ממלכת הוונדלים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ממלכת הוונדלים
ממלכת הוונדלים בשנת 526

ממלכת הוונדלים (בלטינית: Regnum Vandalum) או ממלכת הוונדלים והאלאנים (בלטינית: Regnum Vandalorum et Alanorum) הייתה קונפדרציה של ונדלים ואלאנים, שהיא אחת הממלכות הברבריות שהוקמו תחת גאיזריק, לוחם ונדלי. היא שלטה בצפון אפריקה ובים התיכון משנת 435 עד 534 לספירה.

בשנת 429 לספירה, הוונדלים, המוערכים ב-80,000 איש, חצו בסירות מהיספניה לצפון אפריקה. הם התקדמו מזרחה, וכבשו את אזורי החוף של שטחי המדינות כיום תוניסיה ואלג'יריה. בשנת 435, האימפריה הרומית המערבית, ששלטה אז בצפון אפריקה, אפשרה לוונדלים להתיישב במחוזות נומידיה ומאוריטניה כשהתברר שלא ניתן להביס את צבא הוונדלים על ידי כוחות צבא רומיים. בשנת 439 חידשו הוונדלים את התקדמותם מזרחה וכבשו את קרתגו, העיר החשובה ביותר בצפון אפריקה. הממלכה הצעירה כבשה אז את האיים מיורקה, סיציליה, סרדיניה וקורסיקה שבמערב הים התיכון, שבשליטת הרומי. בשנות ה-460, הרומאים שלחו שתי משלחות צבאיות לא מוצלחות דרך הים בניסיון להפיל את הוונדלים ולהשיב את צפון אפריקה. כיבוש צפון אפריקה על ידי הוונדלים היה מכה לאימפריה המערבית הרומית הנצורה, שכן צפון אפריקה הייתה מקור הכנסה עיקרי וספקית של תבואה (בעיקר חיטה) לעיר רומא.

אף על פי שהוונדלים זכורים בעיקר בשל הריסתה של רומא בשנת 455 ורדיפתם של נוצרים ניקאים לטובת הנצרות האריאנית, הוונדלים היו גם פטרוני הלימוד. פרויקטי בנייה מפוארים נמשכו, בתי הספר פרחו, וצפון אפריקה טיפחה רבים מהסופרים ומדעני הטבע החדשניים ביותר של האימפריה המערבית הרומית המאוחרת דוברת הלטינית.

ממלכת הוונדלים התפרקה בשנת 534, כאשר היא נכבשה על ידי בליסאריוס במלחמת הוונדלים ושולבה באימפריה הרומית המזרחית (או האימפריה הביזנטית). הוונדלים ששרדו נטמעו באוכלוסייה האפריקאית הילידית או התפזרו בין השטחים הביזנטים.

היסטוריה

הקמה

מבט ממצר גיברלטר לצפון אפריקה שם חצו הוונדלים לאפריקה.

הוונדלים, תחת מלכם החדש גאיזריק (הידוע גם כגנסריק או גייזריק), חצו לאפריקה בשנת 429, והחלו את הכיבוש הוונדלי של אפריקה הרומית.[1][2] למרות שמספרם אינו ידוע וכמה היסטוריונים מתווכחים על תקפות ההערכות, בהתבסס על קביעתו של פרוקופיוס כי הוונדלים והאלנים מנו 80,000 כאשר עברו לצפון אפריקה,[3] פיטר הת'ר מעריך שהם יכלו להציב צבא של כ-15,000–20,000 איש.[4] לפי פרוקופיוס, הוונדלים הגיעו לאפריקה לבקשתו של בוניפאטיוס, השליט הצבאי של האזור.[5] עם זאת, הוצע כי הוונדלים היגרו לאפריקה בחיפוש אחר ביטחון; הם הותקפו על ידי צבא רומי בשנת 422 ולא הצליחו לחתום איתם על הסכם. הוונדלים התקדמו מזרחה לאורך החוף האפריקאי, הטילו מצור על העיר המוקפת חומה היפו רג'יוס בשנת 430.[1] בתוך העיר, אוגוסטינוס ה"קדוש" וכמריו התפללו להצלה מהפולשים הנוצרים האריאנים, בידיעה שנפילת העיר תגרום להמרת דת או מוות עבור נוצרים רבים בניקנה. ב-28 באוגוסט 430, שלושה חודשים לתוך המצור, מת אוגוסטינוס בן ה-75[6] - אולי מרעב או מתח, שכן שדות החיטה מחוץ לעיר הוזנחו ולא נקצרו. לאחר 14 חודשים, רעב ומחלות פגעו הן בתושבי העיר והן בוונדלים מחוץ לחומות. העיר נפלה לבסוף לידי הוונדלים, שהפכו אותה לבירתם הראשונה. השלום נעשה בין הרומאים לוונדלים בשנת 435 באמצעות הסכם בין ולנטיניאנוס השלישי לגאיזריק, שהעניק לוונדלים שליטה בנומידיה ובחלקים של מאוריטניה. גאיזריק בחר להפר את ההסכם בשנת 439 כאשר פלש למחוז אפריקה פרוקונסולאריס והטיל מצור על קרתגו.[7] העיר נכבשה ללא קרב; הוונדלים נכנסו אליו בזמן שרוב התושבים השתתפו במרוצים בהיפודרום. גאיזריק הפך אותה לבירתו והכתיר את עצמו כמלך הוונדלים והאלאנים, כדי לציין את הכללת בני בריתו האלאנים בממלכתו. כשכבש את סיציליה, סרדיניה, קורסיקה, מלטה והאיים הבלאריים, הוא בנה את ממלכתו למדינה חזקה. אבריל קמרון מציע שייתכן ששלטון הוונדלים החדש לא היה בלתי רצוי לאוכלוסיית צפון אפריקה, מכיוון שבעלי הקרקעות הקודמים היו בדרך כלל לא פופולריים.[8]

מסלולים שעברו פולשים ונדלים בתקופת הנדידה, המאה ה-5 לספירה

הרושם שנתנו מקורות כמו ויקטור מויטה, פוסידיוס,[9] קווודוולטאוס ופולג'נטיוס מרוספה היה שההשתלטות הוונדלית על קרתגו וצפון אפריקה הובילה להרס נרחב. עם זאת, חקירות ארכאולוגיות אחרונות ערערו על קביעה זו. למרות שהאודיאון של קרתגו נהרס, רשת הרחובות נותרה זהה, וכמה מבני ציבור שופצו. המרכז הפוליטי של קרתגו היה גבעת ביירסה. במהלך תקופה זו קמו מרכזי תעשייה חדשים בעיירות.[10] ההיסטוריון אנדי מרילס משתמש בכמויות הגדולות של כלי ההחלקה האדומים האפריקאים שהתגלו ברחבי הים התיכון שמתוארכים לתקופת הוונדלים של צפון אפריקה כדי לערער על ההנחה ששלטון הוונדאלי של צפון אפריקה היה תקופה של חוסר יציבות כלכלית.[11] כאשר הוונדלים פשטו על סיציליה בשנת 440, האימפריה הרומית המערבית הייתה עסוקה מדי במלחמה בגאליה מכדי להגיב. תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הרומית המזרחית, שלח משלחת להתמודד עם הוונדלים בשנת 441, אך היא התקדמה רק עד לסיציליה. האימפריה המערבית, תחת ולנטיניאנוס השלישי, השיגה שלום עם הוונדלים בשנת 442.[12] במסגרת ההסכם, הוונדלים זכו בביזצנה, טריפוליטניה וחלק מנומידיה ואישרו את שליטתם באפריקה הפרוקונסולרית.[13]

הסחר בתבואה

היסטוריונים מאז אדוארד גיבון ראו את לכידת צפון אפריקה על ידי הוונדלים והאלאנים כ"מכת המוות"[14] ו"המכה היחידה הגדולה ביותר"[15] לאימפריה הרומית המערבית במאבקה לשרוד. לפני הוונדלים, צפון אפריקה הייתה משגשגת ושלווה, הצריכה רק אחוז קטן מהכוחות הצבאיים של האימפריה הרומית, והייתה מקור חשוב של מיסים לאימפריה ותבואה לעיר רומא.[15] המלומד יוספוס במאה ה-1 לספירה אמר שצפון אפריקה האכילה את רומא במשך שמונה חודשים בשנה, כששאר ארבעת החודשים האחרים של תבואה נחוצה הגיעו ממצרים.[16]

ייתכן שהצורך הרומי לתבואה מצפון אפריקה הצטמצם עד המאה ה-5 מכיוון שאוכלוסיית העיר רומא הצטמצמה, ומספר החיילים הרומאים ירד. נראה שההסכם בשנת 442 בין רומא לוונדלים הבטיח את המשך משלוחי התבואה.[17] עם זאת, במונחים של עצירת העוינות בין רומא לוונדלים, הסכם זה לא ממש כובד, והרומאים שמו עדיפות גבוהה לכיבוש מחדש של צפון אפריקה ולהחזרת שליטתם בתבואה מממלכת הוונדלים.[15]

ביזת רומא

ביזת רומא, ציור מאת קרל בריולוב משנות ה-30 של המאה ה-19.

הסכם השלום של 442 לא עצר פשיטות ונדלים במערב הים התיכון. במהלך 35 השנים הבאות, גאיזריק השתמש בצי הגדול שלו כדי לבזוז את חופי האימפריה המזרחית והמערבית כאחד. אולם לאחר מותו של אטילה ההוני בשנת 453, הרומאים החזירו את תשומת לבם לוונדלים, אשר שלטו כעת בכמה מהארצות העשירות ביותר שנשלטו בעבר על ידי רומא.

במאמץ להביא את הוונדלים לחיק האימפריה, ולנטיניאנוס השלישי הושיט את ידה של בתו, אודוקיה, בנישואים לבנו של גאיזריק הונריק כאשר אודוקיה והונריק היו ילדים. עם זאת, הם עדיין לא התחתנו כאשר בשנת 455, ולנטיניאנוס השלישי נרצח על ידי שותפיו של תופס השלטון פטרוניוס מקסימוס, שחיפש את השליטה באימפריה. מקסימוס התחתן מיד עם אלמנתו של ולנטיניאנוס, הקיסרית ליקיניה אודוקסיה, והוא גם ביטל את אירוסיה של אודוקיה להונריק וחיתן אותה במקום זאת עם בנו שלו, פאלדיוס. הדיפלומטיה בין רומא לממלכת הוונדלים התערערה. אודוקסיה כתבה מכתב לגאיזריק, והתחננה בפניו לבוא לעזרתה. בטענה שביטול האירוסין בין הונריק לאודוקיה ביטל את הסכם השלום שלו עם ולנטיניאנוס, גאיזריק בזז את רומא, והציל את אודוקסיה, אודוקיה ובתה הצעירה של אודוקסיה פלסידיה (זו האחרונה הייתה נשואה לקיסר הלא מוכר לעתיד אוליבריוס). מקסימוס ופאלדיוס נהרגו על ידי המון זועם בזמן שברחו מהעיר.

הכרוניקן פרוספר מאקוויטניה[18] מציע את הדיווח היחיד מהמאה ה-5 לפיו ב-2 ביוני 455 קיבל האפיפיור לאו הגדול את גאיזריק והפציר בו להימנע מרצח והרס בשריפה, ולהסתפק בביזה. הוונדלים יצאו עם אינספור חפצי ערך, כולל שלל בית המקדש בירושלים שהובא לרומא על ידי טיטוס. אודוקסיה ובנותיה נלקחו לקרתגו,[13] שם נישאה אודוקיה להונריק זמן קצר לאחר מכן.

ביזת רומא על ידי הוונדלים בהרס חסר טעם יצרה את המונח ונדליזם.

שנים מאוחרות יותר

מפת פעולות המלחמה הוונדלית.

ביזת הוונדלים של רומא, הפיראטיות בים התיכון והצורך הרומי לחדש את השליטה בסחר התבואה הפכו את הרס ממלכת הוונדלים לעדיפות של האימפריה הרומית. הקיסר הרומאי המערבי מיוריאנוס החל לארגן מתקפה בקיץ 458. כוח ימי שנבנה בקרטחנה בהיספניה יכבוש את מאורטניה ולאחר מכן יצעד לקרתגו, בעוד שתקיפה בו-זמנית, בפיקודו של מרקלינוס, תכבוש מחדש את סיציליה. הקיסר כינס את הצי שלו בשנת 460, אך לגאיזריק נודע על המתקפה הממשמשת ובאה והוא "הוציא לפועל מדיניות אדמה חרוכה במאוריטניה - סריקת הארץ והרעלת הבארות לפני המתקפה האימפריאלית המתוכננת". בנוסף, גאיזריק הוביל את הצי שלו נגד כוחו של מיוריאנוס והביס את הרומאים בקרטחנה.[19][15]

בשנת 468, גם האימפריה המערבית וגם האימפריה המזרחית ניסו לכבוש שוב את אפריקה עם "המערכה השאפתנית ביותר שהושקה אי פעם נגד מדינת הוונדלים". מקורות ראשוניים מצביעים על כך שהצי מנה 1,113 ספינות ונשא 100,000 איש, אך נתון זה נדחה על ידי ההיסטוריוגרפיה המודרנית, כאשר הת'ר מציע 30,000 חיילים ו-50,000 חיילים ומלחים ביחד, בהתבסס על 16,000 חיילים רומיים שהועברו ב-500 ספינות ב-532. אנדי מרילס וריצ'רד מיילס טענו כי המבצע היה ללא ספק נרחב ו"ראוי להערצה על הברק הלוגיסטי שלו". [20] בקרב ימי בכף בון, תוניסיה, השמידו הוונדלים את הצי המערבי וחלק מהצי המזרחי באמצעות ספינות אש.[12] בעקבות ההתקפה, הוונדלים ניסו לפלוש לפלופונסוס אך נהדפו על ידי המניוטים בקניפוליס עם אבדות כבדות.[21] כנקמה, הוונדלים לקחו 500 בני ערובה בזקינתוס, ביתרו אותם לחתיכות, והשליכו את החלקים מעל הסיפון בדרך חזרה לקרתגו.[21]

מיקומה של קרתגו, בירת הוונדלים.

בשנות ה-470, נטשו הרומאים את מדיניות המלחמה שלהם נגד הוונדלים. הגנרל הגרמני המערבי ריקימר הגיע להסכם עם הוונדלים,[12] ובשנת 476 הצליח גאיזריק לסכם על "שלום תמידי" עם קונסטנטינופול. היחסים בין שתי המדינות הניחו פורניר של נורמליות.[22] משנת 477 ואילך, הוונדלים ייצרו מטבעות משלהם, אם כי הוא הוגבל למטבעות ברונזה וכסף בעלי ערך נמוך. למרות שהכסף הקיסרי בעל הערך הנמוך הוחלף, הערך הגבוה לא הוחלף, מה שממחיש במילותיו של מרילס "חוסר רצון לגזול את הפררוגטיבה האימפריאלית".[23]

גאיזריק מת ב-25 בינואר 477, בן 88. על פי חוק הירושה שהוא פרסם, הגבר המבוגר ביותר בבית המלוכה היה אמור לרשת אותו. כך ירש אותו בנו הונריק (477–484), אשר סבל תחילה את הנוצרים הניקים, בשל פחדו מקונסטנטינופול, אך לאחר 482 החל לרדוף את המניכאים והניקנים.[24] הוא גם רצח חברים יריבים רבים מהשושלת הוונדלית.[25] הברברים ילידי צפון אפריקה שנותרו באזור בזמן שלטונו של גאיזריק החלו עד מהרה במרידות ופלישות נגד הוונדלים בעקבות מותו של גאיזריק וחוקיו הדתיים הנוקשים של הונריק. הוונדלים החלו לאבד במהירות טריטוריה במערב אלג'יריה של ימינו לממלכת אלטבה, ובסוף שלטונו של הונריק הוא איבד לחלוטין את השליטה על הרי אורס למלך מאסטיס, שהקים את ממלכת האורס בשנים 483–484.[25][26]

גונת'מונד (484–496), בן דודו ויורשו, חיפש שלום פנימי עם הניקנים והפסיק את הרדיפות פעם נוספת. כלפי חוץ, כוחם של הוונדלים ירד מאז מותו של גאיזריק; גונת'מונד איבד חלקים נרחבים מסיציליה לאוסטרוגותים בראשות תיאודריך ונאלץ לעמוד בלחץ הגובר מצד הברברים הילידים, שפשטו על כל מה שבפנים הארץ עד לחוף.[27]

יורשו של גונת'מונד תרסמונד (496–523) היה קנאי דתי ועוין לניקאים, אך הוא הסתפק ברדיפות ללא שפיכות דמים.[24] בשנת 510 שבט הברברים פרקסנסס תחת המלך גואנפאן תפס חלק מהשטח דרומית לתוגה והקים את ממלכת דורסייל, תוך שהוא דוחק את הוונדלים אל מחוץ לגבולות הארץ.[28] בסביבות שנות ה-510, ברברים שהיגרו ללאגוטן תחת המלך קבאון כבשו את אואה (טריפולי המודרנית) ואת סברתה והקימו שם ממלכה, החלו לבזוז שטחים ונדלים והרסו יישובים ונדלים שונים.[28] תרסמונד ניסה למחוץ אותו ולהשתלט מחדש על הטריטוריה שלו, אך המשלחת בשנת 523 הסתיימה בתבוסה ונדלית הרת אסון.[29] הוא גם כונן ברית עם הוויזיגותים, אך למרות ברית זו, תרסמונד לא הצליח לסייע לתיאודריך כאשר הצי הביזנטי הרס את חופי דרום איטליה, ומנע ממנו לבוא לעזרתו של מלך הוויזיגותים אלאריק השני בקרב וואיל, מה שתרם לתבוסה של אלאריק.[30]

כיבוש על ידי האימפריה הרומית המזרחית

יורשו של תרסמונד, הילדריק (523–530) היה מלך הוונדלים שהיה סובלני ביותר כלפי נוצרים טריניטריים. הוא העניק חופש דת, וכתוצאה מכך נערכו שוב סינודים כלקדונים בצפון אפריקה. עם זאת, היה לו עניין מועט במלחמה והשאיר אותה לאחיינו הואמר. כאשר הוונדלים והממלכה הברברית של דורסייל שוב נקלעו לעימות, הואמר ספג תבוסה מכרעת על ידי הברברים בראשות גואנפן ובנו אנטלס.[28] בעקבות כך הוביל הפלג האריאני בתוך משפחת המלוכה מרד, ובן דודו של הואמר גלימר (530–534) הפך למלך. הילדריק, הואמר וקרוביהם הושלכו לכלא. בשנת 533, הילדריק הוצא להורג כאשר הצבא הביזנטי התקרב לקרתגו.[31]

ציור מהמאה ה-16 של הוונדלים, מאויר בכתב יד. צויר על ידי לוקאס ד'היר. נשמר בספריית אוניברסיטת גנט.[32]

הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון הכריז מלחמה, מתוך כוונה מוצהרת להחזיר את הילדריק לכסאו במקום הונדל. בעוד המשלחת הייתה בדרך, אחיו של ג'לימר, צאזו, הוביל חלק גדול מצבא הוונדלים והצי לסרדיניה כדי להתמודד עם מרד של האציל הגותי גודאס. זה אפשר לצבאות האימפריה הביזנטית, בפיקודו של בליסאריוס, לנחות ללא התנגדות 10 מיל (16 קילומטרים) מקרתגו. גלימר אסף במהירות צבא[33] ופגש את בליסאריוס בקרב אד דצימום. הוונדלים ניצחו עד שאחיו של גלימר אמטאס ואחיינו גיבמונד נפלו בקרב. לאחר מכן איבד גלימר את הלב ונמלט. בליסאריוס כבש במהירות את קרתגו כשהוונדלים ששרדו נלחמו.[34]

ב-15 בדצמבר 533, גלימר ובליסאריוס התעמתו שוב בקרב טריקמארום, כ-20 מיל (32 קילומטרים) מקרתגו. שוב, הוונדלים נלחמו היטב אך נשברו, הפעם כאשר צאזו נפל בקרב. בליסאריוס התקדם במהירות להיפו, העיר השנייה של ממלכת הוונדלים. בשנת 534 גלימר, שהיה נצור בהר פפואה על ידי הגנרל ההרוליאני פאראס, נכנע לביזנטים, ובכך נסתם הגולל על ממלכת הוונדלים ונסללה הדרך לצפון אפריקה הביזנטית.

שטחם של הוונדלים בצפון אפריקה (שהיום היא צפון תוניסיה ומזרח אלג'יריה) הפך למחוז ביזנטי. הלוחמים הוונדלים הטובים ביותר הוצבו בחמישה רגימנטים פרשים, הידועים בשם ונדאלי יוסטיניאני, והוצבו על הגבול הפרסי. חלקם הצטרפו לבוקלאריוס של בליסאריוס.[35] ג'לימר עצמו זכה לכבוד והוענק לו אחוזות גדולות בגלטיה, שם חי את שארית חייו. הוצעה לו גם דרגת פטריקי אך סירב לה כי לא היה מוכן להמיר דתו מהאריאניזם לנצרות ניקנית.[24] במילותיו של ההיסטוריון רוג'ר קולינס: "הוונדלים הנותרים נשלחו לאחר מכן בחזרה לקונסטנטינופול כדי להיקלט בצבא הקיסרי,"[33] כיחידה אתנית מובהקת הם נעלמו, אם על ידי בריחה לספרד או על ידי קליטה באוכלוסייה של צפון אפריקה.[36]

מדיניות דתית

מאז פלישתם לצפון אפריקה בשנת 429 ואילך, הוונדלים, שהיו בעיקר חסידי האריאניזם, רדפו את הנוצרים הניקאים. רדיפה זו החלה באלימות הבלתי מוגבלת שהופעלה נגד הכנסייה במהלך פלישתו של גאיזריק, אך, עם מתן הלגיטימציה לממלכת הוונדלים, הדיכוי השתרש ב"מדיניות דתית קוהרנטית יותר".[37] "ההיסטוריה של הרדיפה הוונדלית" של ויקטור מוויטה מפרטת את "האכזריות המרושעת" שנגרמה נגד רכוש הכנסייה והתקפות נגד "הרבה... בישופים מכובדים וכמרים אצילים" בשנים הראשונות של הכיבוש; באופן דומה, כותב הבישוף הונראטוס ש"לנגד עינינו גברים נרצחים, נשים מעונות ואנחנו בעצמנו מתמוטטים תחת עינויים".[38][39] בציטוט מקורות אלו ואחרים המאששים, מרילס טען כי יש "ספק קטן" שהפלישה הראשונית הייתה "אלימה באכזריות".[40] הוא גם טען יחד עם ריצ'רד מיילס כי הוונדלים התמקדו בתחילה בכנסיית ניקנה מסיבות כלכליות ולא דתיות, וביקשו לשדוד ממנה את עושרה.[39]

לאחר שגאיזריק הבטיח את אחיזתו בנומידיה ומאוריטניה בהסכם משנת 435, הוא פעל "להרוס את כוחה של הכנסייה של ניקאה בטריטוריות החדשות שלו על ידי השתלטות על הבזיליקות של שלושה מהבישופים הבלתי מתפשרים ביותר וגירושם מעריהם".[41] מדיניות דומה נמשכה עם כיבוש קרתגו בשנת 439, כאשר המלך הוונדלי עשה מאמצים לקדם בו-זמנית את הכנסייה האריאנית ולדכא את שיטות הנצרות הניקאית. הת'ר מציינת כי ארבע כנסיות מרכזיות בתוך חומות העיר הוחרמו עבור האריאנים, והוטל איסור על כל טקס ניקאי באזורים שבהם התיישבו ונדלים; גאיזריק גם הגלה את קווודוולטדיאוס, בישוף קרתגו, ורבים מאנשי הדת שלו מאפריקה וסירב "לאפשר להסמיך מחליפים... כך שמספר הבישופים הניקאים בממלכת הוונדלים סבל מירידה".[37] כמרים הודרו מתפקידם ולעיתים קרובות סבלו מהחרמת רכושם.[42]

עם זאת, שיקולים דיפלומטיים קיבלו עדיפות על פני מדיניות דתית. בשנת 454, לבקשת ולנטיניאנוס השלישי, גאיזריק מינה את דאוגראטיוס כבישוף החדש של קרתגו, תפקיד שנותר ריק מאז עזיבתו של קוודבולדיאוס. הת'ר טוען שהצטרפות זו נועדה לשפר את יחסי הוונדלים עם רומא, שכן גאיזריק ניהל משא ומתן על נישואי בנו הונריק לנסיכה אודוקיה.[43] עם זאת, לאחר שוולנטיניאנוס נהרג ויחסי הוונדלים עם רומא וקונסטנטינופול החמירו, חידש גאיזריק את מדיניות הדת המדכאת שלו, והותיר את הבישופות שוב ריקה כאשר דאוגרטיוס מת ב-457.

הת'ר טוען שלקידום הכנסייה האריאנית של גאיזריק, עם הרדיפה הנלווית של הכנסייה של ניקאה, היו מניעים פוליטיים. הוא מציין "הבחנה מרכזית" בין "הדמות האנטי-ניקאית" של פעולותיו של גאיזריק ב-Proconsularis לבין שאר ממלכתו; הרדיפה הייתה עזה ביותר כשהיא הייתה בקרבת חסידיו האריאנים.[37] הת'ר מציעה שהאריאניזם היה אמצעי עבור גאיזריק לשמור על חסידיו מאוחדים ותחת שליטה; בכל מקום שבו אנשיו יצרו אינטראקציה עם הניקאים, האסטרטגיה הזו הייתה מאוימת. עם זאת, הת'ר גם מציין כי "האמונה האישית בוודאי מילאה גם תפקיד מהותי בקבלת ההחלטות של גאיזריק".[37]

הונריק, בנו ויורשו של גאיזריק, המשיך והעצים את הדיכוי של הכנסייה הניקאית וניסה להפוך את האריאניזם לדת העיקרית בצפון אפריקה; ואכן, חלק ניכר מהנרטיב של ויקטור מויטה מתמקד בזוועות וברדיפות שבוצעו בתקופת שלטונו של הונריק.[44] על כמרים נאסר לקיים את הליטורגיה, ספרים הושמדו, וכמעט 5,000 אנשי דת הוגלו למדבר.[45] האלימות נמשכה עם "גברים ונשים... נתונים לסדרה של ייסורים כולל קרקוף, עבודת כפייה והוצאה להורג בחרב ואש".[45] בשנת 483, הונריק הוציא צו מלכותי שציווה על כל הבישופים הכלקדונים באפריקה להשתתף בוויכוח עם נציגי האריאנים. לאחר ועידה זו, הוא אסר על הכמורה של ניקאה להתאסף או לבצע טבילות או סמיכות והורה לסגור את כל הכנסיות של ניקאה ולהחרים את הרכוש של ניקאה.[45] הכנסיות הללו נמסרו לאחר מכן עבור הפיסק המלכותי או לשימוש פקידים אריאנים.

בעוד שמקורות ראשוניים חושפים מעט על מדיניותו הדתית של גונת'מונד, עדויות קיימות אכן מצביעות על כך שהמלך החדש "בדרך כלל היה נוטה יותר לאמונה הכלקדונית מאשר קודמו [הונריק] היה" ושמר על תקופה של סובלנות.[46] גונת'מונד סיים את הגלות המדברית של בישוף בשם אוגניוס וגם שיקם את "מקדש" ניקנה של אגילוס ה"קדוש" בקרתגו.[46]

תרסמונד סיים את מדיניות הסובלנות של אחיו המנוח כאשר עלה לכס המלכות בשנת 496. הוא הציג מחדש "צעדים קשים נגד ההיררכיה הכנסייתית הקתולית", אך "פעל לשמירה על יחסים חיוביים עם האליטה הרומאנית-אפריקאית", כוונתו הייתה לפצל את הנאמנויות של שתי הקבוצות.[46]

פרט להילדריק, רוב המלכים הוונדלים רדפו את הניקאים (כמו גם את הדונאטיסטים) במידה רבה או פחותה, ואסרו על המרת דת עבור ונדלים ובישופים גולים.[47][48]

מינהל

הממשל של ממלכת הוונדלים דמה מאוד למינהל הפרובינציאלי הרומי של אפריקה. בעוד שהוא אויש על ידי אפריקאים מקומיים, מערכת המטבעות והמיסוי היו התאמה יצירתית של מודלים רומיים והיו דומים לאלה שנוהלו על ידי הרומאים. גם כוחות ונדלים עוצבו בדומה לדגם הרומי. הכוח והעושר במדינת הוונדלים הונהגו על ידי אצולה צבאית בעלת אדמות, והאליטה הפוליטית החליפה והפקיעה את האצולה הסנאטורית שנעדרה ברובה. מקורות הכנסה עיקריים נוספים כללו את השתלטותה על אזור יצוא התבואה והשמן העיקרי של הרומאים, שהיה עד כה מקור המזון של העיר הגדולה רומא. העושר שצברו מנהיגי הוונדלים הוצא על בתי עיר מפוארים ומבני דת, על פי מקורות ספרותיים וארכאולוגיה.[9]

אוכלוסייה

רוב האנשים שחיו בממלכת הוונדלים לפני הגעת הוונדלים ראו את עצמם לרוב כרומאים. הוונדלים היו מיעוט באוכלוסייה.[49]

כלכלה

קשה להעריך את מצב הכלכלה באופן כללי. הוונדלים לא הטביעו מטבעות זהב, אבל המיסים הוגדלו כדי לשלם בעיקר על הרחבת הצבא. המסחר אכן נמשך עם ייצוא חרס אך ברמות נמוכות יותר. לא ידוע אם משלוחי התבואה לרומא נמשכו. במאה ה-5 חלה ירידה בסחר גם ברחבי הים התיכון.[50]

בהגיעם לאפריקה החרימו הוונדלים אדמות שהחזיקו סנאטורים ונתנו את האדמה לעצמם. אלה שהחרימו את אדמתם שמרו בסופו של דבר על זכויותיהם. אלה שחיו בשטח הקודם והיו עשירים שמרו על עושרם וכוחם.[50]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ממלכת הוונדלים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Collins 2000, p. 124
  2. ^ "The Vandal conquest". ארכיון מ-2021-05-13. נבדק ב-2021-06-15.
  3. ^ Procopius Wars 3.5.18–19 in Heather 2005, p. 512
  4. ^ Heather 2005, pp. 197–198
  5. ^ Procopius Wars 3.5.23–24 in Collins 2000, p. 124
  6. ^ "Newadvent.org". ארכיון מ-2017-10-20. נבדק ב-2013-03-02.
  7. ^ Collins 2000, pp. 124–125
  8. ^ Cameron 2000, pp. 553–554
  9. ^ 9.0 9.1 Wickham, Chris (2009). "Chapter 4". The Inheritance of Rome: A History of Europe from 400 to 1000 (באנגלית). Penguin UK. ISBN 978-0-14-190853-3. ארכיון מ-2014-10-11. נבדק ב-2022-10-01.
  10. ^ Merrills 2004, p. 10
  11. ^ Merrills 2004, p. 11
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 Collins 2000, p. 125
  13. ^ 13.0 13.1 Cameron 2000, p. 553
  14. ^ Linn, Jason (2012). "The Roman Grain Supply, 442–455". Journal of Late Antiquity. 5 (2): 298–321. doi:10.1353/jla.2012.0015.
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 Goldsworthy, Adrian (2009). How Rome Fell: Death of a Superpower. New Haven: Yale University Press. pp. 358–59. ISBN 978-0-300-13719-4.
  16. ^ Rickman, G.E. (1980), "The Grain Trade under the Roman Empire," Memoirs of the American Academy in Rome, Vol 36, The Seaborne Commerce of Ancient Rome, p. 264. Downloaded from JSTOR; Heather, pp. 275–276.
  17. ^ Linn, pp. 298–299, 317–321
  18. ^ Prosper's account of the event was followed by his continuator in the 6th century, Victor of Tunnuna, a great admirer of Leo and quite willing to adjust a date or bend a point (Steven Muhlberger, "Prosper's Epitoma Chronicon: was there an edition of 443?" Classical Philology 81.3 (July 1986), pp 240–244).
  19. ^ Merrills, Andrew H.; Miles, Richard (2010). The Vandals. Chichester, U.K.: Wiley-Blackwell. pp. 119–121. ISBN 9781405160681. OCLC 426065943.
  20. ^ Heather 2005, p. 268.
  21. ^ 21.0 21.1 Greenhalgh & Eliopoulos 1985, p. 21
  22. ^ Bury 1923, p. 125
  23. ^ Merrills 2004, pp. 11–12
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 Catholic Encyclopedia 1913, "Vandals".
  25. ^ 25.0 25.1 Roman Emperor Zeno: The Perils of Power Politics in Fifth-century Constantinople, Peter Crawford, 2019, p. 221
  26. ^ Michael., Lee, John W. I. North (2016). Globalizing borderlands studies in Europe and North America. University of Nebraska Press. ISBN 978-0-8032-8562-0. OCLC 1047893984.
  27. ^ Herwig., Wolfram (2005). The Roman Empire and its Germanic peoples. University of California Press. ISBN 0-520-24490-7. OCLC 57751591.
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 Steward., Evans, James Allan (1996). The age of Justinian : the circumstances of imperial power. Routledge. ISBN 0-415-02209-6. OCLC 797873981.
  29. ^ Landuse in the Roman Empire, Volume 22, page 34
  30. ^ Herwig Wolfram, History of the Goths, translated by Thomas J. Dunlap (Berkeley: University of California, 1988), p. 308
  31. ^ Bury 1923, p. 131
  32. ^ "Théâtre de tous les peuples et nations de la terre avec leurs habits et ornemens divers, tant anciens que modernes, diligemment depeints au naturel par Luc Dheere peintre et sculpteur Gantois[manuscript]". lib.ugent.be. ארכיון מ-2020-10-29. נבדק ב-2020-08-25.
  33. ^ 33.0 33.1 Collins 2000, p. 126
  34. ^ Bury 1923, pp. 133–135
  35. ^ Bury 1923, pp. 139
  36. ^ Susan Raven (2012). Rome in Africa. Routledge. p. 253. ISBN 978-1-134-89239-6.
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 37.3 Heather, Peter (2007). "Christianity and the Vandals in the Reign of Geiseric". Bulletin of the Institute of Classical Studies. 50: 139–140. doi:10.1111/j.2041-5370.2007.tb02384.x.
  38. ^ Victor of Vita (1992). History of the Vandal Persecution. תורגם ע"י John Moorhead. Liverpool: Liverpool University Press. p. 4. ISBN 0-85323-127-3.
  39. ^ 39.0 39.1 Merrills and Miles, p. 181.
  40. ^ Merrills, Andy (2014). "Kingdoms of North Africa". In Michael Mass (ed.). The Cambridge Companion to the Age of Attila. Cambridge: Cambridge University Press. p. 266. ISBN 9781139128964.
  41. ^ Merrills and Miles (2010), p.180.
  42. ^ Collins 2000, pp. 125–126
  43. ^ Heather (2010), p.141.
  44. ^ Cameron 2000, p. 555
  45. ^ 45.0 45.1 45.2 Merrills and Miles (2010), p. 185.
  46. ^ 46.0 46.1 46.2 Merrills and Miles, p. 196.
  47. ^ Swartz, Nico (2009). Historia Persecutionis. AFRICAN SUN MeDIA. p. 33. ISBN 978-1920383008. נבדק ב-22 באוגוסט 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  48. ^ Wace, Henry (1911). Dictionary of Christian Biography and Literature to the End of the Sixth Century A.D., with an Account of the Principal Sects and Heresies. p. 386. ארכיון מ-14 ביולי 2014. נבדק ב-22 באוגוסט 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  49. ^ Brogna, Major Anthony (2015). The Generalship Of Belisarius. Hauraki Publishing. ISBN 9781786256058. נבדק ב-23 בדצמבר 2023 – via Google Books. Yet, they were the minority in their kingdom. The majority of the population in the Vandal Kingdom considered themselves Romans and looked forward to the day of restoration of the Empire. {{cite book}}: (עזרה)
  50. ^ 50.0 50.1 Moorhead, John (2013). The Roman Empire Divided: 400-700 AD. Taylor & Francis. ISBN 9781317861430. נבדק ב-23 בדצמבר 2023 – via Google Books. {{cite book}}: (עזרה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38972195ממלכת הוונדלים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ממלכת_הוונדלים&oldid=2686391"