ריקימר
 | |
| מונוגרמה של ריקימר על הצד השני של מטבע שעליו ליביוס סוורוס |
פלאביוס רִיקִימֶר (לטינית: Flavius Ricimer; בערך 405 - 18 באוגוסט 472) היה שליטה בפועל של האימפריה הרומית המערבית למשך תקופה מסוימת במהלך המאה החמישית.
חייו
ריקימר היה נוצרי אריאני ממוצא גותי, בנו של נסיך סואבי ובתו של המלך ואליה מלך הויזיגותים משושלת בלתה. את שנותיו הראשונות בילה בחצר הקיסר הרומי ולנטיניאנוס השלישי וזכה להכרה כאשר לחם תחת המצביא פלביוס אאטיוס, המגיסטר מיליטום של ולנטיניאנוס.
אחרי מות ולנטיניאנוס ואאטיוס בשנים 454-5 התחולל מאבק על השלטון במערב. פטרוניוס מקסימוס ניסה לתפוש שליטה בכתר, אך נהרג בעת ביזת רומא על–ידי המלך הונדלי גאיזריק במאי 455. אוויטוס הוכתר אחריו לקיסר על–ידי הויזיגותים. אחרי הגעתו לרומא, מינה אוויטוס את ריקימר כמפקד האימפריה המערבית, שבשלב זה הצטמצמה לאיטליה וחלק מדרום גאליה. הוא גייס צבא וצי חדשים מבין השבטים הגרמאניים.
אחרי שעזב את רומא הותיר גאיזריק צי שצר על החוף האיטלקי. בשנת 456 הוביל ריקימר את הצי שלו לים כדי למנוע פלישה ונדלית לסיציליה ליד אגריגנטום ואחר כך הביס את הונדלים הנמלטים בקרב ימי ליד קורסיקה. בינתיים, כפי שמספר יוחנן מאנטיוכיה, התרחש רעב ברומא, שמן הסתם הוחרף עקב התשלום לחיילי הצבא, והעם שהאשים את אוויטוס בכך כפה עליו לסלק מן העיר את צבא שכירי החרב הגרמאנים (מגאליה) שהיה בה, כדי שיהיו בה פחות פיות להאכיל. אוויטוס נאלץ גם למכור לסוחרים את הברונזה שהוריד ממוסדות ומבנים, כי הזהב שבאוצר האימפריה אזל.
הפעולה עוררה זעם נוסף ומיוריאנוס וריקימר, שכבר לא היו צריכים לחשוש משכירי החרב הגותים בעיר, אסרו את אוויטוס וזה עזב את רומא ויצא לגליה. השניים דלקו אחריו הביסו את כוחותיו בקרב ליד פיאצ'נזה (פלקנטייה), הביאו להדחתו הרשמית (בערך ב-17 באוקטובר 456), הכתירו אותו לבישוף העיר וזמן קצר אחרי כן ככל הנראה הוציאו אותו להורג.
אחרי מותו של אוויטוס לא מונה קיסר חדש מיד. ריקימר, כעמיתו בחלק המזרחי של האימפריה, אספריוס, ניצב עתה בעמדה של ממליך המלכים באימפריה, שבגלל דתו האריאנית ומוצאו אינו יכול להפוך לקיסר בעצמו. זמן קצר אחרי כן, מת הקיסר הביזנטי מרקיאנוס ועל מקומו בא ליאו הראשון. זה האחרון הפך את ריקימר לפטריקיוס, ובעצתו ובתמיכת אלמנת ולנטיניאנוס, ליקיניה אאודוקיה, מינה את מיוריאנוס לקיסר ב-1 באפריל 457.
המשימה הראשונה שעל סדר יומו של הקיסר החדש הייתה להתעמת עם הרומים הגאלים, שהקרע בינם לבין הרומים האיטלקים היה ממשי ומוחשי משך שנים, והוחרף עוד יותר אחרי מותו של אוויטוס, שהיה רומי-גאלי במוצאו. מיוריאנוס יצא צפונה והכה בבורגונדים ושחרר את ארל. משימתו הבאה הייתה זו שריקימר החל בה ואוויטוס חשש ממנה: התמודדות עם הונדלים ששלטו במימי הים התיכון. מסעו של מיוריאנוס לימים שבסמוך לספרד וגליה, שסבלו במיוחד מפשיטות הונדלים, הסתיים בכישלון מוחלט ומיוריאנוס, ללא צבא, הגיע לגאליה והשתכן בארל. ריקימר, שלא היה מרוצה ממיוריאנוס, וככל הנראה גם לא מעצמאותו הרבה, שלח קצינים לאסור אותו בטורטונה (ליד פיאמונטה בצפון-מזרח איטליה. שם, הוסרה ממנו הגלימה הסגולה, סמל הקיסרות, וראשו נערף (2 באוגוסט 461).
כעת, נותר ריקימר כשליט בפועל של מה שנותר מן האימפריה המערבית. האיומים על האימפריה הלכו ושחקו את כוחה של האימפריה להגן על עצמה, ועתה ניצב ריקימר בפני איומים מפאנוניה מצד האוסטרוגותים, פלישה של האלאנים והאויב הגדול גאיזריק, ששנא אותו כנכדו של המלך ואליה.
ריקימר התלבט כשלושה חודשים איך לנהוג עתה. כאדם ממוצא גרמאני, אסור היה לו לקבל את תואר אוגוסטוס ועל–כן לא היה יכול לשמש כקיסר. הוא היה יכול, במקום, להפטר מהחצר הקיסרית מכל וכל ולשלוט בעצמו כ"דוקס" (dux), להתמנות כמושל ברומא תחת חסות רשמית של הקיסר בקונסטנטינופול, או לבחור קיסר-בובה. כקודמיו החשובים בתפקיד, סטיליקו ואאטיוס, בחר גם ריקימר באפשרות השלישית.
השליט בו בחר ריקימר לתפקיד היה ליביוס סוורוס, שהוכתר לקיסר ב-19 בנובמבר 461. סוורוס היה כנוע יותר מקודמו מיוריאנוס, ומעמדו כשליט בובה היה ברור לכל, כפי שניתן להתרשם ממטבעות שנטבעו בתקופת קיסרותו, שעל צידם האחורי מופיע חותמו של ריקימר. סוורוס לא זכה לאישורו של ליאו הראשון בקונסטנטינופול ואילו בגאליה הכתיר עצמו לקיסר אָיְגִידִיוּס, שנטר טינה לריקימר על רצח ידידו מאיוריאנוס. איגידיוס, שהיה טרוד במלחמות בויזיגותים בשטחו, מת בשנת 464.
אויב אחר של ריקימר היה הגנרל מרקלינוס. בשנת 461 הוצב הגנרל בסיציליה בראש צבא סיוע הוני כדי להגן על האי מן הונדלים. בעקבות שוחד מריקימר עזבו ההונים את מרקלינוס ועברו לצידו של ריקימר ומרקלינוס עבר לדלמטיה, שם שלט תחת חסות ליאו.
אחרי עזיבתו בזזו הונדלים והמורים את סיציליה. משלחת מטעם ריקימר כשלה בהרגעתו, אך משלחת של ליאו הגיעה להסכם עם גאיזריק, לפחות ביחס לנשות בית תיאודוסיוס אותן שבה כאשר בזז את רומא. אאודוקיה, כלתו של בנו הונריק, לא הושבה, אך אמה ליקיניה אאודוקסיה ואחותה פלקידיה נשלחו לקונסטנטינופול. בתמורה, נשא ונתן גאיזריק כדי לקבל חלק מרכושו של ולנטיניאנוס השלישי כמוהר עבור אאודוקיה. השליט הזקן, שהיה דמות מרכזית במשחקי הכוח מזה שלושים וחמש שנה, כבר הצליח להשתלט ולספק את הפרובינקיות של מאוריטניה, סרדיניה, קורסיקה והאיים הבלאריים.
משמעות העסקה בין ליאו הראשון לגאיזריק התבררה במהרה. פלקידיה, בתה של ליקיניה אאודוקסיה, נישאה לאוליבריוס, אחד מבני הגנוס האצילי אניקיאנוס. אחרי מותו של סוורוס ב-15 באוגוסט 465—יש הטוענים שבעקבות הרעלתו על–ידי ריקימר—התייצב גאיזריק כמגנו של בית תיאודוסיוס ותבע כי אוליבריוס יירש את מקומו באיטליה.
ריקימר והסנט פנו לעצה לליאו הראשון וביקשו ממנו להשיג פיוס גם עם גאיזריק וגם עם מרקלינוס. המשלחת למרקלינוס הצליחה לשכנעו לא להלחם ברומים. המשלחת לקרתגו חזרה בלא כל תוצאות וגאיזריק המשיך לתבוע בעבור גיסתו את רכוש המשפחה הקיסרית וכן את רכושו של אאטיוס, שבנו גאודנטיוס היה כלוא אצלו. כדי להדגיש את דחיפות תביעותיו, ערך גאיזריק מסע ביזה באיטליה ובסיציליה, בלי שריקימר יצליח להעמיד מולו צי ימי של ממש.
המצב נותר בעינו, בלי החלטה מכרעת, משך שנה וחצי, עד שבשנת 467 ערכו הונדלים מסע פשיטה גם על הפלופונסים, דבר שגרם לליאו הראשון להבין כי סכנה חמורה מרחפת מעל המסחר באזור הים התיכון. הוא החליט להציב מועמד נגדי לאוליבריוס, את אנתמיוס, שהיה חותנו של הקיסר מרקיאנוס ועל–כן, באופן מסוים היה גם הוא משויך לבית תיאודוסיוס. תמיכתו של ריקימר במהלך הושגה באמצעות הבטחת נישואים לביתו של אנתמיוס, וכך התאפשרה הגעתו של האחרון לאיטליה והכתרתו כקיסר ליד רומא ב-12 באפריל 467.
מטרת הנישואים והכתרת אנתמיוס הייתה לקדם את האפשרות של מסע משותף של ליאו, אנתמיוס וריקימר, ומרקלינוס, כדי למחוץ אחת ולתמיד את כוחם של הונדלים. הצבא הגדול שהפליג מקונסטנטינופול בשנת 468 כלל, על–פי תיאורים, 1,113 ספינות ויותר ממאה אלף חיילים. לרוע מזלו של ליאו, בהשפעת אשתו ורינה וידידו אספריוס, מונה כמפקד החיל בזיליסקוס, אחי אשתו, שהיה מפקד כושל ולא אמין. נטען כי הייתה זו שאיפתו של אספריוס שכוחו של ליאו לא יגבר במידה מופרזת בעקבות ניצחון על הונדלים, ולכן תמך במינוי גנרל שסיכויי הצלחתו דלים. על החיל המערבי פיקד מפקד מוכשר יותר, מרקלינוס, אך השתתפותו גרמה לניכורו של ריקימר שהיה אויבו האישי וככל הנראה גם חש קנאה באנתמיוס.
תוכנית המלחמה הייתה לתקוף את הונדלים בשלוש חזיתות: בזיליסקוס היה אמור להפליג ישירות לקרתגו, הגנרל הראקליוס היה אמור לאסוף כוחות ממצרים ולעגון בטריפוליטנה ומשם להתקדם מערבה לקרתגו. מרקלינוס, עם הכוחות האיטלקים, היה אמור להפתיע את הונדלים בסרדיניה ומשם להפליג מזרחה לקרתגו.
תחילה, נדמה היה שמסע המלחמה מצליח. מרקלינוס הצליח במשימתו בסרדיניה בלא כל קושי, הרקלינוס לא נתקל במכשולים ואילו בזיליסקוס פיזר בקלות את צי אונדלים ליד סיציליה. גאיזריק כבר כמעט אמר נואש, אך אז החליט בזיליסקוס משום מה להימנע מתקיפת קרתגו ובחר לעגון במרחק מה מן העיר, ובכך הניח לגאיזריק הערמומי חמישה ימים של מנוחה, שבהם הכין צי חדש ומספר ספינות אש (ספינות מצוידות בחומר תבערה). בסיוע אלו, הפתיע גאיזריק את הצי הרומי החונה ובסיוע הפתעה, רוחות שנשבו בכיוון הנכון וספינות האש שלו הצליח להשמיד כמעט חצי מן הצי. בזיליסקוס נמלט עם שארית הצי לסיציליה ושם הצטרף למרקלינוס, אך זה נרצח כעבור זמן קצר על–ידי מתנקש, שייתכן ופעל במצוות ריקימר, והתקווה למפקד בעל יכולת לצי נגוזה. הרקלינוס ששמע על האסון בטרם הגיע לקרתגו שב על עקבותיו ובסליסקוס שב לקונסטנטינופול וסולק לחיי גלות בהרקליאה.
אחרי התבוסה מול הונדלים, שכמעט ומוטטה את קונסטנטינופול מבחינה כספית, אך לא השפיעה הרבה על הממלכה המערבית, שהייתה במצב של התמוטטות כמעט מוחלטת מזה זמן רב, התגלע בהדרגה סכסוך בין אנתמיוס לגיסו ריקימר. אנתמיוס ויתר לבורגונדים רבות כדי לגייסם לעזרה מול המלך הוויזיגותי המוכשר אאוריק, אך ללא הצלחה, מה שלא קידם את הפופולריות שלו באיטליה. מגרעות נוספות שלו בעיני הרומים היו מוצאו היווני, נטיויו הפגניות והיושרה שגילה ביישום החוק. למרות זאת, העדיפו אותו הרומים על–פני ריקימר, שמגרעת היותו אריאני וגרמאני די היה בה להטות את הכף.
כך, בהדרגה, התפצלו שרידי האימפריה לשניים, כך שבשנת 472 נוצרו שתי ממלכות כמעט נפרדות: הקיסר שלט ברומא, ואילו הפטריקיוס ריקימר במדיולנום שבצפון. אפיפניוס בישוף טיקינום ניסה לפייס בין השניים ואחרי–כן נשלח אוליבריוס מקונסטנטינופול, לכאורה כדי להשיג פיוס, אך למעשה כדרך מתוחכמת של ליאו להפטר ממקורבו של גאיזריק, כיוון שבמקביל למסעו לאיטליה נשלח שליח שהורה לאנתמיוס להוציא להורג את אוליבריוס. ריקימר לכד את השליח והוביל לתוצאה ההפוכה מזו שאליה התכוון הקיסר: ריקימר הכתיר את אוליבריוס לקיסר האימפריה המערבית באפריל 472.
ריקימר נע עתה כדי להכניס סופית את אנתמיוס וצר על רומא. הרומאים הרעבים החליטו להלחם וצבא בראשות בילימר הגיע מגאליה לסייע להם, אך ידו של ריקימר הייתה על העליונה. אנתמיוס שהתחפש והתחבא בכנסיית סט. כריסוגונוס נמצא על–ידי גונדובאד, אחיינו של ריקימר, וראשו נערף ב-11 ביולי 472. ריקימר לא האריך חיים אחריו, ומת שישה שבועות לאחר מכן בקדחת.
אף שמקורות רבים מגלים עוינות לריקימר, ומתארים אותו כאדם בוגדני ונכלולי, ניתן להעריך את הצלחתו באמצעות השוואה בין המצב באיטליה בתקופת שלטונו, משך כמעט עשרים שנה, וההתמוטטות המהירה שבאה אחרי מותו. בניגוד לסטיליקו או אאטיוס, שנהנו משליטי בובה מאריכי ימים אך חלשי אופי וכנועים, לא הצליח ריקימר למנות שליט בובה כרצונו. היחיד שהיה קרוב לכך היה סוורוס, אך גם הוא מת אחרי תקופה קצרה.
ריקימר, שהיה לכוד בין האימפריה המזרחית, הונדלים והוויזיגותים מצפון הצליח לשמור על רוב נכסיה של האימפריה המרוששת במהלך שנות שלטונו. את התלהבותו המוגבלת לצאת למסעות מלחמה בגאליה או אפריקה אפשר לפרש כבוגדנות. אפשר גם לפרשה כהבנה של מגבלות הכוח הרומי בנקודה זו. האימפריה הייתה קרובה מאוד לנקודת אל-חזור מבחינה כלכלית וצבאית. ריקימר הצליח להבטיחה מפני התמוטטות במהלך שלטונו.
מקורות
- יורדנס (jordanes) חייהם ומעשיהם של הגותים
- סידוניוס אפולינריס, קרמינה (carmina)
- ברי, ג'ון בנגל, היסטוריה של האימפריה הרומית המאוחרת (History of the Later Roman Empire), 1923
26641317ריקימר