מקס סולובייצ'יק

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מנחם סוליאלי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקס סולובייצ'יק
Maksas Soloveičikas
לידה י"ד בתשרי תרמ"ד
פטירה ו' באדר ב', תשי"ז
מדינה ליטאליטא ליטא,
ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1933
חבר הסיימאס
מאי 1920 – דצמבר 1922
(כשנתיים ו־30 שבועות)
שר לענייני יהודים בממשלת ליטא
יוני 1919 – דצמבר 1922
(כ־3 שנים ו־26 שבועות)
תחת ראש ממשלת ליטא מיקולס סלז'וויצ'יוס
תפקידים בולטים

מקס סולובייצ'יק (בלשון הקודש: מנחם מרדכי; בליטאית: Maksas Soloveičikas; בכתיב ארכאי: סולוביטשיק; לימים מנחם סוליאלי;‏ 19 בנובמבר 1883,י"ד בתשרי תרמ"ד) – 9 במרץ 1957, ו' באדר ב', תשי"ז)) היה מנהיג ציוני, חוקר תנ"ך, חבר הסיימאס הליטאי, שר לענייני יהודים בממשלה ליטאית, ממייסדי ה"אנציקלופדיה יודאיקה" בברלין, חבר ההנהלה הציונית, מנהל מערכת השידורים ברדיו במדינת ישראל.

קורות חיים

צילום דף מהדרכון הליטאי של ד"ר מקס סולובייצ'יק, 1919–1923 לערך (בליטאית). פרטי הדף: מקום מגורים – קאוּנָס; תאריך לידה – 19 בנובמבר 1883; גובה – גבוה; צבע שיער – שחור; צבע עיניים – שחור; פנים – מלבניות; ד"ר לפילוסופיה ושר לענייני יהודים; לאום – יהודי; דת – יהודי
מערכת "ראזסווייט" בסנקט פטרבורג, 1912. יושבים (מימין): מקס סולובייצ'יק (לימים סוליאלי), אברהם אידלסון, זאב ז'בוטינסקי; עומדים: ארנולד זיידמן, אלכסנדר גולדשטיין, שלמה גפשטיין.

מנחם (מקס) בן אברהם-אבא נולד בקובנה (אז באימפריה הרוסית; כיום בליטא). קיבל את חינוכו – מורו לעברית היה הסופר הידוע שמואל רוזנפלד – בעיר זו במשפחה שתפסה מקום נכבד מאוד בתוך הציבור היהודי בעיר ובליטא כולה. אביו, תעשיין ובעל נכסים, היה במשך הרבה שנים אחד מפרנסי הקהילה היהודית בקובנה, בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה.[1] אמו הייתה אחותו של ר' איסר-בר וולף,[2] ראש קהילת קובנה, חבר העירייה (ולאחר תיקון חוק הבחירות, חבר במועצה העירונית) של קובנה, אישיות מפורסמת ששמו הלך לפניו לא רק בליטא אלא בכל רחבי רוסיה במשך הרבה שנים כמשכיל, חובב ציון וציוני פעיל וכעסקן ציבור ונדבן ביד רחבה. האם, אישה בעלת אינטליגנציה, תרבות והשכלה רחבה השפיעה במידה רבה על עיצוב אופיו של בנה מקס.

גמר בהצטיינות את חוק לימודיו בגימנסיה בקובנה.

סיים את המחלקה להיסטוריה ולשונות המזרח באוניברסיטת סנקט פטרבורג. השתלם באוניברסיטאות של גרמניה (טובינגן, מינכן, פרייבורג). המשיך להשתלם בשווייץ, ושם הוסמך לד"ר לפילוסופיה באוניברסיטת ז'נבה.[3]

בנעוריו הצטרף לתנועה הציונית ולחבורה האודסאית של סופרים ופובליציסטים צעירים, שייסדו וערכו את הירחון הציוני בשפה הרוסית "ייברייסקאיה ז'יזן" ('החיים היהודיים'), אחר כך השבועון "ראזסווייט" ('השחר') המחודש (שהחליף למעשה את השבועון "כרוניקה ייברייסקוי ז'יזני" ואת מחליפו למשך חודשיים "ייברייסקי נרוד" – שניהם, בעריכתו של אברהם אידלסון, מוספים של "ייברייסקאיה ז'יזן"[4]), שבועונה של ההסתדרות הציונית ברוסיה והיה מזכיר המערכת ופעיל בכיבוש האינטליגנציה היהודית הרוסית לציונות. מייסדו ועורכו הראשון של "ייברייסקאיה ז'יזן" היה עורך דין יהודי בפטרבורג, ניקולאי סורין, שקיבל מן השלטונות בשנת 1904 היתר להוצאתו של ירחון. אל המערכת הצטרפו ד"ר משה מרגולין[5] כעורך ראשי; ויוליוס ברוצקוס, רופא ועיתונאי שקודם לכן (עד שנת 1902) נמנה עם חברי מערכת הירחון הרוסי-יהודי "ווסחוד" ('זריחה'). מערכת "ראזסווייט" כללה גם את משה צייטלין, מהנדס; וחמישה סטודנטים - שלמה גפשטיין, אלכסנדר גולדשטיין, אריה בבקוב, ארנולד זיידנמן ומקס סולובייצ'יק.[6] זמן קצר לאחר פתיחתו המחודשת הצטרף למערכת העיתון גם זאב ז'בוטינסקי ויחד עם אברהם אידלסון היו לבולטים שבכותביו.[7]

בעבודתו הציונית והפובליציסטית טיפח, בהתאם להחלטת "ועידת הלסינגפורס", גם את "עבודת ההווה" (מונח שבו השתמש הפילוסוף היהודי מרטין בובר) למען הבטחת זכויות אזרח, אוטונומיה לאומית וחיים לאומיים ליהודים בארצות מגוריהם בגולה.[8]

באביב 1917 השתתף בוועידה הציונית הכול-רוסית ופעל בכיוון זה למען בניין החיים הלאומיים ליהודים בכל רוסיה הגדולה. אך משהשתלט המשטר הבולשביקי שב למולדתו, ליטא המשוחררת.[8]

משחזר בסתיו 1918 לקובנה (כבר ליטא העצמאית), מרוסיה הבולשביסטית – והוא אז בן 35 שנה – יצאו לו כבר בתוך יהדות רוסיה מוניטין של פובליציסט והוגה דעות ציוני יהודי. מעבר לכתיבתו בכתבי עת היו באמתחתו גם כמה ספרים חשובים (ראו רשימה מטה). בהיותו ברוסיה חיבר והוציא, למשל, את האטלס הגאורפי וההיסטורי של ארץ ישראל, שבזמנו תרם הרבה להפצת ידיעת הארץ בין הנוער היהודי המתלמד. עם שובו זינק במלוא מרצו ולהטו לתוך הקלחת של פעילות ציבורית-פוליטית, והיה בקשרי חברות שיתוף פעולה עסקני ציוני עם הד"ר אבא לפין והד"ר נחמן רחמילביץ.

כבר ביוני 1919 הוא נקרא לכהן כשר לענייני היהודים בממשלתו של מיקולס סלז'וויצ'יוס (אנ'). בכהונה זו שימש גם לאחר התמורות שחלו במשך הזמן בהרכבה האישי של הממשלה הליטאית – למעשה עד דצמבר 1922, כאשר עבר ללונדון כדי לשמש שם כחבר ההנהלה הציונית העולמית, שאליה נבחר על ידי הקונגרס הציוני ה-12 בקארלסבאד ב-1921.[9]

כשר לענייני יהודים התמסר בכל מרצו ויכולתו לייסוד "המועצה הלאומית" (ביידיש: 'הנאציונאל-ראט') של יהודי ליטא, כגוף רשמי המיצג ומנהל את האוטונומיה היהודית, ארגון הקהילות, ביסוס רשת בתי-הספר הממלכתיים ליהודים, שהיו יהודיים גם בשפתם (עברית ויידית), בתכנם וברוחם.[8]

כחבר הממשלה הוא לא הסתפק בהגנה על זכויותיו של המיעוט היהודי בלבד, אלא נטל חלק פעיל בכל עבודת הממשלה ובמיוחד במערכתה הקשה בזירה הבינלאומית להכרת העיר וילנה כעיר בירתה של ליטא.[9][3][10]

במאי 1920 נבחר מטעם הסיעה היהודית (במחוז הבחירה של אוטיאן) לחבר הסיימאס המכונן הליטאי וכיהן בתפקיד זה עד 1922.

הודות להתמדתו, הצליח להניע את הסיימאס המכונן, בעל הרוב הנוצרי-דמוקרטי, לקבל את שני הסעיפים של החוקה הליטאית שדנו בזכויות המיעוטים, סעיפים שאמנם היו רחוקים מאוד ממה שתבע בשם יהודי ליטא, אך מכל מקום כללו את עיקרי הדברים של אוטונומיה לאומית-פרסונלית (העובדה שבמרוצת הזמן התעלמו הליטאים כליל מתוכנם של שני הסעיפים הללו והפרו אותם באופן הגס ביותר - אין בה כדי לגרוע במאומה מחשיבותם בזמן קבלתם).[9]

השהות בלונדון מאז 1922 לא האירה לו פנים. בשל חילוקי דעות קשים עם ד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית דאז, נאלץ אחרי קרוב לשנה וחצי של עבודה בהנהלה הציונית, לפרוש ממנה.[9]

אחרי זמן מה, ב-1923, עבר מלונדון לברלין וחידש את עבודתו המדעית. שם השתתף בהכנתו של הלקסיקון היהודי (בגרמנית) והיה אחד ממייסדי המפעל הגדול - ה"אנציקלופדיה יודאיקה" (בגרמנית), וערך בה את המדור של "מדע התנ"ך".[9] עליית הנאצים לשלטון שמה קץ להמשך הוצאת האנציקלופדיה.

בתקופת פעילותו הברלינית שיתף פעולה עם הקבוצה הראדיקלית (יצחק גרינבוים, נחום גולדמן ואחרים) במאבקה נגד תוכניתו של ויצמן להרחיב את הסוכנות היהודית.[11]

בשנת 1933 עלה לארץ ישראל והתיישב בחיפה.

שימש מנהל סניף בנק אפ"ק ואחר כך יושב ראש ועד "הדר הכרמל" בחיפה (1939–1943).[12] היה יו"ר ועד הנאמנים של בית הספר הימי בחיפה מאז היווסדו ב-1938 ועד אמצע שנות הארבעים.

היה מפעילי החברה לחקר המקרא בישראל.[13] לפני מותו הספיק להכין כ-60 אחוז מ"לקסיקון מקראי", שראה אור בהוצאת דביר לאחר מותו.[14]

מ-1943[15] ולמשך ארבע שנים[16] שימש מנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי של כנסת ישראל. הוא התפטר מהנהלת מחלקת החינוך מטעמי בריאות באוקטובר 1946.[17] עם קום מדינת ישראל (אז עִברת את שם משפחתו מסולובייצ'יק לסוליאלי[18]), מונה לראש שירותי השידור במדינת ישראל[19]. כעבור שלוש שנים נאלץ לפרוש מהתפקיד, עקב מחלתו.

נפטר בביתו בירושלים ממחלה ממארת במרץ 1957, בגיל 73. נקבר בהר המנוחות בנוכחות קהל רב.[20]

פרסומיו

  • Очерки по еврейской истории и культуре: Историческая хрестоматия, СПб., 1912 (published in Yiddish in 1923);
  • Основные проблемы библейской науки, СПб., 1913 (published in Hebrew in 1914);
  • Историко-географический атлас Палестины, СПб., 1913;
  • Die Welt der Bibel : ein Bilderatlas zur Geschichte und Kultur des biblischen Zeitalters, Berlin : Jüdischer Verl., 1926;
  • Vom Buch das Tausend Jahre Wuchs, B., 1932.
  • ראשי פרקים במדעי המקרא (תרגם זלמן רובשוב), אודסה, 1914;
  • (ביחד עם זלמן שזר; אז רובשוב), תולדות בקורת המקרא (הוא כתב על מצבו של מדע זה אצל חכמי אומות העולם, ורובשוב על המצב אצל חכמי ישראל), ברלין 1925;
  • שכיות המקרא (אוצר תמונות לכתבי הקודש ולקדמוניותיהם), ברלין 1925;
  • (בעריכתם של מנחם סוליאלי ומשה ברכוז), לקסיקון מקראי, 2 כרכים, תל אביב: דביר, 1964/65. (יצא לאור לאחר מותו של סוליאלי.)

רשימת כל חיבוריו

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מקס סולובייצ'יק בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ הוא התייחס על משפחת סולובייצ'יק הידועה, שמוצאה היה מבריסק דליטא (ברסט ליטובסק), ועוד במאה ה-18, כאשר ליטא הייתה עדיין חלק מפולין, עשו בני משפחה זו רבות ועצומות לטובת קהילת קובנה, והגנו עליה בהצלחה רבה בזמן של רדיפות וגזרות קשות.
  2. ^ בנו של איסר-בר וולף, משולם וולף (1942-1877) היה עסקן ציבור, תעשיין יהודי ליטאי, ומראשי הציונים בליטא.
  3. ^ 3.0 3.1 "סולובייצ'יקס מקסס", בפורטל ה'שטעטל הווירטואלי' של המוזיאון ההיסטורי ליהודי פולין בוורשה (בליטאית).
  4. ^ ראזסווייט, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית).
  5. ^ יצאו לו מוניטין הודות לספרו "הזרמים היסודיים של תולדות ישראל", שעליו כתב לימים ז'בוטינסקי ב"סיפור ימי" — "ספר קצר ורב תוכן, שמתוכו למדתי הרבה", וכן הודות לתפקיד המזכיר הראשון שהוא מילא בשתי האנציקלופדיות הגדולות, הרוסית והעברית, שיצאו לאור באותם הימים בהוצאת אפרון. אחיו, הקולונל אליעזר מרגולין, היה מפקד אחד הגדודים העברים בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.
  6. ^ "לתולדות "ראזסווייט", באתר כותר - הספרייה המקוונת של ישראל.
  7. ^ "ראזסווייט" המשיך להופיע עד יוני 1915 שעה שהוצאותו נפסקה בשל מגבלות צנזורה שהוטלו עליו. מיולי 1915 ועד יוני 1917 במקומו יצא לאור במוסקבה "ייברייסקאיה ז'יזן". ביולי 1917 חודשה הוצאתו של "ראזסווייט" בפטרוגרד, אך בספטמבר 1918 נפסקה פעילותו על ידי השלטונות הסובייטים. מנובמבר 1918 ועד יולי 1919, קיבלו מנויי העיתון במקומו את ה"כרוניקה ייברייסקוי ז'יזני".
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 דוד תדהר (עורך), "ד"ר מנחם (מכס) סוליאלי (סולוביצ'יק", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך י (1959), עמ' 3513
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 ל. גרפונקל, 'ד"ר מכס (מנחם) סולובייצ'יק (סוליאלי)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ב, תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 311–313 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונות 1071-1069).
  10. ^ יצוין, כי פולין כבשה את וילנה באוקטובר 1920. כל מאמצי התיווך (מטעם חבר הלאומים, האפיפיור, ועוד) נכשלו, ווילנה נשארה בתחום שיפוטה של פולין עד לאוקטובר 1939, שעה שהסובייטים החזירו את העיר לליטא. כל אותה התקופה שימשה קובנה כ'בירתה הזמנית' של ליטא, לפי המינוח הליטאי.
  11. ^ סוליאלי מנחם, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית).
  12. ^ 'סולובייציק (סוליאלי), מנחם (מכס) בן אברהם-אבא', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 201 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1399). בית ועד הדר הכרמל, חיפה, ד"ר מנחם סוליאלי, דבר, מודעת אבל, 17 במרץ 1957.
  13. ^ "פירוש חדש לתנ"ך בדורנו", דבר, טור 2, 9 באפריל 1957.
  14. ^ ר. חוה, חדשות בספרות ובאמנות: לקסיקון מקראי בהוצאת "דביר", דבר, טור 2, 18 באוקטובר 1957.
  15. ^ חיפה העברית נפרדת מד"ר סולוביטשיק, דבר, 15 ביוני 1943
  16. ^ דוד תדהר (עורך), "ד"ר מנחם (מכס) סוליאלי (סולוביצ'יק)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך י (1959), עמ' 3514
  17. ^ יוסף יונאי, מתווה לחינוך במדינה העברית, דור לדור ל"א, תשס"ז, עמ' 14
  18. ^ ברשות היחיד והרבים שינוי שם, חרות, 27 ביוני 1949
  19. ^ ההנהלה החדשה לראדיו ישראל, הצופה, 30 ביוני 1948
  20. ^ ד"ר סוליאלי ז"ל – למנוחות, הצופה, 11 במרץ 1957.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32694192מקס סולובייצ'יק

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מקס_סולובייצ%27יק&oldid=1914607"