מנזר סן-סאבן-סיר-גרטאמפ

מנזר סן-סאבן-סיר-גרטאמפ
Abbaye de Saint-Savin-sur-Gartempe
	מנזר סן-סאבן-סיר-גרטאמפ
	מנזר סן-סאבן-סיר-גרטאמפ
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1983, לפי קריטריונים 1 ו-3
שטח האתר	16 דונם
שטח אזור החיץ	1,477 דונם
מידע כללי
מדינה	צרפת
קואורדינטות	46°33′53″N 0°51′58″E / 46.564657°N 0.866016°E
	(למפת צרפת רגילה) פריז מרסיי ליון טולוז ניס נאנט שטרסבורג מונפלייה בורדו ליל רן ריימס לה האבר סנט אטיין אנז'ה גרנובל דיז'ון קורסיקה ספרד שווייץ גרמניה בלגיה לו. איטליה הממלכה המאוחדת תעלת למאנש הים התיכון האוקיינוס; האטלנטי; מנזר סן סאבן

מנזר סן-סאבן-סיר-גרטאמפ (בצרפתית: Abbaye de Saint-Savin-sur-Gartempe) שוכן ביישוב סן-סאבן (ויין) (אנ'), 40 קילומטרים מזרחית לפואטייה. המנזר הרומנסקי נבנה במחצית המאה ה-11, והוא המבנה המקומר העתיק ביותר בחבל פואטו. בשנת 1983 נוסף מנזר סן-סאבן-סיר-גרטאמפ לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. בהכרזה על אתר המורשת נכתב כי "המנזר-כנסייה של סן-סאבן, המכונה "הקפלה הסיסטינית הרומנסקית", מכיל ציורי קיר רבים ויפים מהמאה ה-11 וה-12 שנמצאים עדיין במצב שימור מצוין".^[1]

היסטוריה

המסמכים שתיארו את המנזר אבדו בשנת 1598 במהלך מלחמות ההוגנוטים. מה שבטוח, עם זאת, הוא שהמנזר הוקם תחת קרל הגדול בראשית המאה ה-9. הוא הוקדש לקדושים המעונים סן סאבן דה סריזייה (Saint Savin de Cerisier) ואחיו סן סיפריאן (Saint Cyprien), עליהם מעט ידוע כיום. "הפסיון של סן סאבן וסן סיפריאן" (La passion de saint Savin et saint Cyprien) נכתב במאה ה-11 ומסווג כשירה אפית.

על פי המסורת, שני אחים, סביניוס וסיפריאנוס, שברחו בנפרד ממקדוניה, שם נרדפו בגלל אמונתם, התאחדו לבסוף על גדות הנהר גרטמפ (אנ') במאה החמישית. הם עונו ונערפו כאן. סביניוס נקבר על ידי כמרים לא רחוק מהיישוב של היום במקום שנקרא סריזייה (Cerisier, "עץ דובדבן").

שלוש מאות שנים אחר כך נמצאו שרידי שני המרטירים בזירת הטבח שלהם. בדילוס (Badillus), איש דת בחצרו של קרל הגדול, החליט להקים שם מנזר כדי לשמור על שרידי הקדושים היקרים. בנדיקטוס מאניאן הורה לקהילה לאמץ את תקנון בנדיקטוס בשנת 821 והיו בו עשרים נזירים. הוא מינה את אב המנזר אודס הראשון (Eudes I), שהקים את הכנסייה הראשונה.

בשנת 1010, קיבל המנזר תרומה גדולה מאוד מאלמודי מלימוז' (Almodis de Limoges), רוזנת פואטייה, אשתו של הרוזן גיום החמישי מפואטייה (אנ'), לישועת נפשה ונפשות משפחתה. בעזרת הכסף ניתן היה לבנות את כנסיית המנזר של ימינו במחצית השנייה של המאה ה-11. במהלך עבודה זו התגלו מחדש כל שרידי הקדושים של המנזר שהוסתרו מאה או מאתים שנים קודם לכן, אולי בגלל האיום מצד הנורמנים. כלי לשימור שרידי קדושים מזכוכית כחולה קובלט יוצאת דופן, התגלה במהלך החלפת מזבח בשנת 1866, ותוארך גם הוא לתקופה זו. כלי זה מוצג כיום במוזיאון סנט-קרואה (Musée Sainte-Croix) בפואטייה.

מלחמת מאה השנים ומלחמות ההוגנוטים שמו קץ לשגשוג המנזר, שהחליף ידיים מספר פעמים בתקופה זו. לכך התווסף מינוים של אבות מנזרים עמאיים (abbé laic), שהתעניינו יותר בהכנסות המנזר מאשר בתחזוקת הבניין: בסביבות 1600 החל אב המנזר למכור אבנים מהמבנה, מעט אחר כך גירש אב מנזר אחר את הנזירים וסגר את כנסיית המנזר את האכסניה שלו. החלפתם של האבות העמאיים במאורינים (אנ') בשנת 1640 סיימה תקופה הרסנית הזו.

בשנים 1682–1692 החל שיקום הכנסייה ובנייתם מחדש של בנייני המנזר שנותרו. לאחר פירוק המנזרים במהלך המהפכה הצרפתית הפכה הכנסייה לכנסיית קהילה בשנת 1792. בנייני המנזר הפכו לדירות למורים ולז'נדרמריה המקומית, שיצאה מהמבנה רק בשנת 1971.

ב-1833 הכיר לודוביק ויטה (אנ'), "המפקח הכללי על מונונמטים היסטוריים" (inspector general des monuments historiques) את הערך המונומנטלי של המנזר. יורשו, פרוספר מרימה, הורה על התיקונים הדחופים ביותר לאחר שהתריע בפני השר פרנסואה גיזו בשנת 1835. בשנת 1840 סווגה הכנסייה כמונומנט היסטורי (אנ'), ובשנת 1849 היא נחשבה כמבנה שניצל.

עבודות שיקום מקיפות התרחשו בין השנים 1967 ל-1974, ובשנת 1983 התווספה כנסיית המנזר סן-סאבן-סיר-גרטאמפ לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו בשל ציורי התקרה והקירות מסביבות שנת 1100שהשתמרו.

אדריכלות

אין תיעוד מוקדם על הבנייה. התיארוך צריך להתבסס אך ורק על שיקולים סגנוניים. על בסיס אלו נקבע שבניית כנסיית המנזר החלה בסביבות 1060 בחדרים התחתונים של המגדל והתחלת הספינה. בשנים 1075–1095 נבנו בית המקהלה והאמבולטוריום וחמש הקפלות באפסיס המצולע, כמו גם מגדל מקום המצלב ושבעת הקמרונות האחרונים, בסגנון קמרון חבית של הספינה. רצף בנייה זה בא לידי ביטוי בפיתוח עשיר יותר ויותר של הכותרות. הבנייה החלה בערך באותה תקופה כמו זו של קתדרלת נוטרדאם בפריז, אך שלא כמו כרגיל, עם הצד המערבי ולא עם בית המקהלה.

התכנון הוא של כנסיית אולם שבו הספינות הצדדיות עם הקמרונות הצולבים שלהן נמוכות רק במעט מהספינה הראשית, מבנה המכונה "פסאודו- בזיליקה". תקרת הספינה הראשית היא בגובה 17 מטרים ואורכה 42 מטרים. בעשורים הראשונים של המאה ה-12 הכנסייה הייתה למעשה שלמה. רק מגדל הפעמונים חדש יותר. מגדל הפעמונים בעל המבנה העשיר נבנה באמצע המאה ה-12 והצריח עם הצריח המעוצב היטב שלו המתנשא ליותר מ-80 מטרים נבנה כעבור 200 שנה.

עדיין קיימים בכנסייה ציורי התקרה והקיר המקוריים מסביבות 1100 בקריפטה, בנרתקס ובספינה המרכזית. זהו המחזור הנרחב ביותר והחשוב ביותר מבחינה אמנותית של פרסקו רומנסקיים בצרפת, בשטח כולל של 413 מטרים רבועים. כמו כמה דוגמאות אחרות, פנים הכנסייה מעביר רושם כיצד עלינו לדמיין את פאר הצבעים והציורים המקוריים גם בכנסיות רומנסקיות אחרות. מחקר טכנולוגי בהקשר של שיפוצים אחרונים שהושלמו ביולי 2008 הראה כי טכניקות הצביעה היישומיות כאן של פרסקו-סקו וטכניקה של פרסקו על ידי יישום הצבע לא על טיח חדש, אלא על טיח שהורטב מחדש, מה שמסביר את מצב השימור יוצא הדופן.

הנושאים של הציורים בספינה לקוחים מהספרים בראשית ושמות. בפרוזדור מתוארים יום הדין וירושלים השמיימית, מעל, בקומה העליונה של הנרתקס, סצנות מהברית החדשה ודמויות של קדושים, בקריפטה עם קברי הקדושים סן-סאבן וסן-סיפריאן, סצנות מחייהם. שני החדרים האחרונים נגישים רק במהלך סיורים מודרכים.

שולחנות המזבח, שנשמרו לעיתים נדירות במצב מקורי כזה, גם הם מהמאה ה-12.

לקריאה נוספת

Robert Favreau : Saint-Savin: L’abbaye et ses peintures murales. Connaissance et promotion du patrimoine de Poitou-Charentes, Poitiers 1999, מסת"ב 2-905764-21-X
Yves-Jean Riou: Inventaire général des monuments et des richesses artistiques de la France, L’abbaye de Saint-Savin. Connaissance et promotion du patrimoine de Poitou-Charentes, coll. Images du patrimoine (Nr. 101), Poitiers 1992, מסת"ב 2-905764-04-X
Emmanuelle Jeannin: Abbaye de Saint-Savin-sur-Gartempe. Gaud, coll. Monuments et histoires, Moisenay 2001, מסת"ב 2-84080-076-4; 2008, מסת"ב 978-2-8408-0185-6, 2010, מסת"ב 978-2-9537837-0-4
Jean Taralon: La France des Abbayes. Hachette Réalités, Paris 1978, מסת"ב 2-01-004969-1, S. 102–105;
François Eygun: Art des pays d’Ouest, Grenoble. Arthaud, coll. „Art et paysages“ (Nr. 26), 1965, S. 286 : Pläne zu Saint-Savin-sur-Gartempe.
Mira Friedman: L’arche de Noé de Saint-Savin. In: Cahiers de civilisation médiévale, Band 40, Nr. 158, April/Juni 1997, S. 123–143 (DOI 10.3406/ccmed.1997.2679).