יוליוס ברוצקוס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ד"ר יוליוס ברוצקוס
Юлий Давидович Бруцкус
תאריך עלייה 1949
חבר הסיימאס
13 בנובמבר 1922 – 12 במרץ 1923
(17 שבועות ויום)
שר לענייני יהודים בממשלת ליטא
דצמבר 1922 – פברואר 1923
(כ־9 שבועות)
תפקידים בולטים
  • מראשי ארגון הבריאות היהודי העולמי

ממייסדי וראשי התנועה הרוויזיוניסטית

ד"ר יוליוס (יולי) ברוצקוס (בעברית: יהודה ליב בן דוד; ברוסית: Юлий Давидович Бруцкус, יולי דווידוביץ' ברוצקוס; בליטאית: Julius Bruckus; ‏ 1 בינואר 1870, פולאנגן, ליטא הרוסית – 27 בינואר 1951, פתח תקווה) היה רופא, מראשי ארגון הבריאות היהודי העולמי, פעיל ציוני, ממייסדי וראשי התנועה הרוויזיוניסטית, פוליטיקאי ליטאי, ציר לסיימאס הראשון ושר בלי תיק לענייני יהודים בממשלת ליטא, מראשי "אורט" ו"אזע" (החברה לשמירת בריאות היהודים), היסטוריון, פובליציסט וחוקר תולדות יהדות מזרח אירופה.

קורות חיים

יהודה ליב (יוליוס) ברוצקוס נולד ב-1 בינואר 1870 בפולאנגן שבפלך קורלנד שבצפון-מערב האימפריה הרוסית (כיום ליטא), בן לדוד ברוצקוס, סוחר ענבר. ב-1878 עברה משפחתו למוסקבה, שם שנה קודם לכן הקימו יוסף ודוד ברוצקוס (דודו ואביו של יוליוס) מפעל למוצרי עור.[1] התחנך בגימנסיה במוסקבה. בשנת 1894 סיים את הפקולטה לרפואה באוניברסיטת מוסקבה. עוד בהיותו סטודנט היה חבר באגודת "בני ציון". אז פרסם (ביחד עם לאון בראמסון) מורה דרך ביבליוגרפי לספרות על היהודים.[2] כמו כן היה חבר באגודת "חובבי ציון" שממנה יצאו המנהיגים הציוניים: מנחם אוסישקין, יחיאל צ'לנוב, אברהם אידלסון ואחרים.[3]

אחר כך התגורר בסנקט פטרבורג, שם השתתף בפעילותה של חברת מרבי השכלה,[4] ובשנים 1898–1902 שימש כחבר מערכת של הירחון הרוסי-יהודי "ווסחוד" ('זריחה').[5] בשנת 1902 פרש מן העריכה של "ווסחוד" בשל התחזקותם של גורמים אנטי-ציוניים בכתב העת,[6] ועבר לעיתון "בודושצ'נוסט" ('העתיד'), שנטה לרעיון הציוני.[3] בשנת 1905 חבר אל המערכת של "כרוניקה יברייסקוי ז'יזני" ('כרוניקה של החיים היהודיים'; בעריכתו של אברהם אידלסון), ששימש מוסף לייברייסקאיה ז'יזן" ('החיים היהודיים'), הביטאון המרכזי של ציוני רוסיה בשפה הרוסית, שיצא לאור כירחון בפטרבורג בשנים 1904–1907 (מייסדו ועורכו הראשון היה עורך דין יהודי ניקולאי סורין).[5][3] בשנת 1907 הצטרף למערכת של כתב העת היהודי המחודש בשפה הרוסית "ראזסוויט" ('השחר'). זמן קצר לאחר פתיחתו המחודשת של השבועון (שהחליף למעשה את השבועון "כרוניקה ייברייסקוי ז'יזני" ואת מחליפו למשך חודשיים, "ייברייסקי נרוד" – שניהם מוספים של "ייברייסקאיה ז'יזן"[7]), הצטרף למערכת העיתון גם זאב ז'בוטינסקי ויחד עם אברהם אידלסון היו לבולטים שבכותביו.

היה יושב ראש המרכז הציוני ברוסיה, חבר המרכז של "הברית להשגת זכויות מלאות לעם ישראל ברוסיה", וציר למספר קונגרסים ציוניים עולמיים. בקונגרס הציוני העולמי השמיני בהאג בשנת 1907, נבחר לוועד הפועל הציוני הגדול.[3] היה חבר המועצה של "אוצר התיישבות היהודים" ('קולוניאל באנק') וחבר הוועד המרכזי של יהודי רוסיה בווילנה. השתתף בווילנה בוויכוחים בין ציונים ובונדאים.[8]

צידד ב"עבודה המעשית" בארץ וב"עבודת ההווה" (מונח שבו השתמש הפילוסוף היהודי מרטין בובר) בגלות.[3]

אחרי מהפכת 1917 נבחר לאספה המכוננת הכל רוסית מטעם "הרשימה היהודית" של פלך מינסק. עמד בראש פעולות "הועד המרכזי של ציוני רוסיה", כאשר התנועה ירדה למחתרת, ונאסר בוועידה הציונית במוסקבה ב-23 באפריל 1920 והושם בכלא יחד עם עוד 106 ציונים ממשתתפי הוועידה.[3]

בשנת 1922 חזר לליטא וסייע לכונן מוסדות יהודיים אוטונומיים ברפובליקה הליטאית הראשונה שקמה ב-1918. היה דמות מרכזית בוועידה השנייה של נציגי הקהילות היהודיות שהתקיימה בקובנה בפברואר 1922.[9] בין ה-13 בנובמבר 1922 ל-12 במרץ 1923 היה ציר מטעם הסיעה היהודית בסיימאס הראשון.[10] בינואר-פברואר 1923,[11] כיהן זמנית כשר בלי תיק לענייני יהודים בממשלת ליטא בראשותו של ארנסטס גאלבנאוסקאס (אנ'), בהחליפו בתפקיד זה את הד"ר מקס סולובייצ'יק.

בשנת 1924, עם הגבלת הזכויות האוטונומיות של היהודים בליטא, עבר לגרמניה, והשתקע בבירתה ברלין. שם עמד בראש פעולות הארגון ההומניטרי היהודי - צרפתי "אוז"ה" (חברה לשמירת בריאות היהודים; שימש כסגן נשיא הארגון), הצטרף להנהלת "אורט", ופעל בשטחים שונים.[9]

אחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933 עבר לפריז ונבחר לנשיא כבוד של אגודת "אוז"ה" העולמית.[3]

השתייך זמן מסוים למפלגה הרוויזיוניסטית, אך יצא משורותיה בשנת 1935, והצטרף ל"מפלגת המדינה". מטבעו היה סינתטי ודרכו למזג זרמים שונים לפעולה ציונית מקיפה.

היה אהוד על חבריו.[12]

בזמן מלחמת העולם השנייה נאסר בצרפת ידי ממשלת וישי אך הצליח להשתחרר ובשנת 1940 להגר לארצות הברית, שם עמד בראש "התאחדות ציוני רוסיה".[2]

פעל רבות בביקוריו במחנות הריכוז לשחרורם של היהודים הכלואים בהם. הסגולות שהראה אז – שלילת האני ואהבת האדם – הן האופייניות ביותר לאישיותו. סגולות-אופי אלו הראה גם בפעולתו הרפואית.[3]

בשנת 1949 עלה לישראל. התיישב בפתח תקווה ועמד בראש עבודת אגודת "אוז"ה" בארץ. היה פעיל בברית הציונים הכלליים בתל אביב.

בכל פעולתו הציבורית מצא תמיד זמן לעבודה מדעית. בייחוד התעניין בתולדות ראשית היישוב היהודי בפולין וברוסיה, וביתר ייחוד - בממלכת הכוזרים הפלאית, בתולדות הקראים במזרח אירופה, בדרכי המסחר בין היהודים במערב אירופה ויהודי קייב בתחילת האלף השני לספירה וכיוצא בזה. היה היסטוריון בעל שם ופרסם מחקרים רבים.[13]

נפטר בפתח תקווה ב-27 בינואר 1951.

ב-12 בפברואר 1951, ארגנה התאחדות יהודים יוצאי רוסיה וליטא כנס לזכרו בפריז.[14]

אחיו הצעיר פרופ' בוריס דב ברוצקוס היה עסקן ציבור, כלכלן יהודי-רוסי נודע, מדען, מומחה לבעיות אגרריות של ברית המועצות וחוקר בעיות אגרריות, מהמומחים הגדולים באירופה בשאלות כלכלה, ובמיוחד בבעיות חקלאות והתיישבות של יהודים, ופרופסור לכלכלה חקלאית באוניברסיטה העברית בירושלים.
אחותו מרגלית נישאה לשלמה גפשטיין.[15]

אחיינו דוד אנטול ברוצקוס היה אדריכל וצייר ישראלי.

פרסומיו

  • Систематический указатель литературы о евреях на русском языке, в сотрудничестве с Л. Брамсоном, 1892;
  • "К истории евреев в Курляндии," Восход, 1896;
  • Документы и записи по истории евреев в России, 1899–1900;
  • Письмо хазарского еврея от X века: новые материалы по истории Южной Россiи времен Игоря, 1924 (на английском языке 1935);
  • "Di ershte yedies vegn yidn in poyln" [The Earliest Information on Jews in Poland], YIVO Historishe shriftn 1, Yidisher visnshaftlekher institut, 1929 (Yiddish)
  • "Chasaren," Encyclopaedia Judaica: Das Judentum in Geschichte und Gegenwart, vol. 5, Berlin: Eschkol, 1930;
  • "Die Chazaren und das Kiewer Russland," In VIIe Congrès International des Sciences Historiques: Résumés des communications présentées au Congrès, Vol. 1, Warsaw: Société Polonaise d'Histoire, 1933;
  • "Истоки русского еврейства," Еврейский мир, 1939;
  • "The Khazar Origin of Ancient Kiev", Slavonic and East European Review, May 1944.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Борис Бруцкус, באתר Peoples.ru (ברוסית)
  2. ^ 2.0 2.1 'ברוצקוס, יהודה-יוליוס בן דוד', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 127 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1325).
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7 דוד תדהר (עורך), "ד"ר יהודה (יוליוס) ברוצקוס", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך י (1959), עמ' 3634.
  4. ^ או חברת מפיצי השכלה, ברוסית: Общество для распространения просвещения между евреями в России. נוסדה ביוזמת נדבנים יהודים ממשפחת גינזבורג, ויוסף גינצבורג היה יו"ר האגודה הראשון. האגודה עסקה בקידום הפצת ההשכלה והידיעות המדעיות והכלליות בקרב כלל הציבור היהודי.
  5. ^ 5.0 5.1 יוליוס ברוצקוס, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית).
  6. ^ Бруцкус, Юлий Давидович, יברייסקיה אנציקלופדיה, בויקיטקסט (ברוסית).
  7. ^ ראזסוויט, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית).
  8. ^ ד"ר יוליוס ברוצקוס היה נושא נאומים ציוניים ומוכיח שאם ינצח הבונד יורע מצב היהודים. בווילנה היו כמה בתי חרושת קטנים שהיו עובדים בשביל השוק הרוסי הפנימי ומייצרים נעליים לילדים, גרביים וכדומה. ברוצקוס אמר שכל שביתה בבתי החרושת האלה עשויה לגרום נזק להמוני היהודים. לשבות צריכים רק בבתי חרושת גדולים, אבל לא בקטנים. הבונדאים היו עונים לו, וכנהוג לא שכנע צד אחד את השני.
  9. ^ 9.0 9.1 דב לוין, ברוצקוס, יולי, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
  10. ^ ראו רשימת הצירים בערך הוויקיפדי "Pirmasis Seimas" ('הסיימאס הראשון') (בליטאית). בסיימאס הזה כיהנו גם שני נציגים יהודים נוספים – לייב גרפונקל ויוסל ברגר (בליטאית: Juozas Bergeris; רופא, מחנך ופעיל ציוני יליד וילנה 1884; עלה לארץ ישראל ב-1934).
  11. ^ תקופה זו מצוינת בערכים הוויקיפדיים בליטאית על ברוצקוס על הרכבי הממשלה הליטאית בין שתי מלחמות עולם. על פי מקורות אחרים ברוצקוס החל לכהן כשר בלי תיק לענייני יהודים כבר בסתיו 1922 בהחליפו את מקס סולובייצ'יק שעזב ללונדון. ראו הערך מקס סולובייצ'יק ומקורותיו.
  12. ^ במלאת לו שבעים שנה (1940), כאשר אירופה נאנקה מתעלולי היטלר, נערכה לו מסיבה אינטימית באולם של מסעדה יהודית צנועה במונפליה (עיר זו הייתה אז ב"אזור החופשי" של צרפת, שהגרמנים עדיין לא תפסוהו). קבוצה של עסקני ציבור יהודים ועמה גם פאבל מיליוקוב, נתכנסה לתת לו כבוד.
  13. ^ עזבונו של ד"ר יוליוס ברוצקוס (כולל ניירותיו) נשמר בארכיון של המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן באוניברסיטת תל אביב. ראו: רשימה חלקית של פרטי הארכיון
  14. ^ БРУЦКУС Юлий (Юлиус) Давидович , Интернет-сайт Культурного центра "Дом-музей Марины Цветаевой" (ברוסית)
  15. ^ דוד תדהר (עורך), "שלמה גפשטיין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1424.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27981927יוליוס ברוצקוס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יוליוס_ברוצקוס&oldid=1184506"