוא חדר הכס של טירת מסיאף הממוקם בנקודה המרכזית הגבוהה ביותר של המבנה, מוגן היטב, עם נקודות גישה מוגבלות כדי להבטיח את שלומו של השליט. עיצוב זה היה מכריע בתקופות של מצור או סכסוכים פנימיים. היה מושב השלטון של שליטי הטירה, כולל רשיד א-דין סינאן המפורסם, הידוע גם כ"זקן ההר". החדר הזה היה לא רק מקום של ממשל אלא גם סמל לסמכות ולהשפעה שהפעילו האיסמאעילים הניזארים במהלך המאה ה-12. מיקומו המרכזי של חדר הכס בתוך הטירה סיפק יתרון אסטרטגי, ואיפשר לשליט לפקח על כל המצודה, לאחר נטישת המצודה הופשט החדר מכל תפארתו, אבל מחקרים מצביעים שחדר הכס תוכנן כדי לשקף את העוצמה והיוקרה של יושביו. ככל הנראה החדר כלל עבודות אבן מורכבות ואולי אלמנטים דקורטיביים שהציגו את העושר וההשפעה, נתגלו שברים של מה שלפי האמונה הם כיסאות טקסים וחלקי ריהוט אחרים. פריטים אלה, לעיתים קרובות מגולפים בצורה מורכבת מעץ ואבן בנוסף נמצאו שרידי אלמנטים דקורטיביים שונים, כמו אריחי פסיפס וגילופי נוי, נמצאו. חפצים אלה מספקים תובנה לגבי הסגנונות האמנותיים וההשפעות התרבותיות של התקופה בנוסף לחדר הכס, טירת מסייף כללה חדרים וחדרי ישיבות שונים ששימשו למטרות אדמיניסטרטיביות ואסטרטגיות. חדרי המועצה שימשו לישיבות ודיונים בין מנהיגי הטירה ויועציה. הם היו ממוקמים אסטרטגית כדי לאפשר קבלת החלטות מהירה בתקופות משבר וחדרים סודיים שהוסתרו באמצעים שונים ושימשו לפגישות חשאיות או כמקלט בטוח במהלך התקפות. מספר חרבות ופגיונות וכן שברי שריון שהיו ככל הנראה בשימוש על ידי מגיני הטירה, נחשפו. כלי נשק אלה מעוטרים לעיתים קרובות בעיצובים וכתובות מורכבות, המעידות על השימוש הטקסי והמעשי שלהם התגלו כמה כתבי יד ומסמכים כתובים, המספקים מידע היסטורי רב ערך על הממשל וחיי היומיום בתוך הטירה. בתי המגורים בתוך טירת מסיאף תוכננו להתאים לצרכים של תושביה, כולל המשפחה השלטת, החיילים והמשרתים. חדרים אלה היו ככל הנראה צנועים בגודלם אך פונקציונליים, וסיפקו שירותים נחוצים לחיי היומיום.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מסיאף בוויקישיתוף

• Phillips, J. (1984) ‘Mashhad Rāshid al-dīn Sinān: A 13th-century Ismā‘īlī monument in the Syrian Jabal Anṣarīya’, Journal of the Royal Asiatic Society of Great Britain & Ireland, 116(1), pp. 19–37
• Nossov, Konstantin. “Assassin Castles: Strongholds of a Militant Sect in Syria.” Medieval Warfare, vol. 5, no. 4, 2015, pp. 39–43
• Lewis, N. N. (1952). The Isma’ilis of Syria today. Journal of The Royal Central Asian Society, 39(1), 69–77

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39756654מסיאף